אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
בנידון בעל תשובה, שבמהלך החיים גבה חובות אחר ר"ה דשמיטה, האם הוי גזל בידו וצריך לטרוח להשיבם, כבר דנו בזה פוסקי זמנינו, שיטת מרן הגרח"ק זצ"ל שאכן גזל בידו, ולשבט הלוי ומרן הגרשז"א ועוד צידדו להקל מכמה טעמים , יעויין בספר שמיטת כספים כהלכתה (לגרש"א שטרן שליט"א) שהביא תשובותיהם, ויתבאר עוד בהמשך הדברים.
עוד יש לדון דהנה פסק בשו"ע (ס' סז סי"ח) דפרוזבול צריך לעשותו בפני בי"ד חשוב דוקא, ושי' הרמ"א להקל דסגי בפני ג' הדיוטות, ויש לדון בגוונא דהמלוה נוהג כרמ"א ועשה פרוזבול שלא בבי"ד, והלוה נוהג כשו"ע, וכיון דהממון ביד הלוה והגיע השמטה א"כ שמא יוכל הלוה לטעון קים לי כשו"ע דהפרוזבול שבידך לאו פרוזבול והוי שמיטה מעליא ויפטר.
ועוד יש לעיין דהנה מבואר בגמ' גיטין (לז ע"ב) דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד, דלא שביק התירא ואכיל איסורא, וכן פסק בשו"ע (שם סל"ג) וזהו מכח חזקה דלא שביק, וצ"ע דהרי חזקה להוציא לא אמרינן, ואף אם נימא דחזקה זו אלימתא היא ולא ככל חזקה דהנהגה, אך בסעיף שאחריו (סל"ד) פסק השו"ע דנאמן המלוה לטעון שהתנה תנאי המועיל שיוכל לגבות החוב, והטעם מכיון דאית ליה מיגו דיכל לטעון פרוזבול היה לי ואבד, וקשה דהרי קיי"ל דמיגו להוציא ל"א.
ועוד יש לדון אם החזיר החוב למלוה בדרך מתנה, אם המלווה חייב במעשר כספים כמו שמקבל כסף במתנה, או דהוי ככל מלווה שגבה חובו שאינו צריך להפריש.
והנה בגדר מצות עשה דשמיטת כספים נחלקו הראשונים, דעת היראים דהתורה ציוותה למלווה להשמיט החוב, וכל זמן שלא השמיט, החוב קיים והלווה לא נפטר ממנו, רק יכול הלווה לתבוע את המלווה בבי"ד שיכפו אותו להשמיט החוב.
ושיטת רבינו אביגדור שהביאו המרדכי, דהשמטת כספים אפקעתא דמלכא היא, וכיון שהגיע ר"ה פקע החוב, אלא דמצוה על המלוה לומר משמט אני, אך זה רק אם הלוה הגיע לפרוע החוב, ובלא"ה אינו צריך לומר משמט אני, דהחוב נשמט גם בלא האמירה ומקיים המ"ע גם בלא שיבוא הלוה לשלם, וכן דעת שאר ראשונים וכמפורש ברא"ש ובשם הרמב"ן שכתב דהופקע שיעבודו לגמריי, וכן ברמב"ם (פ"ט מהל' שמו"י ה"ד) שכתב, דאחר ר"ה אבד החוב.
וצ"ב דכיון דאפקעתא דמלכא היא, והיינו שאין למלוה שום שייכות לממון והוי ככל אדם אחר שאין לו שייכות לממון, א"כ במה מקיים המ"ע דשמטה, דלכאו' המ"ע היא להפקיר והרי לא שייך להפקיר ממון שכבר הופקר ואינו שלי, ועל מה חל המ"ע, ואם מצד שאינו נוגש הרי זהו גדר הלא תעשה דלא יגוש, ואף בזה צ"ב למה אינו ככל גזל, אחר שאין לו שום שייכות לממון, דהרי זה פשוט שאדם שיבקש אחר השמטה חוב שלא הלווה מעולם, אינו עובר בלא יגוש אלא סתם תביעת שווא היא, ואם יגבנה הרי שאיסור גזל בידו, וכיון דשמטה יוצרת מצב של הפקעה הרי לכאו' הוא ככל אדם שאין לו דררא לממון, וא"כ יש לברר ההגדרה של הלאו והעשה.
