כמבואר בדברי הפתיחה לקובץ, מחמת קוצר הזמן טרם הספיק מורינו הרב שליט"א לעבור על כל המאמרים, ולכן אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
שאלה – עשה קידוש בשבת בבוקר ואכל קוגל בשיעור קביעות סעודה יש לדון האם דינו כמעשה קדרה ומברך מעין שלש או כפת הבאה בכסנין וברכתו המוציא
הנה הדרך להכנת קוגל הוא שקונים אטריות המחולקות לחבילות קטנות ואח"כ מבשלים אותם עד שראויים לאכילה כמות שהן, ואח"כ מוסיפין להן שמן וביצים וסוכר מבושל ולשין אותן כך ואופים אותם כך עד שנדבקים יחד ונקרמו פניהם.
והנה יש לדון האם דין הקוגל כדין פת הבאה בכסנין שכשקובע עליהם סעודה מברך המוציא וברכת המזון או דדינו ככל אטריות מבושלות דדינם כמעשה קדרה דאפי' קבע עליהם סעודה מברך מזונות ומעין שלש.
והנה השאלה הזאת נחלקת לכמה וכמה נידונים. [א] האם מה שמניחים בתנור לאחר הבישול הוי אפיה או דהוי בישול כיון ששמים שמן בתחתית הסיר או התבנית. [ב] אף אי נימא דהוי בגדר אפיה, מ"מ יש לדון האם אפיה לאחר בישול שהיה ראוי לאכילה לאחר הבישול יש לו דין אפוי או מבושל. [ג] אף אם נימא דהוי אפיה מ"מ יש לדון אם קוגל נחשב שיש לו תואר לחם או דהוי כאטריות מבושלות דפסק הרמ"א דאין להם תואר לחם.
איתא במס' חלה (פ"א משנה ו') המעיסה והחליטה ב"ש פוטרין מחלה וב"ה מחיבין. ומבואר בפסחים (לז:) דהיינו ששם קמח למים רותחים או ששפך מים רותחים על קמח ולש בצד, ונחלקו ב"ש וב"ה כשאח"כ אופה בתנור האם חייב בחלה או לא ופסקו הרא"ש (הל' חלה אות ג') והרמב"ם (פ"ו הי"ב) הטור והשו"ע (סי' שכ"ט ס"ח) שאם אפאו אח"כ בין בתנור ובין בכלי ע"ג האש בלי נוזלים חייב להפריש חלה שהחליטה לא מונעת מלהיות לחם.
וכן פסק השו"ע (סי' קס"ח סי"ד) "חלוט (פי' כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאחר כך אפאו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא" וכתב המ"ב (סקפ"ג) "וה"ה אם אפאו באלפס בלי משקה". מבואר דאע"ג דחלטו מ"מ אם אפאו לאחמ"כ הוי פת דאיכא אפיה אחר חליטה.
והנה הדברים נאמרו כשלש את העיסה ברותחים ויש לדון האם הדין כן גם כאשר עשה בצק ואח"כ בישלו במים שאם אפאו אח"כ בתנור חייב בחלה ויש עליו תורת לחם גם לגבי המוציא.
והנה כתב הרמב"ן במלחמות (דף יא מדפי הרי"ף) "ואי נמי חולטין אותה במים עד שאין חוטין נמשכין ממנה ואפי' אופין אותה שוב אין לה חיוב כלל שהרי נאכל מתוך בישולה ולפיכך נקראת חלת המשרת" עכ"ל. מבואר ברמב"ן דאם בישלו בישול גמור ואח"כ אפאו כיון דראוי לאכילה לאחר בישול אין עליו תורת אפיה ואינו חייב בחלה, ורק אם עירב קמח במים שאי"ז בישול גמור ואפאו לאחמ"כ חייב בחלה. [ועי' בקובץ תשובות דכתב דהרמב"ן בפסקיו חזר בו].
אולם עי' במאירי (פסחים לז. ד"ה עיסה) שכתב "הוא ממה שאתה צריך לידע לשיטה זו שכל שנתבשל אם חזר ואפאו חזר לחיובו ואין הלכה כדברי האומר אין לחם אלא האפוי בתנור וכו' אלא כל שבאלפ ס וחבריו או מבושל שחזר ואפו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ויוצא בו ידי חובתו בפסח".
וכן דעת רבינו ירוחם (נתיב שש עשרה חלק חמישי) וכ"כ המג"א (או"ח סי' קס"ח סקל"ט) בשמו שאף אם טיגן את הבצק בשמן אם אפאו אח"כ נחשב לחם ומברכים עליו המוציא ע"כ.
