כמבואר בדברי הפתיחה לקובץ, מחמת קוצר הזמן טרם הספיק מורינו הרב שליט"א לעבור על כל המאמרים, ולכן אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
הקב"ה נתן את השבת לעם ישראל בלבד שנאמר "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם..."
ואמרו חכמים (סנהדרין נח:) שגוי ששבת חייב מיתה, כיון שיש לו חיוב לעסוק ביישובו של עולם.
אך למרות שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, גזרו חכמים על מלאכת גוי בשבת.
שני איסורים בעשיית מלאכה על ידי גוי
איסור אמירה לגוי לעשות מלאכה, שעצם הדיבור והבקשה מהגוי שיעשה מלאכה בשבת הינו דיבור של יום חול, ואסור בשבת לדבר דיבורים אלו, כפי שהנביא ישעיה מצווה "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר" (רש"י שבת דף קנ.).
איסור הנאה ממעשה גוי שנעשה בשביל יהודי בשבת, אפילו אם היהודי לא אמר לו, כיון שאם נתיר להנות ממעשה הגוי, לבסוף יבואו לבקש מהגוי שיעשה, ומתוך כך האדם יתרגל שגם בשבת אפשר לעשות מלאכות, וזה עלול חלילה לגרור את האדם לעשיית מלאכה בעצמו. (תוס' שבת קכב. רמב"ם שבת ו, א).
ארבעה היתרים במלאכת גוי בשבת
כשאין אמירה ואין הנאה : במקום שאינו אומר לגוי. ואינו נהנה מגוף המעשה שגוי עשה בשבילו, או שנהנה ממה שהגוי עשה בשביל עצמו.
חולה שאין בו סכנה: לצורך חולה שאין בו סכנה התירו כל מלאכה על ידי גוי – אפילו על ידי אמירה ישירה.
פסיק רישא: התירו אמירה לגוי במקום פסיק רישא.
מצווה או הפסד וצורך גדול: במקום הפסד או צורך גדול לשבת, התירו לבקש מהגוי שיעשה מלאכה שאסורה מדברי חכמים.
ההיתר הראשון – כשאין אמירה ואין הנאה
מה נחשב אמירה
אמירה בשבת אסורה – אסור לבקש מגוי שיעשה מלאכה בשבת עבור היהודי, וגם אסור לבקש בשבת מהגוי שיעשה מלאכה במוצ"ש, אפילו שבמוצאי שבת מותר לעשות מלאכות, אבל עצם הבקשה הינה דיבור של חול שאסור בשבת (ר"ן במסכת שבת דף קנ"א ד"ה תנו שו"ע ש"ז ב).
אמירה ביום חול – אסור לבקש ביום חול מגוי שיעשה עבורו מלאכה בשבת כיון שהגוי נהיה שליח של היהודי, ומכוחו הוא פועל בשבת עצמה. אך מותר לרמוז לו – אפילו בלשון צווי. אבל עדיין תהיה בעיה עם ההנאה, ואם הגוי יבוא לעשות את המלאה אנו מחוייבים למחות בו. (שו"ע סימן ש"ז סעיף ב).
רמיזה – יש לחלק בין שני סוגי רמיזה. רמיזה שנאמרת בלשון צווי אסורה – כגון לומר לגוי "למה לא כבית את האור", אך רמיזה שאינה בלשון צווי אלא כדרך סיפור מותרת – כגון לומר לגוי "יש כאן הרבה אור וא"א לישון" (ש"ז סעיף ב, וכ"ב ובמשנ"ב).
בכל מקרה, גם אם האמירה הינה בכלל האמירה המותרת, אסור שהגוי יעשה מלאכה עבור היהודי בשבת, אלא א"כ זה אינו בכלל ההנאה האסורה..
ישנם שני סוגי הנאות המותרות א. הנאה שאינה הנאה ממשית כפי שיבואר להלן.
ב. הנאה ממה שהגוי עשה עבור עצמו כאשר אין בעיה של מראית העין, כפי שיבואר להלן.
הנאה שאינה ממשית כל מה שאסור להנות ממעשה הגוי, זה דווקא מגוף המעשה שהגוי עשה. כגון מאור שהגוי הדליק עבור היהודי. אבל כאשר הגוי רק הסיר את מה שמנע מהיהודי להנות. וההנאה עצמה כבר קיימת. זו הנאה המותרת.
דוגמאות
א . דלת שנפתחת על ידי כרטיס מגנטי – אסור ליהודי לפתוח את הדלת כיון שיש בזה פעולה חשמלית, אך מותר לרמוז לגוי (שלא בדרך צווי – לדוגמא, לספר לגוי שליהודים אסור לפתוח את הדלת הזו בשבת) שיפתח את הדלת, ומותר להיכנס ולהנות מהחדר, כיון שאין זו הנאה ישירה ממעשה הגוי, אלא הגוי רק הסיר את מה שמנע מלהנות מהנאה קיימת – מהחדר, אך צריך לוודא שבכניסת היהודי לא נדלק שום חיישן וכדו' (ע"פ משנ"ב בסימן ש"מ ס"ק מ"א , וכן מביא הגרש"ז מנחת שלמה חלק א ה' ב' וכן דעת מורינו הגר"ע פריד).