ואיתא בגמ' בגיטין (לז ע"ב) תנן התם המחזיר חוב לחבירו בשביעת צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמטה, אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי, איתביה אביי כשהוא נותן אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך, אמר ליה תלי ליה נמי עד דאמר הכי, אבא מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית א"ל משמט אני , שקלינהו ואזיל, אתא אביי אשכחיה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל הכי הוה מעשה, אזל לגביה א"ל אמטת ליה זוזי למר א"ל אין, א"ל ומאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ואמרת ליה אעפ"כ א"ל לא, א"ל ואי אמרת ליה אעפ"כ הוה שקלינהו מינך השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אעפ"כ , אזל אמטינהו ניהליה ואמר אעפ"כ שקלינהו מיניה, אמר לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא, ע"כ.
וברש"י ד"ה ותלי ליה כתב וז"ל, אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אעפ"כ. ובד"ה עד דאמר הכי, במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב, ובד"ה אמר וז"ל, רבה, לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא, דהוה ליה למימר אעפ"כ, ע"כ. מבואר דיכול לכופו לומר אעפ"כ, ושראוי ללוה לומר אעפ"כ.
וברא"ש הקשה על רש"י דא"כ ביטלת תורת שמטה, אלא כתב דתלי ליה היינו דמסבב עימו בדברים לשכנעו לתת לו במתנה, וכן בשו"ע (שם סל"ו) דמסבב עימו בדברים ורק אם מתרצה הלוה שרי למלוה ליטול הימנו. ודברי הגמ' ורש"י צע"ג, דכיון דשמטה אפקעתא דמלכא הוא ואין התיחסות הממון כלפיי המלווה ולא כלום, א"כ מהיכי תייתי לכופו לתת במתנה את החוב , ואף לסבבו בדברים ולשכנעו כשי' הרא"ש, מהיכי תיתי, ולכאו' שונא מתנות יחיה, ועוד שזה לכאו' לאו דלא תחמוד שהרי זה ממון גמור של הלווה.
וכן יש לדון אמאי אינו ריבית דרבנן, שאע"פ שמתנה נותן לו אך כיון שנותן לו המתנה בזכות ההלוואה א"כ הוי ריבית דרבנן, וראיתי שמרן הגרח"ק נתקשה בזה ויישב בדוחק.
וביותר קשה דאם כופהו כפרש"י א"כ הוי תליוהו ויהיב דנתבאר בב"ב (מח ע"א)דלא מהני וא"כ מה מהני דתלי ליה והרי לכאו' הוי גזל בידו, ואף לשי' הרא"ש דחולק הוא רק מטעם דבטלת תורת שמטה ולא מטעם דלכאו' גזל בידו, ועל קושיא זו תי' בדרך אמונה (פ"ט מהל' שמטו"י הכ"ט בבה"ל ד"ה מסבב עימו), דכיון דנתבאר במשנה שביעית (פ"י מ"ט) דהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ומשמע דאם לא מחזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, וא"כ הוי מצוה לשמוע בקול חכמים, וכעין דברי הרמב"ם בגט דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והוי כעין תליוהו וזבין כיון דמקבל תמורה במצווה שמקיים ששומע לחכמים.
אך הדברים צ"ע דלא מצאנו כה"ג, דבחו"מ בכמה מקומות מצאנו דאפי' שפטור מדיני שמים אך אין רוח חכמים נוחה הימנו, עיין חו"מ (ס' רד ס"ז) ולא שמענו שאם יכפוהו יהני בכה"ג, ועוד שהכפייה יכול רק המלוה לקיימה דאסור לו לנוגשו בבי"ד, וא"כ מצד מה בא המלווה לדאוג שהלווה יקיים דברי חכמים ע"כ משום שהוא המלוה, והרי כבר הפקיעה אותו התורה מלהיות בגדר מלוה, ובהמשך יתורץ בדרך אחר.