וכן מוכח משאר הראשונים דלא ס"ל כדעת הרמב"ן, שהרי הרמב"ן כתב כך כדי לתרץ את הסתירה שבפסחים מבואר שחלוט פטור מחלה משום שאינו לחם, וביבמות (דף מ.) מבואר שאע"פ שחלטו כיון שאפאו לבסוף לחם הוא ויוצאים בו למצה בפסח, ותי' דבפסחים מדובר כשנתבשל כל צרכו ואז האפיה של אח"כ לא עושהו ל חם ובימות מיירי שחלק רק קצת וממה ששאר הראשונים לא תי' כך את הסתירה נראה שלא מחלקים ולדעת כל חלוט נהיה לחם באפיה. וכ"כ בקובץ תשובות (ח"ג סי' ל').
והנה לענין הלכה נח' בזה הפוסקים, בספר מקדש מעט (שכ"ט סק"ד) פסק כהרמב"ן שאם נגמרה לאכילה ע"י הבישול אף שאפאו אח"כ אינה מתחיבת בחלה וכדעת הרמב"ן. וכן פסק בספר חלת לחם (סי' ח' סעי' ח' ושם סק"ט). וכ"כ בספר ותן ברכה (עמ' 502) ששמע מהגרש"ז אוירבעאך זצ"ל דקוגל אין דינו כאפיה כיון דראוי לאכלו לאחר בישולו.
וכ"כ בספר ברכת הבית (שער ט' סקמ"א) דמה שכתב השו"ע (קס"ח י"ד) שהחלוט שאח"כ אפאו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא היינו בדווקא שחלטו ולא שבשלו כי ע"י חליטה אין הבצק נעשה ראוי לאכילה ולכן כשאופין אותו נותנין עליו שם אפיה אבל כאשר נתבשל הבצק לגמרי ונעשה ראוי לאכילה אף בלא האפיה שאח"כ שוב אין האפיה מחזירה אותו לדין לחם. ע"כ .
אמנם יש שפסקו דלא כהרמב"ן אלא דאפי' בישלו בישול גמור בכא"פ איכא אפיה לאחר בישול עי' בפמ"ג (או"ח סי' קס"ח א"א ס"ק ל"ט) שכתב "אם טגנו בשמן ואפאו אח"כ לחם גמור ולא קבע סעודה נמי מברך המוציא, ואם נילוש בשמן כסנין. ואע"ג בפסח פשיטא דאין צליה מבטל בישול, פסחים דף מ' ע"א, הכא מבטל. והוא הדין ביגי"ל או פרעצי"ל וכדומה שמבשלין במים ואח"כ אופין בתנור לחם גמור הוא ומברכין המוציא וכו' ומיהו יראה דבעינן שיהא אפוי בתנור שאין חוטין נמשכין ממנה, דאל"ה רק מבשלין במחבת ואח"כ משהין בתנור מעט כדי קרימה כל דהו אין זה לחם".
וכן פסק החזו"א (או"ח סי' כ"ו אות ט') "עיסה שנתבשלה וכו' חזר ואפאה נראה דהוי לחם גמור וכו' וכ"ש שחלטה ואפאה, והלכך הלחמים העגולים שקורין אצלנו בייג"ל המצויים בינינו הנלחטים או המתבשלים קודם אפיתם לחם גמוא הוא". מבואר דגם בבישול גמור אמרינן דאיכא אפיה אחר בישול.
וכ"כ בשו"ע הרב (בסדר ברכת הנהנין פ"ב סעי' י"ב) שאפיה אחרי בישול מחזירה לתורת לחם ומברכים המוציא וברכת המזון. וז"ל "וכל זה בטיגון אבל עיסה שנתבשלה בקדירה אין עליה תורת לחם כלל גם לסברא הראשונה ומברכין עליה בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם אפילו בקביעות סעודה ואפילו הן חתיכות גדולות (שקורין קניידליך או קרעפליך). אך אם חזר ואפאה בתנור או במחבת בלי משקה חזר וירד עליו תורת לחם גמור ואפילו הן חתיכות קטנות מכזית ומברכין עליה המוציא וברכת המזון בכזית ולפי סברא הראשונה שהטיגון במעט משקה דינו כאפייה הוא הדין אם חזר וטגנה במחבת במשקה מעט. [ויש שכתבו להוכיח דשו"ע הרב פסק כהרמב"ן דהנה ע'י בשו"ע הרב (סי' קפ"ח ספ"ג) ששינה מלשון השו"ע דבשו"ע כתב חלוט שאח"כ אפאו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא". אולם בשו"ע הרב כתב "קמח שחלטו ברותחין ואח"כ עשה ממנו פת" הזכיר רק קמח ולא פת, והיינו משום דס"ל כהרמב"ן, ולכך דוקא בקמח שלא נאכל בכה"ג אחר בישולו בזה אמרינן דאם אפאו לאחר מכן יש עליו שם לחם, משא"כ בבפת גמור שבישלו שהיה ראוי לאכילה אחר הבישול בזה אין האפיה של אח"כ מבטל את הבישול. ע"כ. אמנם מדברי השו"ע הרב שהבאנו מבואר להדיא דאפי' שבישל עיסה מ"מ איכא אפיה לאחר בישול].
