כמבואר בדברי הפתיחה לקובץ, מחמת קוצר הזמן טרם הספיק מורינו הרב שליט"א לעבור על כל המאמרים, ולכן אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
שאלה:
אדם שנצרך לנקביו וחלץ את התפילין על מנת להיכנס לבית הכיסא, אלא שבשעת הברכה כיוון שתחול הברכה אף באופן זה, האם צריך לחזור ולברך כשמניחם שוב?
תשובה :
נחלקו המחבר והרמ"א בסימן ח סי"ד לענין הפושט טליתו על דעת לחזור וללובשה מיד האם צריך לברך שוב או לא, שלדעת המחבר צריך לחזור ולברך ואילו לדעת הרמ"א אינו צריך לחזור ולברך. וכיוצא בזה נחלקו בסימן כה סי"ב לענין החולץ תפ ילין על מנת לחזור ולהניחם, שלדעת המחבר צריך לחזור ולברך ואילו לדעת הרמ"א אינו צריך לחזור ולברך.
וכתב המשנה ברורה בסימן כה ס"ק מז שאם חלץ את התפילין על מנת להיכנס לבית הכיסא, אף שהיה בדעתו לחזור ולהניחם, צריך לברך שוב לכולי עלמא, וזאת משום שאינו רשאי להיכנס בהם לבית הכיסא ואידחי ליה.
ומקור דברי המשנה ברורה בדברי הדרכי משה בסי' ח סי"ד שבאר כן את דברי הגמ' סוכה מו, א שרבא כשנכנס לבית הכיסא ויצא היה נוטל ידיו ומניח תפילין ומברך, ואף שלדעת הדרכי משה אין הפסק באופן זה כשדעתו לחזור ולהניחם מיד, מכל מקום כיון שאינו רשאי להיכנס בהם לבית הכיסא הוי הפסק. וכן דעת הב"ח שם בסימן ח ובסימן כה סי"ב, וכן דעת הט"ז שם ס"ק יא, והמ"א שם ס"ק כב ועוד, ויעוי' בבה"ל שם ד"ה ויש אומרים שכן הדין גם לענין בית הכיסא שלנו שאינם רחוקים ודלא כהמ"א שמסתפק בזה.
ואמנם על אף שכאמור באופן רגיל כאשר חולץ את התפילין על מנת להיכנס לבית הכיסא צריך לחזור ולברך, במקרה המדובר יש לעיין כיון שבשעת הברכה הלא כיוון השואל שתחול הברכה אף במקרה ויצטרך להיכנס לבית הכיסא ולחלוץ התפילין ולחזור ולהניחם, ויתכן שבאופן זה הדין שונה.
שהנה מצינו במשנה ברורה סימן כה ס"ק מג לענין החולץ תפיליו על מנת לחזור ולהניחם מיד שאף לדעת המחבר שצריך לחזור ולברך באופן זה מכל מקום אם הייתה דעתו בשעת הברכה שאח"כ יסירם ויחזור ויניחם אינו צריך לחזור ולברך.
ומקור דבריו כמו שכתב שם מדברי המ"א סימן ח ס"ק טז לענין המברך ברכה אחת על כמה טליתות שלדעת הרמ"א אם פשט את הראשונה קודם שלבש את השנייה צריך לחזור ולברך, ונחלק עליו המ"א שם ולדעתו אינו צריך לחזור ולברך וכדין שחיטה ע"ש, והוסיף המ"א שאין לדמות דין זה לדברי המחבר שם סי"ד שאם פשט טליתו על מנת לחזור וללובשה מיד צריך לחזור ולברך [וע"ש מחצית השקל שאף בדעת הרמ"א צריך לחלק כן ע"ש טעמו], וכנזכר לעיל, שכן בנידון שם לא הייתה דעתו בשעת הברכה שיפשטנה ויחזור וילבשנה ואילו בנידון כאן הייתה דעתו לכך בשעת הברכה, ומדייק מכך המשנה ברורה שאם הייתה דעתו בשעת הברכה שיפשטנה ויחזור וילבשנה אינו צריך לברך [ובעיקר דברי המ"א שמדמה בין המקרים יש לעיין לכאורה שהלא נראה לחלק ביניהם מעיקרא בכך שהמברך על שתי טליתות כוונתו בשעת הברכה לפטור מעשה מצוה חדש בטלית השנייה שטרם לבש אותה כלל, ועל כן אין ענין פשיטת הטלית הראשונה נוגע כלל ללבישת הטלית השנייה, ואילו המברך על טלית אחת כוונתו לפטור את מעשה המצוה בטלית זו, ועל כן כשפושט את הטלית ומסתלקת המצוה מתחייב שוב בברכה, ולפי זה יש לומר שאף אם יכוון בשעת הברכה לפשוט את הטלית ולחזור וללובשה לא יועיל כיון שכבר חלה הברכה על הלבישה הראשונה שהסתיימה, ושוב אין ראיה לדברי המשנה ברורה. וצריך לומר בהכרח שדעת המ"א שאין מקום לחלק בין מעשי מצוות נפרדים, כמו לבישת שתי טליתות, ובין מעשי מצוות החוזרים על עצמם, כמו לבישת אותה טלית שתי פעמים ויל"ע].
