כמבואר בדברי הפתיחה לקובץ, מחמת קוצר הזמן טרם הספיק מורינו הרב שליט"א לעבור על כל המאמרים, ולכן אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
אדם העושה סוכה ברחוב נתקל בהרבה דינים של שינוי מקום וראיתי לאספם למקום אחד וזה החלי בעז"ה .
שאלה . עשה קידוש היום בשבת בבוקר ואח"כ ראה שחסר דבר לסעודה והלך לביתו להביאו והשאיר אנשים בסוכה האם כאשר חוזר ושותה יין בתוך הסעודה צריך לברך שוב על היין או לא .
תשובה . עיי' שולחן ערוך אורח חיים סימן קעח סעיף ה י"א ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, וי"א דדוקא מיני דגן. הגה: וי"א דוקא פת לבד (הגהות מיימוני פ"ד). ובט"ז ס"ק ט' מבו' שעל יין צריך לחזור ולברך וכמו שהסיקו בתוס' פסחים קא: ד"ה אלא, וכן במג"א ס"ק ו', ובא"ר אות ד' הביא כן מהסמ"ק, ודלא כתוס' פסחים קא: בשם רשב"ם.
אמנם יש לדון בזה אם שייך כאן הניח מקצת חברים כי במגן אברהם שם ס"ק ז כ' וז"ל, אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דשם ה"ל כיחיד וכ"מ בגמ' דקאמר היכא ששמעו קידוש בב"הכ צריכים לברך שנית על יין שבביתם אף על פי שהניחו שם אורחים האוכלים בב"ה.
ומשמע שאם חוזר לאותו מקום אפי' שלא קבעו סעודה על היין אלא רק שתו יין נחשב הניח מקצת חברים, מדהביא ראיה מבית הכנסת אפי' ששם לא מבואר שקבעו על היין רק שעשו קידוש, אמנם יש לדחות דדוקא בקידוש שצריך שיהיה במקום סעודה הוי הסעודה המשך הקידוש ונחשב שקבעו עצמם לסעודה והוי כמו הניח מקצת חברים דסעודה, אבל בשתיית יין גרידא כשלא קבעו עצמם לשתות אפשר שאין מועיל הניח מקצת חברים כלל.
וא"כ יש לדון כאשר עשה קידוש לבד ורק בנו הקטן שלא הגיע לחינוך בקידוש נמצא אתו ונתן לו לשתות מיין הקידוש, דאפשר שאין נחשב כמו הניח מקצת חברים שקושרים אותו אל מקום הקידוש כדי לעשות סעודה שם, אבל כאשר בנו שאין חייב בקידוש וסעודה שם אין נחשב קשור אל מקומו והוי הפסק.
שאלה . מה הדין כאשר אכל לאחר הקידוש מזונות ועדיין לא בירך על המחיה [כגו' שימשיך לאכול בתוך הסעודה ממין המזונות שאכל קודם ויפטר בברהמ"ז כמו דברי הביאה"ל בסי' קעו סעי' א] ויוצא מהסוכה להביא את הסעודה מהבית האם יש לו הפסק לענין ברכת היין, או שרוצה לשתות מים בביתו האם צריך לברך על המים או שכיון שהוא בתוך ברכת הגפ ן אין צריך לברך.
תשובה . הנה במגן אברהם סימן קעח ס"ק ו הביא את דברי התוס' דהיכא שאכל דברים שצריכין לברך עליהם במקומם הראשון, אז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים אינו צריך לברך דלקבעי' קמא הדר.
וז"ל התוס' בתוספות מסכת פסחים דף קא עמוד ב לכך נראה דיין וכל ז' מינין לא הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא פת וכל מיני פת שמברכין עליו המוציא או שמא כל מיני מזונות שיש בהם מה' מינין הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ולהאי פי' נמי לא גרסינן בברייתא דבסמוך לשתות יין ולא בדתניא כוותיה דרב ח סדא דבפת או בה' מינין מיירי מדקתני עקרו וכן הלכה בכל דבר חוץ מפת ומיני מזונות שהם מחמשת מינין א"צ ברכה אחריהם במקומן ושינוי מקום צריך לברך בהם ושינוי מקום היינו אפי' בחד בית כמו מאיגרא לארעא או מחדר לבית אבל מפינה לפינה לא ולכל הפירושים אם הלך באמצע סעודה למקום אחר יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא הדר.
ביאור הדין דהדר לקיבעיה ונפ"מ נפלאה בזה
ועדיין יש לדון באופן שרוצה לשתות מים בביתו דלכאו' על ביתו אין שייך לקיבעיה קמא הדר שזה סברא שהוא עדיין קשור למקום האכילה של המזונות, אולם אם שותה במקום אחר שאינו מקום קביעותו שוב מהני הפסק, וצריך לברך על המים.