וכ"כ האגלי טל (מלאכת אופה אות ט' וס"ק ט"ו כ"א) גבי מלאכת שבת שלכו"ע יש אפיה אחרי בישול.
וכן משמע בשו"ע או"ח (סי' קס"ד) ובטור (סי' תנ"ד) שכתבו סתם שחלוט שנאפה נחשב לחם ולא חילקו בין חלוט מעט לחלוט כל צרכו. וכן כתב בקובץ תשובות בדעתם.
ובהליכות שדה (מס' 133 עמ' 12) הביא הגר"י אפרתי שליט"א ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דלפי מה שכתב רבינו דוד (מתלמידי הרמב"ן) דטעמא דהרמב"ן משום דאין אפיה אחר בישול וז"ל "הואיל ונתבשל בחליטה אין האפיה שבתנור עושה אותו לחם שבשלו ואח"כ אפאו דין בישול יש לו שאין אופין על האפוי ואין מבשלין על המבושל" הרי אנו חוששים לשיטת רבי אליעזר ממיץ שיש אפיה אחר בישול כמבואר בשו"ע (או"ח סי' שי"ח סעי' ה') וא"כ צריך למיחש דיש לו דין לחם.
ולפי"ז בקוגל כיון דהאטריות לאחר הבישול היו ראויות לאכילה אע"ג דאפאו אח"כ תלוי במח' הפוסקים האם בטיל ממנו שם מעשה קדרה ואם יאכל ממנו שיעור קביעות סעודה ברכתו המוציא או דיש עליו שם מעשה קדרה כיון דהיה ראוי לאכילה גם לאחר הבישול ממילא לא חל עליו שם אפוי.
אולם עי' בקובץ תשובות שכתב דאף לדעת הרמב"ן דס"ל דהיכא דראוי לאכילה אחר בישול אין אפיה אחר בישול מ"מ בקוגל הוי כאפוי. וז"ל "ונראה פשוט דגם להרמב"ן במלחמות בנידון דידין תורת לחם עליו וז"ל מהר"ם חלאווה בפסחים "והרמב"ן ז"ל פי' דהא דממעטינן משום מצה עשירה הוא מוגלשין שע"ג קמח שנותן את הקמח ע"ג האש לקלות ומזלפין עליו מים כדי שיתלבן ואחרי כן לשין אותה ואופין בתנור והוא דרך חשיבות ומתעט משום מצה עשירה וחלוט של בעלי בתים הוא שמבשלין אותו בחליטה לגמרי עד שאין חוטין נמשכין ממנה וכן דרך בעלי בתים העניים שאין להם במה להסיק את התנור ואפילו חזר ואפאו בתנור כיון שנגמר בישולו שוב אינו נקרא לחם, וחלוט דפרק חולץ בשלא ניגמר בישולו בחליטה וחזר ואפאו בתנור" מבואר שמפרש הא דחלת המשרת דכל כוונתו הוא לחסוך בעצים ועל ידי הבישול נגמר מלאכתו ומוכן לאכילה, ולכן אף אם נמלך וחזר ואפאו לא נתוסף עי"ז תורת לחם האויל וכבר השלים את מעשהו, משא"כ במקרה דנו שכל עיקר הכוונה בהבישול הוא רק הכנה לאפיתו אחרי כן ובכה"ג לכו"ע דינו כלחם. עכ"ל.
ועי' בהליכות שדה (שם) שכתב ששמע ממי שבירר אצל עושי הקוגלים ולדבריהם מקפידים שלא לבשל את האטריות עד גמר בישולם כי כנראה הם רוצים שיהא מעשה האפיה ניכר ואם יגמר בישולם לא תהא האפיה ניכרת, ולפי"ז פשיטא דאי"ז פת אלא תבשיל.
והנה בספר דרך אמונה (ח"ד הל' ביכורים פ"ו דרך אמונה ס"ק צ"ב) כתב דקוגל דינו כאפיה וכתב בציון ההלכה (אות ר"ח) שמקורו "לקט העומר וכן שמעתי בשם מו"ח שליט"א" ועי' בספר פרי חביב (להרב יחזקאל ברינגר עמ' נה) שכתב דהגר"ש בן שלמה שליט"א שלח להגרח"ק שליט"א דצ"ע ממה שפסק בסקפ"ב כדעת הרמב"ן דאין אפיה לאחר בישול גמור, וא"כ בקוגל כיון דהוי לאחר בישול גמור אין לזה דין אפוי והשיב לו "מה שכתבנו בסקצ"ב דברנו בלוקש"ן לא מבושלין וצ"ע עכ"ל.
