כמבואר בדברי הפתיחה לקובץ, מחמת קוצר הזמן טרם הספיק מורינו הרב שליט"א לעבור על כל המאמרים, ולכן אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
שאלה . עד כמה צריך לטרוח כדי לקיים מצות עשה בגופו וממונו, ויש בזה כמה נידונים א. אם צריך לילך לעיר אחרת כדי לקיים המצוה, ב. אם צריך לקיים המצוה גם במקום שמצטער, ג. כמה צריך להפסיד כדי שיוכל לקיים המצוה.
תשובה. והנה לענין אם צריך לילך לעיר אחרת עיי' בחיי אדם חלק א כלל סח סעיף יט שכ' וז"ל, חייב לקיים המצוה אפילו אם צריך לפזר על זה עישור נכסיו (א"ר בשם רי"ו) ועד חומש. אבל יותר מחומש מנכסיו, אין צריך לפזר אפילו מצוה עוברת. ודוקא במצות עשה. אבל זהירות לעבור על לא תעשה, חייב ליתן אפילו כל ממונו קודם שיעבור, כמו שכתוב [דברים ו' ה'] ובכל מאודך (סימן תרנ"ו). ואם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה, צריך עיון .
וכ' ע"ז בנשמת אדם חלק א כלל סח סעיף ג ס"ק ג נ"ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחר לקיים המצוה אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב, וראיה מהא דר"ה דף ל"ד ובש"ע סי' תקצ"ה היה לפניו ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כו', ואי ס"ד שצריך לעקור ממקומו, קשה האיך ימצא עיר שמברכין ולא תוקעין, והלא צריכין לעקור ממקומן לילך לעיר שתוקעין, אע"כ דאין צריך לעקור. ומיהו נ"ל דבמקום דאזיל ואתי ביומו מחויב לילך וכדאיתא בסוכה (כ"ו) [כ"ז] ע"ב, ועיין ריש סי' קס"ג במ"א וצ"ע. ומ"מ במי שיש לו אשה או בנים נ"ל דודאי א"צ לעקור דירתו שהרי שמחה הוא ג"כ מצות עשה מן התורה, וקיי"ל אשה בעלה משמחה. ועוד מטעם אחר נ"ל דא"צ לילך מביתו דהא קודם י"ט לא חל עליו כלל המצוה עד י"ט ואז א"א לו לילך יותר מתחום, ואעפ"י דקיי"ל שואלין ודורשין קודם שלשים יום לכל יום טוב, כמש"כ המ"א סי' תכ"ט, וא"כ חל עליו חיוב המצוה, כדמצינו בסי' תל"ו לענין בדיקות חמץ, נראה לי לחלק דדוקא התם דהמצוה בידו לבדוק חייבוהו חכמים לקיים המצוה, אבל הכא שאינו בידו רק שיחזור אחריה אינו חייב אפילו מדרבנן. וראיה לזה בזבחים דף ק' דמחלקינן כאן קודם חצות כאן לאחר חצות, הרי להדיא דאפילו בע"פ קודם חצות לא אמרינן שכבר חל עליו חובת פסח ולא יחול עליו אנינות, אע"כ דהמצוה אינו חל על האדם עד שיגיע זמנו הראוי לקיים. וגם שם לענין בדיקת חמץ פרש"י דחכמים חייבוה אבל לא מן התורה. ואמנם בסוכה דף כ"ה ע"ב משמע שהוא מן התורה, ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' תלמוד תורה דחייב לקבל פני רבו ברגל בי"ט אף על גב דלא אתי ביומיה, דדוקא לר"א מחלק הש"ס ולא קיי"ל כוותיה, וא"כ מוכח דלא מהני טעם זה דושמחת לבטל שום מצוה, ולכן הדבר צ"ע. עכ"ל.
העולה מדברי הנשמ"א שאם יכול ללכת לעיר אחרת ולחזור באותו יום ודאי חייב לקיים המצות עשה, ואם צריך לילך יותר מיומו מסתפק בדבר.