ובב"ח (ס' פז ד"ה ולא עוד) כתב וז"ל, ומיהו מה שהקשה הרא"ש על פירש"י דא"כ ביטלת תורת שמטה, נראה דאינה קושיא כלל דהא לא אמר בגמ' דתלי ליה אלא במחזיר חוב בשביעית ואמר ליה המלוה משמט אני, דהתם כיון דכבר החזיר לו חובו ואמר ליה משמט אני הרי כבר קיים מצות שמטה, שנאמר וזה דבר השמטה שהדבור של שמטה היא השמטה, וכיון שקיים המצוה שוב יכול לתלותו על עץ אם גברה ידו כדי שיאמר אעפ"כ, שהלא מעצמו החזיר לו החוב, ודבור זה של המלוה דאמר משמט אני אינו אלא לקיים מצות שמטה, ולמה זה יחזור ליטול המעות שכבר נתן, שהרי אין עליו אלא לומר אעפ"כ ולא ליטול המעות, והלכך יכול לתלותו על עץ עד שיאמר אעפ"כ, וכיון דאם לא החזיר לו הלוה חובו כל עיקר אין לו רשות לתלותו על עץ כדי שיחזיר לו החוב וכו', דהשביעית משמטת בסופה מעצמה, א"כ ליכא למימר בזו כשהחזיר לו החוב וכו' דא"כ בטלת תורת שמטה, שהרי תורת שמטה נוהגת כשלא יחזיר לו החוב, ולפיכך נראה דהמיקל כרש"י זריז ונשכר, עכ"ל.
נתבאר בדבריו דמה שיכול המלווה לתלותו היינו דוקא בגוונא שהלווה בא להחזיר החוב וכמעשה דרבה, אבל בלא"ה אינו יכול לכופו או אפי' לסבב עימו דברים, ועוד כתב דכיוון דהמלווה קיים מצוותו במה דאמר משמט אני למה הלווה יקח הכסף חזרה יש לו רק לומר אעפ"כ, וכן כתב דלא בטלה תורת שביעית דנוהגת כשלא יחזיר לו החוב.
ודבריו תמוהים, חדא, מדוע אינו יכול לכופו עוד קודם שהלווה יבוא מעצמו לפרוע, דהרי כבר מר"ה פקע החוב ואם יכול לתלותו שלא בדרך נגישה, א"כ מה נשתנה דוקא כשיגיע הלווה, ומה שאומר משמט אני לכאו' אין זה קיום המ"ע דהשמטה ואין בכך אלא הרצאת דברים מגזיה"כ דצריך לומר כן, וכמו ברוצח שצריך שיאמר רוצח אני אך אין בזה קיום המ"ע, וכמבואר במרדכי הנ"ל דאף בלא האמירה דמשמט אני מקיים המ"ע, ועוד צ"ב בכוונת דבריו דכיון שקיים המלוה מצותו בדבריו למה הלוה יקח חזרה הכסף, ולכאו' למה לא יקח והרי הכסף שלו ולא היה חייב להחזיר, ואם לא היה בא כלל לפרוע לא היה המלוה יכול לתלותו, וכי מפני שבא לפורעו והמלווה דוחהו ואומר משמט אני מדוע גרע כח הלווה, וכן מה שכתב דבגוונא דהלוה לא יחזיר החוב יתקיים תורת שמטה, דמשמע דבכופהו לא מתקיים השמטה ולכאו' סותר עצמו ממה שכתב דהמלוה קיים מצוותו במה שאמר משמט אני אף שאח"כ כופהו.
והנה על דברי המשנה הנ"ל דהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, כתב המלאכת שלמה, רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה להינות מממון אחרים, ולכאו' צ"ב למה נחשב לממון אחרים אחר שהפקיעה התורה את הממון.
והנה בחידושי ר' נחום בסוגיין בגיטין, כתב לחדש דאפקעתא דמלכא אין הכוונה שנמחל החוב לגמריי אלא שנפקע זכות התביעה מהמלווה, ולכן אם יכפהו שלא בנגישה או עכ"פ יסבב עימו בדברים אין זה מתנה בעלמא אלא את חובו הוא מחזיר ולכן לא הוי תליוהו ויהיב אלא תולהו ומחזיר חובו, אלא דכיון דאסור לו ליגוש , לכך כשתולהו עושה זה שלא בדרך נגישה ומבקש מחבירו שיאמר במתנה אני נותן לך, וכן בלשון המאירי על דברי הגמ' במתנה אני נותן לך כתב כעין מתנה, ע"כ. וכעין דברים אלו נתבאר באילת השחר בסוגיין , ובמחת אשר פ' ראה, יעוי"ש.