אולם באמת לק"מ דגם לדעת הרמב"ן קוגל נחשב אפיה ולא בישול דהוי הבישול הכנה לאפיה וכמש"כ לעיל.
[ב] והנה עד השתא ביררנו האם כשאפאו אחר בישול גמור האם יש עליו דין לחם או דין מעשה קדרה, אולם עתה יש לדון דאף אי נימא דאם אופה יש לו דין אפיה מ"מ יש לדון האם אפית הקוגל נחשב לאפיה ושורש הפסק הוא דכיון שמערבים בו שמן בתוך העסה של האטריות וכן מוסיפים שמן בתחתית הקדרה דלמא לא הוי אפיה אלא בישול.
ועי' ריטב"א (פסחים לז.) שכתב שאם היה משקה צף אינו אפיה ע"כ. וכ"כ בספר המכתם. (הובא בדרך אמונה הל' בכורים פ"ו ציון ההלכה אות ר"ט). מבואר דכל זמן שאינו צף הוי אפיה. ועי' מאירי (שם) שבמנחת מרחשת אע"פ שמעשיה רוחשין לא היה שם כ"כ שמן שיפקיע ממנו תורת אפיה ויהיה בכלל בישול ע"כ. ומשמע דגם כשיש שמן יותר מהצורך שלא ישרף נמי הוי אפיה ולא בישול. ובאבני נזר (יו"ד סי' תי"ג) כתב שבישול הוא כאשר הנוזל ניכר בעין תחתיו ולא כאשר רק מעורב בבצק ע"כ.
והנה כתב הרמ"א (סימן שכח סי"ד) "ומעט שמן שמושחין בו האלפס שלא ישרף העיסה לא נקרא משקה" מבואר ברמ"א שמעט שמן אל מוציא את הפת מכלל אפיה. ויש לעיין כמה הוא מעט השמן שדיברו עליו. ובהליכות שדה (שם) כתב ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דכל עוד אין השמן זב מהפשטידא עדין זה נחשב כאפיה לכן יש לחוש שמעט השמן ששמים כשאופים את הקוגל נחשב כאפיה ולא כבישול ע"כ. ולכך כתב דקוגל נחשב כאפוי כיון דאין השמן זב שם. [עי' קובץ תשובות שכשדן בענין הקוגל כותב דבקוגל מניחים בו שמן מעט רק כדי שלא ישרף, ולפי"ז אם מניחים יותר נראה דלא מיירי בהכי].
אולם בספר אבן ישראל להגר"י פישר זצ"ל (ח"ז סי' מב) כתב דקוגל נחשב בישול ולא אפיה, וטעמו דכפי מה שנתברר חוץ מהשמן הרב שיש בתוך הקוג"ל גם באלפס בשעת האפיה נותנים שם מאה גרם וזה לא נחשב מעט שמן דלא יהיה נחשב בישול ועיי"ש שהוכיח כן מתוס' דבכמות שמן כזו הוי בישול ולא אפיה. ע"כ.
ועי' בספר חלת לחם (סי' ח' סק"ח) שכתב לגבי תבשיל של קמח הנקרא לעמשיק"ע "שחולטים הקמח ברותחין ואח"כ מעמידין אותו בקדרה אצל האש להצטמק וכו' נלענ"ד שכל זה דרך בישול מקרי. תדע דהא אינו אפוי אפילו בתנור אלא א"כ קרמו פניה בתנור, והיינו כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה, כדאיתא שם בפסחים לענין מצה דלא מקרי לחם, וכן הוא באו"ח סי' תס"א, ופשיטא דזה התבשיל אפי' בשעת אכילה עדין הוא דבק כולו ונמשך ואין יכולין לשוברו ועדין יש בו לחלוחית בשעת אכילה ככל התבשילין העבים" ולכאו' לפי"ז ה"ה דקוגל נחשב תבשי ל ולא מאפה.
[ג] והנה יש עוד לדון דאף דנחשב אפיה מ"מ קיי"ל דאם אין לו תואר לחם אין לו דין לחם לענין המוציא וחלה אף שהוא אפוי. ויש לדון האם קוגל נחשב שיש לו תואר לחם דהנה כתב הרמ"א (קס"ח סי"ג) דאטריות אין להם תואר לחם, אלא דיש לדון קוגל מכיון שהוא עיסה אחת ולא אטריות נפרדות יש בזה תואר לחם.
ועי' רש"י ברכות (ל"ז: ד"ה בשערסן) שכתב בזה"ל "כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן" ומשמע דדוקא ע"י גיבול יש לזה תואר לחם, ויל"ע אם קוגל נחשב גיבול .