ומעתה יש לדון במקרה המדובר שכשם שלדעת המחבר באופן שחלץ התפילין על מנת לחזור וללובשם, שבאופן רגיל צריך לברך, מכל מקום כאשר הייתה דעתו בשעת הברכה לכך אינו צריך לחזור ולברך כדברי המשנה ברורה הנ"ל, כך גם לענייננו אף לדעת הרמ"א כשנכנס לבית הכיסא, שבאופן רגיל צריך לחזור ולברך, מכל מקום אם הייתה דעתו לכך בשעת הברכה אינו צריך לחזור ולברך.
אלא דיעויין בבה"ל סימן ח סי"ד ד"ה ויש אומרים שדן לענין היוצא מבית המרחץ אם צריך לברך שוב על הטלית קטן כיון שיש הפסק גדול, וע"ש בתוך הדברים לדון אם יועיל שיכוון בבוקר בשעת הברכה שיפשטנו ויחזור וילבשנו, ואף שהלא מפסיק בינתיים מכל מקום יתכן שהברכה הראשונה חלה גם על הלבישה השנייה, וע"ש שבא להוכיח כן מדברי המ"א שעצה זו מועילה אף לדברי הבית יוסף שסובר שבעת שפושט הטלית מסתלקת המצוה, וכוונתו לדברי המ"א הנ"ל שמשמע מדבריו שאם מכוון בשעת הברכה שיפשטנה ויחזור וילבשנה אין צריך לחזור ולברך אף לדעת המחבר כנ"ל, אלא שבהמשך בא לדחות הוכחה זו משום שיתכן לפרש בכוונת המ"א שכשמכוון כך בשעת הברכה מועיל הדבר רק באופן שסומך את הפשיטה ללבישה אך לא באופן שיש הפסק באמצע [ובאור הדבר שאין הכוונה בשעת הברכה מועילה להיחשב כברכה נפרדת שתחול לפני הלבישה השנייה אף במקום הפסק אלא רק לענין היסח הדעת שאין דעתו להסתלק מהברכה עם הסתלקות המצוה], והשאיר הדברים בצ"ע.
ומכאן יש לדון למקרה דנן שלפי הצד של הבה"ל שמועילה כוונתו בשעת הברכה הראשונה בתורת ברכה נפרדת המתייחסת ללבישה השנייה, גם במקרה זה יש לומר שכוונתו בשעת הברכה תועיל להנחה השנייה לאחר שיוצא מבית הכיסא, ואינו צריך לשוב ולברך, ואילו לפי הצד השני של הבה"ל שכוונתו בשעת הברכה הראשונה מועילה רק למנוע היסח הדעת מן הברכה בעת הסתלקות המצוה, יש לומר שבמקרה זה לא תועיל כוונתו בשעת הברכה שכן מדובר בהפסק [וכדוגמת אונס בקריאת שמע כרס"י סה שמדמים ה פוסקים לענין זה].
ולכאורה כיון שמסתפק בזה הבה"ל ונשאר בצ"ע היה נראה שמן הספק אין לחזור ולברך במקרה זה כיון שלפי צד אחד בדברי הבה"ל מועילה לכך כוונתו בשעת הברכה. אמנם יעויין ברעק"א על השו"ע על דברי המ"א הנ"ל ס"ק טז שכתב שאם פשט טליתו באמצע היום וחזר ולבשה מיד אף שהייתה דעתו לכך בשעת הברכה מכל מקום כיון שהפסיק מעת הברכה ועד הלבישה צריך לחזור ולברך. ומבואר מדברי רעק"א שנקט כדבר ברור שאין הכוונה בשעת הברכה מועילה במקום הפסק. ופלא שלא הזכיר הבה"ל את דבריו. ויש לצרף לדברי רעק"א את זאת שנראה גם בדברי הבה"ל שנוקט לעיקר את סברתו הראשונה שאין כוונה זו מועילה במקום הפסק, ולא אמר את הצד השני – שהינו צד מחודש – אלא על דרך אפשר, ועל כן נראה לומר שאף במקרה המדובר שכיוון בשעת הברכה לפטור
את כניסתו לבית הכיסא מכל מקום צריך לחזור ולברך [אמנם יש לדון שאין ראוי לכוון כוונה זו לכתחילה, ולהכניס עצמו אף לחשש קל של ברכה, אלא שיש לעיין כיצד יעשה, שכן יעויין בבה"ל סי' ח סי"ד ד"ה אם ש'העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדעות שיכוון בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו', ומאידך גיסא אם יכוון כן יכניס עצמו לחשש כשנכנס לבית הכיסא, ואולי יועיל לכוון לפטור עצמו רק כאשר אינו צריך לברך מן הדין].
מתוך "קובץ בירורי הלכה – חלק א": פסקי הלכה ובירורים שנתלבנו בין כותלי בית ההוראה בראשות מורינו הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א (בני ברק, ערב ראש השנה תשפ"ג).