אמנם אפש"ל שכל זמן שהוא קשור למקומו הראשון אין לו הפסק כלל, כי יש לו חיבור לברכה הראשונה על המים והיין על ידי שקשור למקום ברכתו כי צריך לחזור בשביל המזונות, אולם לפי"ז אם חוזר ואוכל מזונות בביתו שעקר את מקום קביעותו ממקום תחילת אכילתו וקבע עצמו במקום השני כי שם צריך לברך ברכה אחרונה על המזונות כמבו' בסי' קעח סעי' ד' שצריך לברך דוקא במקום האחרון, ואז יש לו קביעות למקום השני יהיה הפסק על ברכת המים והיין, ויהא צריך לחזור ולברך.
ולפי"ז נ מצא שאם אכל מזונות ושתה מים במקום אחד והלך למקום אחר, ושותה שם מים שאינו צריך לחזור ולברך, אולם אם אוכל במקום השני מעט מזונות צריך לברך על המים, ואפי' תוך כדי שתייתו על החלק שקודם אכילת מזונות אין צריך לברך ועל החלק שאחר אכילת מזונות צריך לברך כי עקר את קביעותו.
ביאור השו"ע הרב בהדר לקיבעיה ובאמת בגדר הביאור דהדר לקיבעיה המבואר בתוס' עמד בשו"ע הרב וביאר לזה באופן אחר ולביאורו ישתנה הדין הנ"ל, וז"ל שו"ע הרב אורח חיים סימן קעח סעיף ג וכל זה בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון כל אוכל ומשקה שברכתם האחרונה היא בורא נפשות רבות שא"צ לברך ברכה אחרונה במקום אכילה או שתיה אלא רשאי לעמוד ממקומו קודם שיברך ולילך למקום אחר לברך שם לפיכך עמידתו ממקומו לילך זהו גמר סעודתו וכשחוזר ואוכל או שותה במקום אחר או לאחר שחוזר למקומו סעודה אחרת היא וטעונה ברכה שנית אף על פי שלא בירך עדיין ברכה אחרונה על סעודה הראשונה.
אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון פת או אפילו מעשה קדרה מחמשת המינים או אפילו פירות מז' המינים ויין שברכתן האחרונה הואיל והיא מעין ג' ברכות של ברכת המזון היא חשובה להצריך ולברך במקום אכילה או שתיה כמו ברכת המזון לפיכך כשהוא עומד ממקומו לילך למקום אחר אין עמידתו גמר סעודתו שהרי צריך הוא לחזור למקומו לברך ברכה האחרונה לכן כשחוזר ואוכל ושותה אפילו במקום אחר על דעת סעודתו הראשונה הוא אוכל משום לסיים סעודתו ואצ"ל כשחוזר למקומו וא"צ לברך בתחלה אפילו לא הניח מקצת חבירים.
סעיף ד ואפילו הלך בתוך הסעודה לבית אחר ואוכל ושותה שם דברים שאינם טפלים לסעודה לענין ברכה ראשונה והוצרך לברך עליהם בבית הראשון כמו יין ופירות כיון שהם טפלים לענין ברכה אחרונה ונפטרים בברכת המזון על דעת סעודתו הראשונה הוא אוכל ושותה ואין צריך לברך עליהם שם אפילו לא אכל שם פת ואפילו לא היה בדעתו כשבירך המוציא לשנות מקומו באמצע סעודתו. ואם אוכל שם פת מברך ברכת המזון במקום שגומר אכילת הפת כמו שיתבאר בסי' קפ"ד. עכ"ל.
ומבו' בדבריו שגם באופן שחוזר ואוכל במקום השני פת אין צריך לברך ברכה ראשונה על שאר הדברים, וביאר דבריו כמה פעמים שענין הדר לקיבעיה היינו שהיא סיבה שלא גמר סעודתו והכל אוכל על דעת סעודתו הראשונה משא"כ בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם אינם חשובים להחשיבם סעודה שאינה נגמרת כשיוצא ממקומו .
ולפי"ז באופן הנ"ל אין חוזר ומברך על היין והמים.
אמנם זה אינו דהלא השו"ע הרב פירש דבריו בסעיף ד' שכיון שהם טפלים לענין ברכה אחרונה ונפטרים בברכת המזון לכן נחשב חלק מהסעודה ומבו' להדיא בדבריו שאינו שייך באכילת מזונות שאין ברכה אחרונה שלהם פוטרת את המים.