וכן נראה פשוט שאין זה מתנה כפשוטו, שאם יכפהו ויאמר הלוה במתנה אני נותן לך, ואח"כ יזכר המלווה דפרוזבול היה לו ושכח מזה דבכה"ג היה יכול לנגוש החוב ככל הלוואה, אך אחר שכבר קיבל בתורת מתנה הדעת נותנת שלא יוכל לומר לו שנתינה ראשונה הרי הייתה במתנה וכעת אני גובה החוב, דפשוט שמתנה שנתן לו קודם הוא עבור החוב.
ושמעתי מהגר"א לוינסון שליט"א, לבאר יותר את הדברים הנ"ל דהנה מקובל מהגר"ח שמואלביץ זצ"ל לבאר בגדר הלוואה דבכל הלוואה איכא שני חלקים, א. שאצל המלווה יש ממון אצל הלוה והיינו ממוני גבך, ויכול למכור ולהעביר זכות זו דהוא ממון ממש של המלווה, ולכן בתפיסה שתופס המלוה מהלוה את שלו הוא תופס, ב. ויש גם מה שהמלוה נחסר ממון מההלואה וכמו ניזק שנחסר ממונו בגלל המזיק ואין לניזק ממון אצל המזיק אלא יש על המזיק חובת תשלומים להשלים ממונו, כן בהלוואה מלבד הממוני גבך, הלוה הרי חיסר ממון המלוה ויש לו חובת תשלום להשלים לו החסר.
ועפי"ז ביאר דהאפקעתא דמלכא היינו שהתורה הפקיעה את ממונו של המלוה וזהו החלק של הממוני גבך, אך החוב והיינו החיסרון ממון של המלווה וכעין ניזק אכתי ישנו בעולם, אלא שהתורה אסרה על הלווה ליגוש חלק זה, אבל שלא בדרך נגישה ע"י כפייה או השתדלות אחרת שפיר הוא, דאת חובו הוא גובה, ורוח חכמים נוחה הימנו כשיחזיר, דאף דהלוה אינו בגדר לוה רשע , דהרי התורה פטרתו מלשלם, אך התורה לא זיכתה לו הממון והוא נהנה מממון אחרים שהרי חיסר ממון למלוה, ולכן ראוי לו להחזיר החוב.
ועפי"ז ניתן ליישב הנידונים הנ"ל דהנה בבעל תשובה שבעברו גבה חובות אחר שמיטה יתכן לומר שאף דאיסורא קעביד אך כיון דסו"ס גבה את חובו לאו גזל בידו, אלא דאכתי יש לדון מצד לא יגוש דשמא אכתי יכול לתקן הלוה את האיסור לא יגוש ע"י השבת הממון וכעין גזל, וכן כתב הדרך אמונהבשם הספרי דבי רב (שם ס"א בד"ה עבר וכו') דלכן אף לא לוקים על לאו זה כיון דניתן להישבון, אלא דבלא"ה יש צדדים להקל מטעמים אחרים יעויין בשכ"כ, ואכמ"ל.
וכן בנידון האם הלוה יכול לומר קים לי כשו"ע דבעי פרוזבול דווקא בבי"ד חשוב, יתכן לדון ע"פ הנ"ל דכיון דהחוב עדיין קיים בעולם א"כ איכא חזקת חיוב דלא פקעה ובספק בפוסקים ניזל בתר החזקת חיוב אפי' להוציא, ויל"ע, ועוד אפשר דתלוי בחקירה דשמיטת כספים אפקעתא דמלכא האם ההפקעה תלויה באיסור דלא יגוש דבגוונא דליכא איסור לא יגוש ממילא אין אפקעתא דמלכא, או שאינו תלוי בזה ואף אם ליכא לא יגוש אכתי איכא אפקעתא, דאם נאמר שהשמטה מפקיעה רק כששייך לא יגוש א"כ הכא הנוהג כרמ"א אינו עביד איסורא דלא יגוש שהרי אית ליה פרוזבול מעליא, ואף הנוהג כשו"ע אינו סובר דהמלוה עביד איסור נגישה דהרי יש לו לעביד כרמ"א, וא"כ בכה"ג ליכא אפקעתא, ובפרט דמהפוסקים נתבאר דבני ספרד שלא עשו בפני בי"ד חשוב מהני הפרוזבול, ולכך נראה דבכה"ג הלוה יהיה חייב להחזיר החוב.