ונחלקו בזה הפוסקים להלכה דעת הגרש"ז אוירבעאך זצ"ל (ספר וזאת הברכה סי' ו' אות ה' משמו, וכ"כ בספר ותן ברכה עמ' 502 ששמע מהגרש"ז אוירבעאך זצ"ל) דקוגל נחשב כשאר אטריות שאין בהם תואר לחם, וכ"כ במנחת שלמה ח"ג (אוצרות שלמה סי' קנ"ח אות ט"ז) "שכל קוגל חשיב כסתם אטריות ולא לחם". וכ"כ באור לציון (פי"ב ה"ו) דאף אם קבע עליהם סעודה אינו מברך עליהם המוציא וברכת המזון משום דאף דהוי אפיה לאחר בישול והוי אפיה כמבואר בשו"ע (קס"ח סי"ד) מ"מ כיון דאין עליהם תואר לחם ברכתו מזונות.
והטעם דאינו תואר לחם משום דס"ל דתוריתא דנהמא משמעותה עיסה אחת וכאן ניכרים האטריות אפי' לאחר האפיה.
ועי' בספר חידושים וביאורים (ברכות לז ע"ב עמ' 134) שכתב "מה שנוהגים היום שלאחר בישול קל של האיטריות מערבים בהם מי ביצים ואופים אותם בתנור אינו ענין לנידון של אפיה אחר בישול שלא נעשה כאן עיסה כלל דחוטי הבצק ניכרים לעצמם ורק שמתחברים קצת על ידי מי הביצים ופעולת התנור אינה אלא לבשלם ברטיבות שבהם עם מי הביצים ואינו ענין כלל לאפיה". ע"כ. ונראה דכונתו כנ"ל דמכיון דלא נעשית כאן עיסה כלל אלא חוטי הבצק נכרים לעצמם א"כ אף אי נימא דאיכא אפיה אחר בישול מ"מ אין עליהם תואר לחם ולא שייך לומר דהוי פת.
אולם בהליכות שדה (שם) הביא ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דקוגל נחשב תוריתא דנהמא ככל פשטיד"א. ושמעתי לבאר דכיון דנחלקת לפרוסות שפיר איכא עליה תואר לחם.
ושמעתי עוד טעם אמאי לא הוי אפיה משום דאין האפיה מועלת לשנות את גוף האטריות אלא לדיבוק בעלמא ואין כונתו לשנות את גוף האטריות אלא שיהיו גוש אחד.
נמצינו למדים – דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל דקוגל ששמים בו מעט שמן דינו כפת הבאה בכסנין והיינו משום דס"ל א. דאיכא אפיה לאחר בישול הגם שראוי לאכילה לאחר בישול ב. דקוגל יש לו תואר לחם, אולם דעת הגרש"ז אוירבעך זצ"ל דקוגל דינו כמעשה קדרה ופליג בתרתי א. דס"ל דכיון דלאחר בישול הוא ראוי לאכילה אין בישול אחר אפיה ב. דאין בו תואר לחם.
וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה דהנה עי' בשש"כ (ח"ב פרק נ"ד סעי' כ"ב) "ואולם גם הנוהג לאכול מיד אחרי קידוש בשבת וביו"ט בבוקר פת הבא בכסנין דהיינו עוגה או בסקויטים וכדו' יוצא ידי קידוש במקום סעודה, וראה להלן פרק סעי' ד' ויאכל לפחות כזית ממנה ואף יוצא באכילת כזית פשיטד"א (קוגל)" עכ"ל. הרי שכלל קוגל ביחד עם פת הבאה בכסנין. וכן הוא שם בהערה סה בשם מרן הגרשז"א זצוק"ל ""ושמעתי מהגרשז"א זצ"ל דיש להסתפק לגבי מה שנוהגים לקדש בביהכנ"ס אחר התפילה בשבת ויו"ט ואוכלים מיני מזונות וקוגל ושאר דברים דכיון שאוכלים רק בדרך עראית אם נחשב לקביעות סעודה לגבי ברכת המזון" עכ"ל. אמנם בשש"כ ח"ג (עמ' ע"ג לפרק נ"ד הערה סה) בהערות מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב – על פרק נד הערה סה – "אחרי ואוכלים לכתוב הרבה מיני מזונות ולמחוק המילים 'וקוגל ושאר דברים' (כי קוגל הוא לדעתי רק תבשיל" מבואר דנקט דקוגל אינו פת אלא תבשיל ולכך אפי' אם קבע עליה סעודה אינו חייב בברכת המזון.
וכן פסק בספר אור לציון (פי"ב ה"ו) דקוגל דינו כמעשה קדרה דאע"ג דהוא כאפוי מ"מ אין לו תואר לחם.
ועי' חוט שני (ברכות סק"ה) נסתפק בזה אם מכיון דראוי לאכילה לאחר הבישול אין לו דין אפיה או דנחשב אפוי והוסיף דאם אכל כדי שביעה הוי ספיקא דאורייתא ומברך המוציא וברכת המזון ואם לא קבע עליו סעודה מברך מזונות ומעין שלש עכ"ד. ומבואר דאזיל בשיטת החזו"א דנסתפק בזה כמבואר בספר מעשה איש.