ולענין אם צריך לקיים המצוה גם במקום צער עיי' ספר אור זרוע חלק ב - הלכות ערב שבת סימן ו מיהו הא ודאי שמעינן ממתני' הואיל ובא מחוץ לתחום ולאחר חשיכה שאסור לירד מן הספינה לתוך העיר מיהו אם נצרך לנקביו שרי כדבעו מיני' מרבא הוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה אמרי נהרדעי אי פקח עייל לתחומא וכיון דעל על ופירש"י את ל"ת שבתורה לאו דלא תסור. ותחומין נמי דרבנן נינהו. [אי פקח הוא] האי דנצרך לנקביו אם פקח הוא הואיל ויהבו לי' רבנן רשותא למיפק חוץ לד' אמותיו [עייל לתחומא] וכיון דעל על. ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו. ע"כ רש"י וקי"ל כנהרדעי דליכא מאן דפליג. ונראה בעיני דה"ה אם הגשמים יורדים עליו ומצטער או שזרחה עליו חמה ושורפתו. כגון בתקופת תמוז שמותר לו לצאת מן הספינה לתוך העיר וק"ו מסוכה שחייב לאכול בה אעפ"כ תנן ס"פ הישן ירדו גשמי' מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה ולמאן דאנינא דעתי' שרי לפנות אפי' קודם שתסרח המקפה כדא"ל רב יוסף לאביי אנא כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמיא לי. ואמרינן עלה בירושלמי וגם בתוספתא תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין. ועוד מצינו שכבוד הבריות דוחה כלאים דרבנן דאיתא בירושלמי דכלאים פרק אין אסור הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וח"א מותר מאן דאוסר דבר תורה ומאן דמתיר כדא"ר זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת שעה אחת תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני הוה תמן מיתא מאן דנפק לא א"ל [ולא כלום] [ומאן דיתיב לא אמר לו ולא כלום] ר' אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאניך ויהב ליה:
שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרפז שאלת ממני על מה שנהגו להסתפר בראש חדש אייר אם הוא מנהג הגון או לא. תשובה אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבילות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם וכן כתבו בשם התוספות ומה שכתוב בבית יוסף שמנהג זה הוא בטעות אינו נכון כלל דאפילו לדידן שאין אנו נוהגין איסור התספורת אלא עד ל"ג לעומר מ"מ ר"ח אינו בכלל האיסור כיון שהוא אסור בהספד ובתענית שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו. תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור ובל"ג יום רבי טפי והאדם מצטער ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת וכיון שאין זה קבוע בכל ישראל אף על פי שאותו מנהג שנהגו להסתפר בר"ח אייר לא יהיה מנהג כלל נקיטינן כוותיה דהוי מנהג ממוצע ומינה לא תזוז. וכן מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיון /כגון/ שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו ובתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג הוא מפני השמחה דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא.
שו"ת יוסף אומץ סימן מ ב' ואשר שאלת ידיד נפשי שהיה מנהגך בימי העומר להסתפר בר"ח אייר כי ראית בערים האל רבים מיראי ה' שמסתפרי' בר"ח אייר. ועתה שמעת שרבינו יהודה החסיד ז"ל ציוה שלא להסתפר בשום ר"ח ונפשך אוותה לשמור צואת הרב ז"ל. אך מצד אחר קשה עליו הדבר מאד שלא להסתפר עד ל"ג לעומר.
ואען ואומר כי המסתפרים בר"ח אייר סמכו על הרדב"ז שחולק על מרן דאסר להסתפר בר"ח והרדב"ז מתיר כמ"ש בתשובות שנדפסו בויניציא סימן תרפ"ז וכתב שם הרב ז"ל דהוא מנהג רוב העולם להסתפר בר"ח אייר ומה שנהגו שלא להסתפר אלא עד ל"ג לאו מדינא אלא מנהגא הוי ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעם כל שהו. תו איכא טעמא דאיכא צער בגדול השער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממ"ע =ממצות עשה= של סוכה דקי"ל מצטער פטור עכ"ל. וכונת הרב מבוארת דיען שהוא מנהג בעלמא יש להקל במצטער כיון דאשכחן מצטער בסוכה פטור ולא נעלם מעיני הרב ז"ל דזה הדין הוא דוקא בסוכה ולא בשאר מ"ע ולא נעלם דשם הוא מ"ע והכא הוא שלא לגלח אלא דסובר הרב ז"ל דיש להקל במצטער כיון דהוא מנהג ולא יהא חמור מסוכה ובהכי לא קשיא מה שהרגיש עליו הרב בית דוד ז"ל וגם אני בעניי כמו שכתבתי בקונטריס זה לקמן סימן ס"ה. וגם הרב מהריק"ש בתשובותיו סי' צ"ח התיר להסתפר בר"ח אייר. ושניהם המלכים אמור רבנן בטעמא דיש צער בגידול השער. והם ז"ל דיברו בגלילות טורקיאה /טורקיה/ שהגלוח הוא שער הראש לבד. והדברים ק"ו בערים האל שנהגו לספר זקנם במספרים או בסם דודאי גדול צערם מאד.