וכן מה שהקשינו דחזקה ומיגו להוציא ל"א הכא אפשר דכיון שודאי יש חוב ונשאר חלק החוב א"כ אינו בגדר חזקה ומיגו להוציא אלא להחזיק את הודאי חזקת חיוב מול הספק שמטה, (ויל"ע בזה ואכמ"ל)
וכן בנידונים של לא תחמוד, ושונא מתנות, וריבית דרבנן, ומעשר כספים , נראה פשוט דלפי"ז אין איסור ואין המלווה צריך לעשר, דאת חובו הוא גבה.
אלא דהדברים אינם פשוטים דהנה המנח"ח (מצוה תעז) כתב דאם המלווה נגש החוב, מלבד מה שעובר על ביטול עשה דשמטה ול"ת דלא יגוש, עובר נמי בלאו דגזילה, ויש לו מצוות השבה על הממון, וכן כתב בספרי דבי רב, וכן פסקו בדרך אמונה ובשכ"כ. וכן דעת הדרך אמונה דחייב במעשרות.
ועוד דהנה החזו"א (ב"ק סכ"א ד') הביא דברי הריטב"א (בקידושין ו' ע"ב ד"ה בהנאת מלוה) שכתב לגביי מלוה בריבית שעבר איסור וגבה את הריבית, דהכסף שייך למלוה ויכול לקדש בזה אשה, והחזו"א כתב ע"ז דאין כוונת הריטב"א כפשוטו דהרי לא יתכן שהחוב יהיה קיים אם יש איסור לגבותו, דאחר שהתורה אסרה לגבות הריבית הרי שאין לו זכות לגבות החוב וא"כ אין חוב, ולכאו' ה"ה בשמטה שייכים דברי החזו"א דלא יתכן שיש איסור לגבות החוב א"כ אין החוב מתייחס כלל כלפיי המלוה ואם יגבהו הרי שיהיה גזל בידו, וכשי' המנח"ח, ואף לפשטות בדברי הריטב"א אפשר שיש לחלק בין ריבית לשמטה, ועיין במנחת אשר הנ"ל שהאריך לדון בזה. ועוד שלפי ר' נחום והאחרונים הנ"ל אכתי יקשה דברי הב"ח שכתב שדווקא אחר שהלווה הגיע לפרוע ואמר המלווה משמט אני רק אז יכול לתלותו, אך לדבריהם שהחוב קיים גם קודם שבא הלוה לפרוע, א"כ שיתלהו נמי קודם שיבוא לפרוע, דהרי גובה בכך את חובו שלא בדרך נגישה, ועוד שלדבריהם לא נתבאר שפיר במה מקיים המ"ע דהרי החלק של ממוני גבך התורה כבר הפקיעה, והחלק של החיסרון מהחוב הרי אינו משמטו באמירת משמט אני שהרי אח"כ תולהו עבור חוב זה.
והנראה ליישב ולבאר בס"ד בגדר המצוה, וע"פ יסוד דברי האחרונים ר' נחום וסייעתו אך בדרך שונה ובאופן שיתיישב עם שיטת המנח"ח וסייעתו וכן שיתבארו דברי הגמ' והב"ח הנ"ל.
דאכן נראה מכח קושיות הנ"ל שאף דאיכא אפקעתא דמלכא אך ישנו חוב בעולם ואף שהרמב"ן כתב דפקע שיעבודו לגמריי אפשר לבארו דמיירי על חלק השיעבוד בהלוואה השייך בממוני גבך, אך החלק של החיסרון בחוב אכתי בעולם וכנ"ל, ומכיוון שיש דררא למלווה בחוב זה שייך להחיל עליו מ"ע ול"ת.