מח' ראשונים ביסוד דין הדר לקיבעיה וכמה נפ"מ בזה
ובאמת נר אה שיש בזה מח' ראשונים ביסוד הדין של הדר לקיבעיה דהנה בגמ' פסחים דף קא עמוד ב דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר וברא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ו מ"ט לקבעיה הדר. כלומר כיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאילו הוא עדיין במקומו וגומר סעודתו כאן ומברך כאן בהמ"ז. והביאו הב"י בסי' קעח אות א ומשמע הוא פי' אחר מדברי רש"י ורשב"ם והמכתם והמאירי והר"ן על הרי"ף שהם פי' שעל דעת סעודה הראשונה הוא מסיים סעודתו, אמנם בבגדי ישע על המרדכי כ' שאין הפי' חלוקים
אמנם במהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף קא עמוד ב כ' וז"ל, אבל בדברי' הטעונין ברכה לאחריהן במקומן שיש קבע לאכילתן א"צ לברך מ"ט לקבעי' הדר. ודוקא בשינוי החוזר אבל אם נעתק ממקום למקום כל שכן דצריך לברך דהרי יש כאן עקירו' גמורה. ואדרבה צריך ברכה למפרע במקומו הראשון, עכ"ל.
א ם יש חילוק בין עתיד לחזור למקומו הראשון לאינו עתיד
וכדברי המהר"ם חלאווה מבו' בחידושי רבינו דוד ובחי' הר"ן וז"ל חי' הר"ן פסחים דף קא עמוד ב מיהו בזה י"ל דכי מפלגינן בין טעוני' ושאין טעונים ה"מ בשחזר למקומו הראשון אבל כל שלא חזר אדרבא טפי נ"ל דצריך לברך בדברים הטעונין משאין טעונין, שכבר כתבנו שכל שאדם שקובע עליו יותר, שנוי מקום מצריכו יותר לברך, הילכך כי אמרינן דדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך דוקא כשחזר למקומו הראשון אבל לא חזר כ"ש שצריך לברך.
ועוד כ' שם הר"ן על סתירת הסוגיות שעמד שם וז"ל, והרמב"ן ז"ל כתב בס' המלחמות דר' יוחנן בכולהו גווני דשנוי מקום קאמר דאין צריך לברך אפי' לא חזר למקומו הראשון, דהא בבני אדם שקדשו בבה"כ אמרה, ולעיל אותיבניה מדתניא דשנוי מקום צריך לברך אלמא כל שלא חזר למקומו מיהת צריך לברך, והשתא מסייעינן דהיכא שחזר למקומו [אין] צריך לברך דלא כרב חסדא ורב ששת דס"ל דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אפי' חזר למקומו צריך לברך .
ונמצא מבו' בדברי הר"ן שכאשר לא חזר צריך לברך אפי' בטעון ברכה במקומו, והיינו כמו שפירש שקשור למקומו הראשון ודוקא לכן אינו הפסק, ומבו' מלשונו שכ' חזר לשון עבר, שאפי' דעתו לחזור אח"כ למקום הראשון מ"מ אם אוכל במקום אחר צריך ברכה חדשה, אמנם במהר"ם חלאווה אינו מפורש הדין כאשר דעתו לחזור אח"כ, ואפשר שדעתו שכאשר דעתו לחזור למקומו הראשון אפי' אוכל במקום אחר בינתיים אין זה הפסק. עכ"ל, ומבו' שהמסקנא דגמ' לחלק בין חוזר למקומו שאז אין צריך לברך שוב בדברים הטעונים ברכה במקומם לבין אם אינו חוזר אלא אוכל במקום אחר שאז צריך לברך שוב.
ונמצא שהרא"ש פי' לקיבעיה הדר שיש לו קביעות במקומו מחמת הסעודה הקבועה, וגם כשגומר סעודתו במקום אחר חשיב גמר של הקביעות הראשונה ולא התחלה חדש ה, אבל המהר"ם חלאווה פי' שאין נחשב הפסק משום שצריך לחזור לברך במקום הראשון והוא קשור אליו אין יציאתו נחשבת הפסק.
ואפשר לתלות בזה נידון אחר אם דינא דהדר לקיבעיה שייך גם בברכת מזונות, דהנה ברא"ש מפורש דאיירי בברכת המזון, וא"ש לשיטתו שהכל קביעות אחד דהוי דווקא בברכת המזון שפוטרת את כל אכילתו חשיב הכל קביעות אחת, אבל לבי' המהרמ"ח שייך הדר לקיבעיה גם כלפי ברכת מזונות שצריך לחזור ולברך במקומו ואין יציאתו הפסק לזה.
וא"כ נמצא שבברכת מזונות שאכל עמה גם דברים שבירך עליהם שהכל דאיירי בזה התוס' כנ"ל וממשיך לאכול במקום השני לכו"ע יצטרכו ברכה חדשה כיון שאין כאן קביעות כי אין הכל נפטר בברכה אחת, ואין כאן חוזר למקומו הראשון כיון שאוכל במקום השני ולא יחזור למקומו הראשון וא"כ ודאי שהברכת שהכל נפסקה.
מתוך "קובץ בירורי הלכה – חלק א": פסקי הלכה ובירורים שנתלבנו בין כותלי בית ההוראה בראשות מורינו הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א (בני ברק, ערב ראש השנה תשפ"ג).