ב . בית שיש בו תאורה חלשה, מותר ליהודי לומר לגוי "חשוך לי כאן" על מנת שהגוי יבין וידליק אור נוסף, ויהיה מותר להנות מהאור לדברים שהיה אפשר להנות עם האור המועט. למה? כיון שאמירה, אין כאן! אלא רק רמז שלא בדרך צווי. וגם אין כאן הנאה אסורה, שכן יש כאן רק תוספת הנאה (רעו סעיף ד).
ג . מותר לרמוז לגוי שיכבה את האור בחדר שינה כדי שיוכלו לישון כאן, כיון שאין כאן אמירה, ואין כאן הנאה ישירה ממעשה הגוי אלא רק 'הסרת המונע' (ע"ע שש"כ פ"ל מאות ה).
הנאה ממלאכה שגוי עשה עבור עצמו
כפי שלמדנו, יש שני איסורים במעשה גוי בשבת. איסור אמירה ואיסור הנאה. ישנם אופנים בהם האמירה לא נאסרה – אם אומר ברמז שלא בדרך צווי, כלומר שמספר לגוי על הצורך שלו בלי להזכיר את הבקשה כלל. כגון שאומר "חם לי בחדר בלי מזגן", "יש כאן חושך" וכו'. שזה לא נחשב אמירה אלא כאילו הגוי עושה מעצמו.
אלא שעדיין אסור להנות ממה שהגוי עושה עבור היהודי, וחייבים למחות בו שלא יעשה את המלאכה. אך ישנן שני אופנים שבהם ההנאה לא נאסרה.
האופן הראשון: הנאה לא ממשית. דהיינו שהגוי רק מסיר את מה שמונע להנות מדבר קיים. כפי שלמדנו בשיעור הראשון.
האופן השני: הנאה ממה שהגוי עושה עבור עצמו. בתנאי שאכן הגוי עושה את המלאכה עבור עצמו ולא מוסיף ליהודי. וגם אין מראית עין – כלומר שניכר שהגוי עושה עבור עצמו ולא עבור יהודי.
איך נדע שהגוי עושה עבור עצמו ולא מוסיף ליהודי?
שני מצבים בהם ברור שהגוי עושה לע צמו
האופן הראשון: אם הגוי לא מכיר את היהודי אין חשש שיוסיף עבורו, וזה דווקא בשאר מלאכות, אבל לכתחילה אין ליהודי להנות מאוכל ושתיה שגוי בישל (גם כאשר אין בעיה של בישול עכו"ם) כיון שיש חשש שאם נתיר ליהודי להשתמש בזה, הוא עלול לבקש מהגוי שיוסיף ויבשל עבורו.
האופן השני: מלאכה שהיהודי נהנה בדיוק ממה שהגוי נהנה, כלומר בסוג מלאכות שאין צורך להוסיף בהם לאדם אחר, כגון נר – "נר לאחד נר למאה". כלומר כאשר גוי מדליק עבור עצמו אור, גם אם הוא מכיר את היהודי, אין שייכות שיוסיף עבורו משהו בנר, כיון שאין הבדל אם אדם אחד נהנה מהנר או כמה בני אדם (שבת קכב. בשולחן ערוך שכ"ה י –יא, משנ"ב נא, סו).
דוגמאות
גוי שהדליק אור בחדר מדרגות לעצמו, מותר ליהודי להנות מהאור הזה אפילו אם הגוי מכירו.
גוי שהזמין מעלית לעצמו: אפילו אם הוא מכיר את היהודי, מעיקר הדין מותר ליהודי לעלות עימו לאותה קומה של הגוי – אלא שבד"כ אי אפשר להשתמש בהיתר זה, כיון שכאשר היהודי יכנס למעלית רגילה, הוא עושה כמה פעולות חשמליות, בין היתר שקילה.
להשאיר רכב אצל 'מוסכניק' גוי לפני שבת: מותר להשאיר את הרכב לתיקון אצל גוי לפני שבת גם אם הגוי יתקן את הרכב בשבת, כיון שהתשלום הוא בקבלנות, כלומר לפי מלאכה ולא לפני ימים או שעות, וכיון שהיהודי לא קובע עם הגוי שיעשה את המלאכה דווקא בשבת, אלא הגוי בוחר לעשות זאת, זה נחשב שהגוי עובד בשבת לעצמו, והנאת היהודי באה ממילא. אבל במקרה שהיהודי משלם לגוי לפי שעות או לפי ימים, זה נחשב שהגוי עובד בשבת בשליחות היהודי וזה אסור (סי' רנ"ב סעיף ב).
מלאכת גוי בתשלום
נשאלת השאלה איך להתייחס למלאכה שגוי עושה עבור יהודי בתשלום, האם זה נחשב שהגוי עושה את המלאכה עבור עצמו – כיון שרוצה לקבל את התשלום מהיהודי, והיהודי נהנה ממה שהגוי עושה לעצמו. או שכיון שהגוי עושה את המלאכה לטובת היהודי, זה נחשב ההנאה ממה שגוי עושה עבור יהודי בשבת ואסור?