דהנה בגדר המצוה כתב החינוך (במצוה תעז) דהתורה מצווה על המלווה לעזוב החוב, וניתן לבאר ע" הנ"ל דאף דאפקעתא דמלכא היא, אך כיון שיש עדיין למלוה שייכות להלואה א"כ שפיר מקיים המצווה במה שמניח החוב והיינו דבמה שעוזב החוב ואינו תובעו לא רק שמקיים הל"ת שאינו נוגש, אלא אף מקיים בזה המ"ע במה שמניח ועוזב החוב ומחזק בליבו דרוצה באפקעתא דמלכא, ומשמע מהלשון בחינוך דעוב החוב דלא מוחל את החלק הנשאר בחוב, אלא רק מניח ולא מתעסק עם החוב, ואפשר לומר כמנח"ח דאם יתעסק ויגבה הרי שיהיה גזל בידו דאף שיש חוב של חיסרון בעולם, אך כיון שהתורה אסרה עליו ליגוש וציוותה עליו לעזוב, וכן כיון דהשיעבוד של הממוני גבך הופקע כבר א"כ אינו תופס את ממונו שלו אלא את ממון חבירו, והניחא בניזק שתפס חובו כיון דבדין יכול לתובעו ואין לו איסור לתבוע יהני תפיסתו כתשלום על חובו, אך הכא דאיסור יש לו ואין יכול לכוף הלווה לפורעו א"כ אע"פ שיש חוב קיים אך כשתופס לא את החוב הוא תופס אלא ממון הלוה הוא, דבכדי שממון הלוה יהיה של המלווה בתפיסה, זה או כשממוני גבך דאז מעיקרא הוא כעין ממון המלוה, או שגובה החיסרון ובזה גובה מממון הלוה כשתופס לו, וכיון שיש למלוה זכות ורשות לתבוע א"כ אחר שתופס נהפך לתשלום החוב וזוכה בזה, אך אם אין לו זכות לתבוע וכמו בנידון דנן א"כ אין התפיסה של המלוה הופכת את הכסף לממונו בתורת פירעון החוב אלא ממון הלווה אכתי בידו וגזל הוא בידו, וכדברי החזו"א דאפשר שכוונת החזו"א הנ"ל לא באה לומר שאין חוב בעולם כלל, אלא שאין דרך לממשה ואף אם יעבור איסור ויגבה לא יהפך לממונו, ובזה אפשר נמי ליישב לשון הרמב"ם דאבד חובו, והוי כעין אבידה, דמצד אחד הלווה לא זכה בממון לגמריי אלא דכיון שיש איסור למלוה ממילא אבד חובו דאין לו דרך לנגוש חובו, ורק מכח זה אין הלוה חייב להחזיר, אלא דכיון דסו"ס נהנה מממון חבירו חשיב, ואינו הגון דחבירו נחסר ואף שלחבירו המלווה יש איסור לגבות חסרונו וממילא אין חיוב או איסור ללווה להינות מממון חבירו ,אך לא הגון הוא ואין רוח חכמים נוחה הימנו .
והנה בכל מ"ע מקיימה פעם אחת ושוב לא יכול לקיים את אותה מצווה, דרך משל מ"ע דק"ש בשחרית אחר שקיימה אינו יכול לקיימה שוב באותו יום בשחרית ואם יקרא ק"ש אינו אלא כקורא בתורה, ופשוט נמי שאינו יכול לבטלה אחר שכבר קיימה, והנה במ"ע דשמטה אינו כן אלא מקיימה לעולם כל זמן שמניח החוב ולא נוגשו, דהרי פשיטא שאם במוצאי ר"ה דשמטה יסכים בליבו להניח החוב ולא לנגוש דבזה וודאי מתקיים המ"ע אך אם אח"כ ימלך ויתבע החוב ודאי שיעבור על ביטול המ"ע, דהוא כעין מ"ע אריכתא שמניח החוב עד סוף ימיו .
והנה אם מגיע הלווה מעצמו לשלם החוב, נתעורר המצוות עשה ומגיע לשלמותו במה שאומר משמט אני, דבזה שאמר משמט אני קיים בשלמות את המצווה ושוב אינו מקיים בהמשך עזיבתו את החוב את המשך המצווה, דרק בזמן שהעזיבה היתה בלב ולא הגיעה לכלל מעשה מוכרח שקיום המצווה ממשיך, אך אחר שהלווה מצידו בא לפרוע ואפ"ה המלווה עזב חובו והשמיט בפה כמצוות התורה הרי שבזה סיים את קיום המצוות עשה.
נמצא לפי"ז דאם אחר שאמר משמט ימלך וינ גוש, אף דיעבור הל"ת דלא יגוש אך יתכן לומר שכבר לא מבטל מ"ע, שהרי כבר קיימה ואינו יכול לבטל אחר שקיים.
