אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
א. נפוץ כיום השימוש בג'ל המופק משרף היוצא מעלי צמח האלוורה, ומשמש לריפוי פגעי עור כמו כוויות ועקיצות וכד', אך גם לסיכת בריאים. ויש לדון אי יש בו קדושת שביעית. שהרי לגבי שרף איתא במשנה שביעית (פ"ז מ"ו) שנח' ת"ק ור"ש לת"ק הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. ובגמ' נדה ח., הביאה את דברי ת"ק במשנתינו שקטפא (דהיינו השרף היוצא מהאילן או הפרי) יש בו קדושת שביעית, ואמר רב פדת דת"ק הוא ר"א דאמר (ערלה פ"א מ"ז) המעמיד בשרף הערלה אסור הרי דהוא פרי לענין ערלה, וא"כ ה"נ במשנתינו לענין שביעית קטפא פיירי ולכן יש בו קדושת שביעית, ור' זירא אמר אפילו תימא רבנן מודים חכמים לר"א בקטפא דפירא ורק בקטפא דגווזא (פרש"י שרף הנוטף מן העץ דכעץ בעלמא) אינו נחשב כפרי. ולפי"ז ר"ש דחולק במשנתינו חולק אף על קטפא דפירא, ואבע"א כי פליגי רבנן עליה דר"א באילן העושה פירות דבאילן זה השרף הוא לא פרי אבל באילן שאינו עושה פירות מודו בקטפו זה פריו. ופסק הרמב"ם (פ"ז הי"ט-כ) את ב' האוקימתות דרבי זירא, וז"ל: הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית. בד"א באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית. ולפי"ז אלוורה שהוא שרף היוצא מהעלים של צמח שאין בו פירות, ויהיה אסור להפסידם וגם יהא בהם דין ביעור.
ב. אלא שיש לברר מתי נקבע חנטת השרף שיוצא מענפי האלוורה, אם קובעים אותה לפי שעת חנטת הענף או שכל זמן שמוציאים השרף מהענף נחשב לזמן יציאת הפרי וחנטתו, וממילא כל שיוצא שרף מאילן בשנת השביעית אפי' מענף שצמח קודם שביעית יש בו קדושת שביעית, בתוס' (נדה שם ד"ה מאן, וב"ק קא: ד"ה והאיכא) והר"ש כאן, הקשו במאי פליגי אי הנאתו וביעורו שווה מאי טעמא דרבנן דאפי' עצים הוו אסירי בשביעית אי אין הנאתו וביעורו שווה אין לו קדו"ש, ואין סברא לומר דפליגי אי הנאתו וביעורו שווה אי לאו ויש לומר דודאי הנאתו וביעורו שווה ולפי שאינו כי אם לחלוחי העץ שרו רבנן דבטל אגב העץ ורבי אליעזר סבר דהנאתו חשיבא והוי פירי. והוסיפו תוס' בב"ק, והרי הוא כאילו הוא בתוך העלין ולא יצא לחוץ. ובגליונות קה"י (נדה ח'.) הקשה, מה לי שהוא בטל לעץ, הרי מאי דהוה עץ אין זו סיבה שלא תחול בו קדו"ש, אלא הכל תלוי אם הנאוב"ש, וכיון ששרף זה הנאתו וביעורו שווה, הדין נותן דתחול בו קדושת שביעית. ותירץ שכיון שדינו כעץ והעץ הרי תחילת גידולו לפני שביעית ממילא אין הקטף פירות של שנה שביעית. ולפי"ז משמע שאזלינן בתר חנטת הענף.
ג. עוד יש לדון כיון שג'ל זה משמש לרפואה, להוי כמיני מלוגמא שאין בהם קדו"ש, כמבואר בגמ' ב"ק קב. שלר"י מוציא את המלוגמא שאינו שווה בכל אדם. ומבואר שרפואה חשיב אינו שווה בכל אף שכל בני אדם נצרכים להם כשהם חולים. ומלשון הגמ' 'נמי' מבואר דגם לרבנן אסור לעשות מלוגמא. וכן מבואר במשנה (פ"ח מ"א) דאסור לעשות מאכל אדם מלוגמא. אלא דצ"ב מה טעם הדבר לרבנן. בר"ש (פ"ח מ"א) ביאר דהוא משום דאינו שווה בכל אדם. והיינו דחכמים ילפי 'לכם לכל צרכיכם דומיא דלאכלה', ובכלל דומיא דלאכלה נכלל גם שיהא דומה לאכילה דהנאוב"ש וגם דיהא דומה לאכילה דהנאתה שווה בכל אדם. במשנה ראשונה (פ"ח מ"ב) כתב שפירות שביעית אסורים למלוגמא מפני דאין הנאתו וביעורו שווה שהתרופה מתקלקלת בלעיסה או בחבישה ורק אח"כ מרפאת. ולפי"ז מה שאסרו רבנן מלוגמא אינו משום דבעינן שווה לכל אדם אלא מפני שאין הנאתו וביעורו שווה. וצ"ע שא"כ הברייתא של 'לאכלה ולא לזילוף' שהביא רש"י הטעם משום שאינו שווה בכל, ואם לרבנן שרי גם הנאה שאינה שווה בכל, מוכח שהברייתא כר"י ולא כרבנן. ואפשר לפי"ז שגם לגבי משיחת האלוורה אין ההנאה אלא לאחר זמן ולא מיד בסיכה.