ועי' בספר מאור השבת (ח"ב פניני המאור אות קי"ח) שכתב וז"ל שמעתי אומרים שהגה"צ רבי דוד כהר"ן זצ"ל אמר להחזו"א זצ"ל שהטעם שנוהגים בירושלים לאכול קוגל בקידושא רבה כדי שלא להכנס לשאלות של קביעות סעודה עקב אכילת הרבה עוגות ולכן העדיפו לאכול קוגל והחזו"א שיבח טעם זה כן שמעתי ויש לברר אמיתותו עכ"ד. אכן בספר מעשה איש (ח"ג עמ' קכ"א) מסופר שרבי אליהו פרידמן זצ"ל אמר דבר זה לחזו"א, וענה לו החזו"א ומה שאתה אומר על הקוגל שלכן אוכלים אני סבור שאם אוכלים ממנו שיעור גם בזה יש שאלה של ברכהמ"ז עכ"ד.
והנה לעיל הבאנו דדעת החזו"א דאיכא אפיה גם לאחר בישול גמור, וא"כ צ"ל דהא דנסתפק אם חייב בברכת המזון חדא מתרתי או משום דנסתפק אם יש בזה תואר לחם או משום דנסתפק שמא הכמות שמן לא נחשבת לאפיה אלא לבישול.
ועי' בספר קצות השולחן (סי' מ"ח בדי השולחן סקכ"ד) דבקוגל הדין תלוי בצורת עשית הקוגל, דאם כשלש את האטריות היו מי ביצים יותר על המים אין להחמיר דמכיון דהלישה היה במי ביצים א"כ ירד עליה תורת פת כסנין ולכך אפי' אם אפאה לאחר מכן אינו צריך לברך ברכת המזון אפי' בקבע סעודה עליה, אבל בקוגל העשוי מאטריות שתחילת עשית האטריות היה במים ולא במי ביצים ונקראת לחם בלישתה ואח"כ מבשלין האטריות וחוזרין ומערבים בהם מי ביצים אפי' הרבה מ"מ כיון שאין מתגבל האטריות עם הביתים כמו עיסה ממש והאטריות נשארים בעינם ואח"כ מטגנים אותם אפשר דכה"ג לא הוי פת כסנין ויש לחוש ולהחמיר שלא לאכול מהם קביעות סעודה לחוש להי"א שטיגון כאפיה וצ"ע.
ויש להבין לדעת הסוברים דנחשב כאפוי אמאי אינו חייב בהמוציא גם בלא שיעור קביעות סעודה כמבואר בסי' קס"ח (סי"ז) וצ"ל דמאחר שהאטריות נדבקים זו לזו ע"י מי ביצים דין הקוגל כעיסה שנילושה במי ביצים שכתב המ"ב (ס"ק צ"ג) "ודע דפת שנאפה במי ביצים, מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כסנין והדה"ח והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כסנין וכן במגן גיבורין וכן המנהג" אמנם בשעה"צ מבואר דדוקא אם נילושה במי ביצים אבל אם נילושה במים ורק טחו פניה במי ביצים פשיטא שברכתה המוציא ולכאו' לפי"ז בקוגל בהאטריות נילושו במים ועכשיו טחין אותן בשמן צ"ל ברכתן המוציא וצ"ל דמה שמערבבים אותם אח"כ בשמן ומי ביצים הוי כעיסה חדשה
ב '
מעשה במשפחה שהאבא עשה הבדלה, ולאחר שברך בורא עצי בשמים בא להריח ומצא שאינו מריח מחמת היותו מצונן, ונסתפק א. האם צריך לחזור ולברך הגפן, דכיון שהברכה היתה שלא כדת נמצא דהוי הפסק בין ברכתה גפן לשתיתו. ב. האם בני ביתו הגדולים צריכים לברך שוב בורא עצי בשמים דכיון דהוא לא יצא יד"ח בברכה זו אינו יכול להוציא דבברכות הנהנין אינו יכול להוציא אם הוא לא יוצא יד"ח
עי' ביה"ל (סי' רח"צ ס"ה ד"ה אין מברכין) שכתב דדעת הגרעק"א שמי שבירך על נר שלא שבת ממלאכת עברה, צריך לחזור ולברך בפה"ג, דכיון דלא יצא בברכת מאורי האש ממילא הוי הפסק בין בורא פרי הגפן לטעימה ע"כ. וא"כ לכאו' ה"ה בנידו"ד צריך לחזור ולברך כיון דאיכא הפסק בין הברכה לטעימה. אולם באמת במ"א מבואר לא כן, דהנה עי' במ"ב (סי' רע"א סקע"ח) שכתב וז"ל כתבו הפוסקים אם קידש על הכוס וסבר שהוא יין ונמצא שהוא חומץ או מים יקח כוס אחר של יין ויברך בפה"ג ויקדש שנית דכיון שלא היה יין נמצא שלא קידש על הכוס כלל ומ"מ אם היה דעתו מתחלה משעת ברכה לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג וכדלעיל רק לקדש" ומקורו מהמ"א. ומבואר דאף שהיה הפסק של ברכה שאינה ראויה בין ברכת הגפן לטעימה אינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. ובשעה"צ (פ"ד) כתב דהגרעק"א מפקפק בדין זה. נמצא דנידון זה תליא בפלוגתת האחרונים הנ"ל.