ואם כנים הדברים נמצא דהחלק בהלואה של הממוני גבך של הלוה הופקע ע"י אפקעתא דמלכא, וחלק החוב של החיסרון הממוני אכתי קיים, ומ"ע הוא כבר קיים כשהלוה הציע פירעון והמלוה אמר משמט אני, וא"כ מה שנותר הוא רק הל"ת דלא יגוש, ואם יגוש גזילה בידו דאיכא איסורא וכנ"ל.
ואחר הקדמות אלו נבאר בס"ד את דברי הגמ' אליבא דרש"י והב"ח, דהנה כיון דענין המצוה הוא עזיבת החוב, א"כ אם יתלה הלווה בכפיה או אפי' בסיבוב דברים כרא"ש, הרי הוא סותר את קיום המצווה ומבטלה בזה שמסבב דברים ואף שמבקש שיתן לו מתנה, כבר נתבאר שאין הכוונה לסתם מתנה אלא שיהיה בצורת מתנה ואף דלא עובר בזה הל"ת דנגישה, אך כיון דלחובו הוא מתכוון הרי שעושה מעשים הפכיים למצוות התורה לעזוב החוב וא"כ הוא מבטל העשה, ולכן אם יסבב עימו בדברים קודם שאומר משמט אני איכא איסור בדבר, ובפרט אם יכפהו הרי שבאיסורא אתי הממון לידו וגזל הוא בידו דתפיסתו אינה תפיסה ותליהו ויהיב הוא, דלא מהני וכנ"ל, וחייב בהשבה וכמנח"ח.
אך כל זה מיירי קודם שהמלווה גמר לקיים המ"ע דהשמטה, אבל אחר שהלווה הגיע מעצמו לפרוע והמלווה גמר לקיים המצווה באמירת משמט אני ותו אין כאן ענין של מ"ע בעזיבת החוב, ורק איסור לא יגוש איכא, א"כ שפיר יכול לכופו או לסבב עימו דברים שיתן לו לא בתורת נגישת חוב אלא כעין מתנה, וכדברי רש"י שכתב כיון דלאו בבי"ד קתבע ליה ולא בתורת חוב, ולכן אינו עובר בל"ת דלא יגוש, אך אין זה ככל תליוהו ויהיב כיון דאע"ג שכופהו ליתן מתנה אך סו"ס את חובו שחיסר לו ממון הוא גובה, וכמו בניזק שיכפה המזיק לשלם הנזק וישלם ודאי דמהני, ה"ה הכא כיון שהוסרו כל האיסורים והיינו המ"ע כבר קוימה, וכעת אינו גובה באיסור של נגישה, א"כ שפיר את חובו הוא גובה ,
ועל דרך זה יתבארו שפיר כוונת דברי הב"ח שכתב, דאחר שהוא קיים השמטה כשאמר משמט אני למה הלוה יקח הדמים , והיינו מהטעם דנהנה הוא מממון המלוה ויש לו רק לומר אעפ"כ, והרא"ש דפליג על רש"י אינו פליג מטעם דלא יועיל הכפייה אלא מטעם דא"כ בטלת תורת שמטה, דכשהמלוה כופה הלוה אחר שמקיים המצווה נראה המצווה כחוכא ואין צורה לתורת שמיטה, וע"ז ענהו הב"ח שאת התורת שמטה מקיים כשאין המלווה בא להחזיר הדמים, וודאי שגם מלווה שכופה קיים מצוות שמיטה, וכדברי הב"ח להדיא, אלא כוונת הב"ח שטענת הרא"ש דביטלת תורת שמטה היינו דצורת המצווה היא דאינו מתעסק עם הממון כלל וזה נתבטל, ובזה ענהו הב"ח דזה מתקיים בגוונא דהלווה לא מגיע לפרוע החוב.