ד. והנה בגמ' (סוכה מ') מוכח דאין שביעית נוהג אלא במה שבכלל דלאכלה, ולכן לרבנן דממעטין מה שאין הנאתן וביעורן שווה, אין נוהג שביעית אלא בפרי העומד להנאות אלו שהנאתן וביעורן שווה, ולר' יוסי דאינו ממעט אלא מלוגמא וכו', דאינו שווה בכל אדם, אבל לא מה ששווה בכל אדם אף שאין הנאתן וביעורן שווה, שייך בהו שביעית, כיוצא מפי' רש"י והתוס' שם, וא"כ לפי"ז בדבר שאינו שווה בכל אדם, אף אם יהי' הנאתו וביעורו שווה, דאינו בכלל דלאכלה לכ"ע, לא חל בו קדושת שביעית, וכ"כ במנח"י ח"ח סי' קא, ואף שבדעת הרמב"ם מצינו שיש שלמדו שדבר שאינו מאכל נלמד מלכם אף שאין הנוב"ש ולפי"ז י"ל דמתרבי בכה"ג אף מה שאינו שווה בכל אדם, מ"מ הרבה נחלקו ע"ז, ועוד לפי מש"כ במשנה ראשונה (שם), דמלוגמא אין הנוב"ש דבשעה שמניחו על המכה נמאס ונפסד ורפואתו אח"כ, א"כ ודאי שאינו קדוש בקוד"ש.
ה. בירושלמי פ"ז ה"א, ר' יונה בעי ולמה יצאת מלוגמא, וכו' ומבואר שאין קדו"ש במלוגמא שאינה שווה בכל, ולכאורה זה סותר למבואר בירושלמי פ"ח ה"א, מיני מלוגמיות מהו לעשות מהן צבועין לאדם, משמע שיש בזה קדו"ש, וכתב בקה"י (שביעית סי' יז אות ב) שהעיקר שאין בו קדו"ש ובפ"ח מיירי במאכל בהמה שעשה מהם מלוגמא אי בכה"ג כיון שכבר חל עליו קוד"ש לא פקע ממנו ע"י שנעשה מלוגמא, וכ"כ בדרך אמונה (פ"ה ה"י באה"ל ד"ה מיני כבוסין) והביא שכן דעת החזו"א, ויש להוכיח כן גם מהחזו"א (סי' יד סק"ט) שביאר ספק הירושלמי אם בבשמים יש קדו"ש האם בשמים לריח חשיב 'שווה בכל' או לא, ומבואר שמה שלא חשיב שווה בכל אין בו קדו"ש, אמנם בדרך אמונה כתב שצ"ע למעשה. אך בתוס' אנשי שם (פ"ז משנה ב בסוף הקטע הראשון) כתב בדעת הר"ש שיש קדו"ש בצמחי רפואה, וכ"כ בתפאר"י (פ"ז מ"ב אות כ ולדמיו שביעית). ובשו"ת מנחת שלמה (חלק ב-ג סי' קכג אות ב) שפסק שיש בהם קדושת שביעית לרבנן לא קי"ל כדרשת הירושלמי דבעינן שווה לכל אדם, ועי"ש שהוכיח כן ממה שמאכל בהמה שרי למלוגמא.
ו. אלא שהשימוש באלוורה אינו דוקא לחולים אלא אף בריאים משתמשים בזה למוצרי קוסמטיקה וכד', וא"כ הרי זה נחשב כשווה לכל. אלא שבתשובות הרדב"ז ח"א סי מ"ד, דן לגבי ערלה בעץ שפירותיו אזלי לרפואה וכתב שכיון שאינו מאכל בריאים לאו עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופה ולא עדיף ממטע לסייג ולקורות עיי"ש, והוסיף עפי"ז בעץ הורד דאע"פ שמקצת בראים אוכלים אותו מ"מ כיון שאין אוכלים אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות אין זה עץ מאכל. הרי שאף שנאכל בדרך אכילתו לבריאים מ"מ כל שכוונת האכילה אינה למזון ה"ז כמלוגמא. וכן בתשו' כתב סופר (או"ח סי' סו ד"ה ומצאתי) כתב ליישב קושיית בנשמ"א (הל' יו"ט כלל צה סוף סק"ב) שמביא מרדכי פ"ב דביצה שלהזיע כיון שהוא לצורך בריאות הוי שפיר שווה לכל נפש, והקשה מגמ' ב"ק ק"ב., מוציא אני את המלוגמא שאינו שווה לכל אדם משמע גם מה שהוא לרפואה בעינן שווה לכל אדם. וכתב לחלק שרק גבי שביעית כיון שצריך למעט א' ולרבות א' מסתבר יותר לרבות כביסה ששווה וצריך לכל אדם בין לבריאים בין לחולים וממעט מלוגמא דאינו שווה לכל א' שרפואה
דומה פחות לאכילה, ולפי דבריהם כל חיזוק הבריאות אף שהוא מאכל בריאים נחשב אינו שווה לכל. וכ"כ בס' כרם ציון פי"ג הי"ז, לאסור לעשות ויטמינים אף שהבריאים גם רגילים בזה ונחשב כאינו שווה לכל נפש. וכן יש להביא ראיה מהירושלמי פ"ז ה"א, לכם כל שהוא צורך לכם ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין יצאת אלונתית שאינה אלא לתפילין, ופי' הר"ש סירליאו דזה עשוי לחזק האיצטומכא ע"ש ומבואר מדבריהם דאם עשוי לחיזוק הגוף אין זה נחשב שוה לכל אדם ואסור לעשותו בפירות שביעית, אמנם בביאורי הגר"א שכתב דתפילין היינו לחולים שאין טועמים טעם באוכל ולפי"ד יש להסתפק האם רק לחולים אסור ויתכן שגם לדעתו הרי זה חיזוק הגוף לטעום טעם האוכל וכיון שאינו שוה לכל אדם אסור לעשותו בפירות שביעית.