אמנם באמת מה שיש להקשות הוא בדברי המ"ב דגבי הבדלה פסק כדעת הגרעק"א וגבי קידוש פסק כהמ"א, ונמצאו דבריו סתרי אהדדי. ושוב ראיתי בספר מנחת שלמה (סי' יח דף קכה) [וע"ע בספר שמירת שבת כהלכתה סי' מ"ז הערה רט"ו] שעמד בזה וכתב לישב דדוקא גבי הבדלה כתב המ"ב להחמיר דכיון דאין ברכת מאורי האש מעכבת את השתיה א"כ לא הוה כגבי לתורי ולכך הוי הפסק, משא"כ גבי קידוש דברכת הגפן מעכבת השתיה א"כ הוה כגביל לתורי ולא הוה הפסק.
וא"כ נמצא דלדעת הגרעק"א וכן פסק המ"ב בנידו"ד הוי הפסק, כיון דהברכה על הבשמים הוה כברכת מאורי האש ששניהם אינם מעכבים את השתיה, ואפשר דגם המ"א מודה לזה דלא היקל אלא בקידוש שהברכה מעכבת השתיה.
אולם באמת י"ל דלא הוי הפסק מטעמא אחרינא, דהנה כתב השו"ע (רצז ס"ה) מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אא"כ נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע" מבואר דאע"ג שיצא בברכת בשמים יכול להוציא את בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך. וכתב במ"ב (סקי"ג) דכן הסכימו האחרונים ולא פליגי על השו"ע אלא בבני ביתו הגדולים.
וא"כ י"ל דאע"ג דאינו מוציא את אשתו אף לדעת השו"ע כיון דגם לדעת השו"ע אינו יכול להוציא אלא מי שאינו יודע כאן מסתמא בניו הגדולים יודעים אבל מ"מ כיון דמוציא את בניו הקטנים י"ל דלא הוי הפסק, דכיון דחייב להוציא מדין ערבות א"כ נחשב דכאילו הוא עצמו חייב בזה ולא הוי הפסק.
ובאמת עצם הסברא דאם מוציא את חבירו אע"ג דהוא כבר יצא אינו נחשב הפסק דכיון דהוא חייב מדין ערבות נחשב כאילו הוא עצמו חייב בזה, מבואר באחרונים עי' שו"ת בית שלמה (או"ח סי' י"ד אות ב' בסופו) שכתב דאם יכול להוציא את השני בקידוש אע"פ שיצא אין ברכת הקידוש הפסק בין הגפן לטעימה ויכול לשתות דכיון שהוא יכול להוציא מדין ערבות הוי כאילו הוא מחויב בעצמו בדבר. וכ"כ בשדה חמד (אסופת דינים מערכת ה' אות יב) בשם התפארת אדם דהמוציא את חבירו בקידוש אע"ג דיצא אין ברכת הקידוש הפסק דכיון דהוא מוציאו מדין ערבות הוי כאילו הוא מחויב בעצמו.
ובאמת כן מוכח בגמ' בפסחים להדיא דף נד. "אמר רבי יצחק בר אבדימי אף על פי שרבי מפזרן חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו" והנה רבי כבר יצא בברכת האש ובשמים ואפ"ה הוציא את בני ביתו ולא חש להפסק ובע"כ צ"ל דכיון דהוא מוציאן מדין ערבות נחשב כאילו הוא חייב בעצמו ולא הוי הפסק.
אמנם יש לדון בעיקר הדין שיכול להוציא את בניו הקטנים האם זה מדין ערבות, או מדין חינוך. והנה מלשון השו"ע משמע דהוא מדין חינוך שכתב שיכול להוציא את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך משמע דהוא דין בחינוך, וכן הוא מוכח בעצם הדין דהנה הדין שכתב השו"ע שיכול להוציא את בניו בברכת בשמים הוא מהדין המבואר בשו"ע (קסז סי"ט) "מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות" אבל אי"ז מדין ערבות. וכן מבואר בריטב"א בר"ה (דף כט:)
והשתא דאתינן להכי דאי"ז מדין ערבות אלא מדין חינוך גרידא. י"ל דכיון דאי"ז מדין ערבות הוי הפסק מה שמוציא אחרים בין הגפן לטעימה דדוקא אם מוציא את האחרים מדין ערבות י"ל דלא הוי הפסק דכיון דהגדר הוא דנחשב כאילו הוא עצמו חייב בזה לכך לא הוי הפסק, אבל אם מוציא מדין חינוך דאי"ז נחשב שהוא עצמו חייב בברכה י"ל דהוי הפסק.