ועפי"ז יתבאר מדוע רבה עציב היה דלכאו' קודם שהלווה הגיע לא הוה עציב ורק אחרי שהגיע לפרוע ולא אמר לו אעפ"כ נעצב רבה, וע"פ הנ"ל שפיר יש ליישב, דכיון שקודם שבא הלווה לפרוע, היה מצווה על רבה לעזוב החוב וודאי שרבה היה שמח בקיום המצווה יותר מאלפי זהב וכסף, ולמה יתעצב, אבל אחרי שהלוה הגיע לפרוע ורבה אמר משמט אני ובזה סיים עם קיום המ"ע, תו מה שנשאר זה החוב, והצטער על הפסד הממון שהלווה לא אמר אעפ"כ, ושפיר שלח את אביי שיסבב עימו דברים, וזהו מה שאמר רבה לא הוה דעתא מעיקרא בהאי צורבא מרבנן, דהנה פשוט שצורבא מרבנן יודע שהשמיטה משמטת גם בלא שהמלוה אומר משמט אני וכמרדכי הנ"ל, וא"כ כשבא להשיב חוב אינו אלא כיון דרוח חכמים נוחה, ורק היה לו לומר אעפ"כ מיד אחרי שסיים רבה עם קיום המצווה, וזה היה לו לדעת מעיקרא.
נמצא לפי דרך זו דלא כהאחרונים הנ"ל דהתופס אין גזל בידו ורק איסור קעביד דלפי דרכם לכאו' שרי נמי לכפות קודם שהלווה בא ודלא כהב"ח, אך לפי דרכינו דגזל בידו אם השיג הממון ע"י איסור של ביטול המ"ע או הל"ת וכמנח"ח. ומאידך דרך זה אינה כדברי הדרך אמונה שס"ל דליכא חוב קיים בעולם כלל ומתנה גמורה הוא נותן לו כשהלוה אומר אעפ"כ, וא"כ יהיה הדין שצריך ליתן מעשר, ויש צורך ליישב העניין דלא תחמוד, והשונא מתנות, ועניין הריבית דרבנן, אך לפי דברינו אינו במתנה אמיתית אלא חובו הוא גובה ולכן אינו צריך ליתן מעשר, ואינו עניין לריבית ולא תחמוד וכו'.
העולה מהדברים בקצרה
בגדר המ"ע דשמטה העיקר כמרדכי וסיעתו דשמטה אפקעתא דמלכא היא. שיטת הדרך אמונה והשמטת כספים כהלכתה ועוד, דההפקעה היא גמורה ואין קיום חוב בעולם כלל וממילא גזל ביד המלוה אם נגש, ואם קיבל המלוה בהיתר ע"י אמירת אעפ"כ של הלווה, שיטת הגרח"ק שיש להפריש מעשר, וכן בנידון בעל תשובה חייב להחזיר החובות.
ומאידך לשי' ר' נחום, האיילת השחר, והמנחת אשר ועוד, דההפקעה אינה מפקיעה את כל מהות החוב והחוב ישנו בעולם ורק הזכות תביעה של המלוה פקע, ואולי החלק של הממוני גבך שיש למלוה אצל הלוה פקע, אך חלק ההלואה בחיסרון הממון קיים, אלא דיש לו איסור ליגוש אך אם עבר על האיסור או שלא בדרך נגישה וכגון דתלי ליה בזה לא עובר על גזל כיוון דחובו הוא גובה.
ולפי דרכינו מצד אחד אכן החוב אכתי קיים בעולם , אך כיון דאיכא איסור לא יגוש אין לו שום דרך לגבות החוב ואף אם יתפוס כיון שזה לא החלק של הממוני גבך אלא חיסרון של המלוה בהלואה א"כ אין אפשרות לגבות אם התורה אסרה ליגוש, ואף בתלי ליה
אסור לו דמהות המ"ע היא לעזוב החוב והרי אינו עוזב, ורק אחר שגמר עם קיום המצוות עשה ע"י שהלווה בא לפרוע והמלווה אמר משמט אני, א"כ כיון דלא שייך כבר ביטול עשה שרי לתלותו שלא בדרך נגישה, דרק כשליכא איסורא הממון אינו גניבה בידו אלא פירעון חובו הוא, ולפי"ז בנידון בעל תשובה יצא לחומרא דכיון דעבר העשה ול"ת הרי שגזל בידו וחייב בהשבה (אלא שיש צדדים אחרים לפוטרו יעויין בשכ"כ) אך מאידך כשגובה בהיתר אינו מתנה אלא את חובו הוא גובה, ואינו צריך ליתן מעשר ואין בזה שייכות לענין ריבית.