התשובה היא, שתלוי איך היהודי מעסיק את הגוי, אם הגוי הוא שכיר יום, כלומר שהוא מקבל תשלום לפי הימים בהם הוא עבד או לפי השעות, אז אם הגוי יעבוד בשבת, זה נחשב כמו שהיהודי אומר לו לעבוד בשבת, וזה אסור. אבל אם הגוי מועסק בקבלנות, כלומר שהוא מקבל תשלום לפי עבודה בלי קשר לזמן בו הוא עובד, אם הגוי יכול להספיק לעשות את העבודה ביום חול, והוא בעצמו בוחר לעבוד גם בשבת, כי כך נח לו, זה נחשב שהגוי עושה את המלאכה בשבת לעצמו, והיהודי נהנה ממה שהגוי עושה לעצמו (סי' רמג, וכן מבואר בתחילת סימן רעו).
עבודה בקבלנות מותרת בתנאי שאין מראית עין
וכל זה דווקא אם אין מראית עין, כלומר שניכר לכל שהגוי עובד בהיתר.. אבל אם זה נראה שהגוי עושה את המלאכה עבור היהודי, אסור, וחייבים למחות בו שלא יעשה את המלאכה בשבת.
מה נחשב מראית עין?
לדעת השולחן ערוך, כל מלאכה שידוע ומפורסם שהיא נעשית בדרך קבלנות, מותרת על ידי גוי אפילו אם זה נעשה בבית היהודי. אך לדעת המשנה ברורה, כל מה שמותר להעסיק גוי בקבלנות, אם דרך מלאכה זו בקבלנות, זה דווקא בבית הגוי, אבל בבית היהודי לעולם אסור, אלא א"כ ניכר מתוך המלאכה שהגוי עושה אותה לצרכיו שלו בעצמו( סימ' רמג. ובסי' רמ"ד ס"ק ז. רע"ו סעיף ג משנ"ב כז).
ההיתר השני - לצורך חולה שאין בו סכנה
מה התירו? כל מה שהחולה זקוק לו לרפואתו (שו"ע סי' שכח סעיף יז).
מי נחשב חולה שאין בו סכנה? א. מי שיש לו כאב מסויים בגופו שמשפיע על כל הגוף. כגון: שפעת עונתית. דלקת אוזניים כואבת. כאבים בשיניים. כאבי ראש חזקים וכדו' (סי' שכח סעיף יז. ע"ע בשש"כ פל"ג. וכן במאגר השו"ת).
ב. ילדים קטנים: כל מה שנחוץ לבריאותם. וכן מה שנחוץ למאכלם. יש פוסקים ששיערו שילדים עד גיל 9-10 הם במצב זה, וכמובן שהכל לפני העניין (רמ"א רעו א. שש"כ פל"ז ב).
ההיתר השלישי - פסיק רישיה אדם העושה פעולה של היתר וכתוצאה מכך תיעשה בוודאי מלאכה האסורה. ליהודי אסור לעשות כן בשבת. אך על ידי גוי התירו (סי' רנ"ג, ה ברמ"א. ובמשנ"ב ס"ק צט).
דוגמאות
פתיחת מקרר שאינו במצב שבת – מותר לבקש מגוי שיפתח את המקרר, למרות שכתוצאה מפתיחת המקרר תידלק נורה (שש"כ פל"א, א. וכ"כ במאגר השו"ת).
ההיתר הרביעי - שבות דשבות במקום צורך חשוב
התירו לבקש מגוי לעשות מלאכות דרבנן לצורך גדול, וזה נקרא שבות דשבות (שבות פירושה מלאכה האסורה מדברי חכמים) כיון שהבקשה מגוי אסורה מדברי חכמים והמלאכה עצמה אסורה מדברי חכמים, נמצא שיש כאן שני שבותים (שו"ע סי' ש"ז סעיף ה. ועיין בתחילת סי' ש"מ שגוי שעושה מלאכה בשינוי דינה כדרבנן).
מה נחשב צורך חשוב?
במקום מצווה – מותר לבקש מגוי שיעשה מלאכה מדרבנן לצורך מצווה גמורה שזקוקים לה בשבת. כגון לבקש מגוי שיביא סידורים דרך מקום שאסור לטלטל בו מדרבנן לבית הכנסת. וכן התירו לבקש מגוי שיקנה אוכל שזקוקים לו לעיקר הסעודה (ש"ז סעיף ה. ובשכ"ה סעיף י. וע"ע ברמ"א שם ובמשנ"ב ס"ק סב).
צורך גדול – התירו לבקש מגוי שיעשה מלאכה דרבנן במקום שיש צורך גדול,
כגון שיש הפסד גדול. או במקום כבוד הבריות (ש"ז, ה. ובמשנ"ב בסי' שיז ס"ק כה. ש"ב סק"ו. וע"ע בשש"כ פ"ל יד).
מתוך "קובץ בירורי הלכה – חלק א": פסקי הלכה ובירורים שנתלבנו בין כותלי בית ההוראה בראשות מורינו הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א (בני ברק, ערב ראש השנה תשפ"ג).