והנה מדברי הרדב"ז ומהריק"ש אתה הראת לדעת שלא היו נוהגים כצוואת רבינו יהודה החסיד ז"ל שלא להסתפר בר"ח. ומה גם הרדב"ז שכתב שכן נהגו רוב העולם ש"מ דלא נהגו בצואת רבינו יהודה החסיד ז"ל. ואין נראה לומר שבכל ר"ח דעלמא אין מסתפרים ונהיגי כצוואת רבינו יהודה החסיד ז"ל. אבל בר"ח אייר דוקא היו מסתפרים מפני צער גדול השער דאם כן היה להם לפרש. ותו דאם מקיימים הצוואה הנז' היה מקום שלא לחלק בין ר"ח אייר לשאר ר"ח. ותו דהרדב"ז כתב וז"ל אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם עכ"ל. ואם הרב ז"ל היה נוהג כצוואת רבינו יהודה חסיד ז"ל אמאי היה מסתפר בראש חדש אייר והלא סמא בידיה להסתפר קודם ר"ח יום או יומים כיון שהוא מסתפר בכל חדש ניסן אלא ודאי דלא היה נוהג כצוואת רי"ח ז"ל. וגם מדברי מרן בב"י /א"ח/ סימן תצ"ג שכתב שמנהג זה טעות דבעי ל"ג יום משמע דלא היה נוהג כצוואת רי"ח ז"ל. אמנם יש להרגיש דמרן בב"י ז"ל כתב שם דלא נהגו רוב העולם להסתפר בר"ח אייר והרדב"ז כתב להפך דרוב העולם נהגו להסתפר. והרדב"ז מזכיר שם דברי מרן בבית יוסף שכתב שהוא טעות וחלק עליו. ולא העיר בזה והוא מחלקת במציאות ואפשר דלא רצה להאריך בזה וממילא משמע. עכ"ל ,
שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנו סעיף א אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואח"כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו, יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו. הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).
ועיי' קובץ שעורים חלק ב סימן מו אות א) בתשובות הגאונים - ליק תרכ"ד - סימן נ"א "וחולה שאין יכול להתפלל, אם כבד עליו החולי הוא ומשמשיו פטורין, דילפינן מסוכה, דחולה ומשמשיו פטורין, ומצטער הוא פטור ומשמשיו חייבין", והיינו בחולה שאין בו סכנה, דאי ביש בו סכנה לא צריך למילף מסוכה, והטעם דמשמשיו פטורין, משום דעוסקין במצוה, וצ"ע, דלפי"ז חולה ומשמשיו פטורין מכל המצוות ומסוכה לכאורה אין ראיה, דהתם טעמא מתשבו כעין תדורו, ואפילו שומרי פירות פטורין מסוכה מה"ט, מוכח מזה, דהמשמשין אין בהן טעמא דתשבו כעין תדורו, והא דפטורין הוא מטעמא דעסוקין במצוה. ולפי"ז גם בחולה עצמו שייך טעמא דעוסק במצוה, דמצות השבת גופו גם עליה דידיה רמיא, ואינו דומה לאבידת ממון דאיתא במחילה, וכן כתב בשו"ת בשמים ראש סי' צ"ד, וכן נראה מדברי הפוסקים בהל' תפילין, דמי שיש לו מכה או מיחוש בראש שגילוי הראש יזיק לו, פטור מלהניח ש"ר אלא שיכול לסמוך על דעת הרשב"א, שאין חציצ ה פוסלת בש"ר, וצריך להניח על ראש מכוסה.
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שכא שאלה ילד הנולד ברגל עקום. ורופא מומחה אומר שיש אופן ליישב הרגל ע"י גופסין כל עוד שהעצמות הילד רכים. ואם ימולו אותו קודם. יתקשו העצמות ולא יהי' אפשר אח"כ ליישב הרגל. אך אם יעשו האפיראציע (גופסין) עתה יוחלש עי"ז הילד ולא נוכל למולו ביום ח'. אם מותר לעשות האפיראציע לדחות המילה בזמנו או למולו אף שעי"ז ישאר הילד בעל מום.
א) תשובה. אם האמת כדברי הרופאים הדבר ברור דמותר לעשות האפיראציע דמ"ע אינו מחוייב לבזבז עלי' הון רב (כדאיתא באו"ח סי' תרנ"ו בהגה) כ"ש שלא יהי' הילד בעל מום.
משנה ברורה סימן כז (יז) עלול לנזילות - פי' שיש לו מכאוב או מיחוש בראשו ואם יגלה ראשו יזיק לו הקרירות כיון שהוא אנוס יכול לסמוך על הרשב"א דס"ל דאין חשש בחציצה ולא נאמר בין עיניך אלא לסיים להם מקום ומשום לך לאות ולא לאחרים לאות ליכא בתש"ר דבהו כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך. ומ"מ צריך לכסות מפני הרואים שאינם יודעים שהוא אנוס.
(כט) עד הקובד"ו - ר"ל בבשר התפוח אשר לצד הקובד"ו ולא עד הקובד"ו ממש ואם נתפשט המכה בכל בשר התפוח אשר לצד הקובד"ו יוכל לסמוך על דעת המקילין להניח בבשר התפוח אשר בחצי העליון של עצם ואם המכה גדולה ומצטער בהנחת התפילין פטור מלהניח התפילין של יד אפילו נשאר לו מקום ויניח של ראש לבד וכדלעיל בסימן כ"ו עי"ש ועיין מה שכתבנו בסעיף ה' בס"ק י"ח:
מתוך "קובץ בירורי הלכה – חלק א": פסקי הלכה ובירורים שנתלבנו בין כותלי בית ההוראה בראשות מורינו הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א (בני ברק, ערב ראש השנה תשפ"ג).