אמנם באמת יש להוכיח דגם אם מוציא רק מדין חינוך לא הוי הפסק, דהנה דנו הפוסקים האם יש דין ערבות בברכת האש, ודעת החזו"א (הל' ברכות סי' ל"ה אות ז') דאין ערבות בהבדלה, והק' מהסוגיא בפסחים (דף נד.) "אמר רבי יצחק בר אבדימי אף על פי שרבי מפזרן חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו" מבואר דאע"ג דהוא כבר יצא מ"מ יכול להוציא אחרים והיינו מדין ערבות, וכתב החזו"א דקאי על בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך שיכול להוציאם כמבואר במ"ב וכפי שהבאנו לעיל, ומדין חינוך ולא מדין ערבות.
והנה כיון דכבר יצא בברכת האש, א"כ היאך יכול להוציאם והרי יש הפסק בין ברכת הגפן לטעימה, דהאי אינו מוציאם מדין ערבות אלא מדין חינוך, אלא ודאי מוכח דאע"ג דאינו מוציאם מדין ערבות אלא מדין חינוך נמי לא הוי הפסק.
[ושו"ר בשש"כ פס"א הערה י"ט) דכתב את עצם הסברא דאפי' שזה רק מדין חינוך מ"מ לא הוי הפסק וביאר דהא מבואר במ"ב (סי' קס"ז סקל"ט) דאם אמר בין ברכת המוציא לאכילה תנו לפלוני לאכול אפי' לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לבני ביתו שיתנו לו כיכר שיברך לעצמו מ"מ מעניני סעודה היא וכ"ש כאן דהנוסח של הבדלה הוא נוסח לכל העולם. ויל"ע]
אולם עי' בריטב"א (שם) שכתב דבני ביתו דקתני בגמ' כולל גם אשתו, וא"כ ליכא ראיה שאם מברך רק בשביל דחינוך לא הוי הפסק דהתם בירך גם להוציא מדין ערבות.
אלא דהנה עי' שו"ע (קס"ז סי"ט) דכתב דאם רוצה להוציא קטנים שהגיעו לחינוך יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם, ובמ"ב (סקצ"ג) כתב "ואפילו קטנים דעלמא שאין חינוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים להנות "ואין יודעים לברך בעצמם" וכ"ש כשהם בני ביתו" מבואר דכל מה שיכול להוציאם הוא רק באופן שאינם יודעים לברך בעצמם אבל אם יודעים לברך אינו יוכל להוציאם
וטעמא דמילתא דהנה מבואר בראשונים דהטעם דמותר לברך ולא חישינן לברכה לבטלה משום דכיון דברכה לבטלה אינו אלא איסור דרבנן היקלו משום חינוך וא"כ כיון דכל ההיתר הוא מדין חינוך ואם יודעים לברך לא שייך חינוך בזה שאחר יברך בשבילו.
[אולם עי' באשל אברהם להבוטשאטש (סי' תקנ"א סעי' י') שכתב דיכול להוציא את הקטן אפי' אם הוא יודע את הברכה דעכ"פ איכא תוספת חינוך עיי"ש בדבריו. וצ"ב]
וא"כ לפי"ז כיון דהיום בדרך כלל ילד שהגיע לחינוך יודע לברך בעצמו ברכת בשמים א"כ אינו יכול להוציאו אפי' מדין חינוך וא"כ הוי ברכה שאינה ראויה לכלום ולכן נראה דלהלכה למעשה הוי הפסק וכמו שפסק בביה"ל משמיה דהגרעק"א ולכך צריך לחזור ולברך בפה"ג.
והנה בשאלה השניה נראה פשוט דצריכה לחזור ולברך דהא כתב המ"ב בשם האחרונים דא"א להוציא גדול בברכת בשמים, ואפי' אי נימא דיש לסמוך על דעת השו"ע לאחר שבירך משום סב"ל, מ"מ גם לדעת השו"ע א"א להוציא יד"ח רק אם הגדול אינו יודע אבל אם הגדול יודע אינו יכול להוציאו ולכך צריכה לחזור ולברך.
מתוך "קובץ בירורי הלכה – חלק א": פסקי הלכה ובירורים שנתלבנו בין כותלי בית ההוראה בראשות מורינו הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א (בני ברק, ערב ראש השנה תשפ"ג).