אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
א) אפה פת חלבית או בשרית באיסור האם התבנית נאסרה?
יסוד השאלה , כתוב בשו"ע יו"ד סי' צ"ז ס"א שאסור לאפות פת חלבית או בשרית אא"כ עושה כמות מועטת או שמשנה את צורת הפת. ויש לדון היכא שעשה באופן האסור האם ממילא גם התבנית נאסרה.
והצד להתיר משום שהחלב הוא בלוע בתוך העיסה ובלוע לא יוצא בלי רוטב, וא"כ רק הטעם של העיסה יוצא לכלי ולא טעם החלב, וטעם העיסה שיוצא אינו אסור כיון שיוצא ללא טעם חלב, וא"כ אין סיבה לאסור את הכלי כיון שבלוע בו רק טעם של היתר. וזה דמי למש"כ הט"ז בסימן ק"ה שבשר שבלוע בו חלב אינו נחשב גוף האיסור ואינו אוסר את הנוגע בו ללא רוטב כיון שבכה"ג הבשר יוצא ללא חלב ואם אין בו חלב אינו אסור, וה"ה הכא כיון שטעם העיסה יוצא ללא חלב אין לאסור את הכלי. ואף לפי מש"כ שם הש"ך שהבשר חשיב גוף האיסור ואוסר, שאני הכא שהעיסה אינה איסור בעצם כ מו בשר וחלב אלא כל האיסור שבה זה מחמת שבלוע בה חלב ויש חשש שמא יאכלנה עם בשר ועד כמה שטעם החלב לא יוצא אין סיבה לאסור.
אלא שמ"מ יש לדון לאסור משום שהחזו"א כתב (כ"ב ז') וז"ל הא דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב היינו דווקא בלוע ע"י חם שקיבלה מחברתה, אבל בלל חלב אסור או דם בקמח בצק זה שנגע באוכל בחם אוסר כדי נטילה כאיסור מחמת עצמו, כמש"כ הב"מ בגליון הט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד, וכ"כ הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ח לחלק בין חתיכה שבלעה דם לדם החתיכה עצמה, דדם חתיכה עצמה לא חשיב בלוע, עכ"ל. דלפי"ז ה"ה הכא החלב אינו חשיב בלוע בעיסה אלא הוא נחשב חלק מהעיסה עצמה ושפיר יוצא בלי רוטב. אלא שמ"מ יש לומר דמותר משום ששאני הכא דאין איסור בעצם אלא רק מחמת חשש שמא יאכל עם חלב ואולי בכה"ג לא אסרו את הכלי. ולכן לדינא לכתחילה יש להחמיר להגעיל את הכלי.
ב) חיממו חלה ע"ג סיר עם בשר, האם החלה נאסרה?
יסוד השאלה , דלכאורה כיון שבלוע יוצא מכלי לאוכל בלא רוטב א"כ החלה נאסרה כדי קליפה וא"כ נמצא שהחלה בשרית וממילא באופן שהחלה אינה כמות מועטת החלה נאסרה, כמובאר בשו"ע יור"ד סי' צ"ז ס"א.
ואף שרק לאחר האפיה החלה נעשית בשרית, מ"מ מבואר בפמ"ג ובחוו"ד דאף לאחר האפיה אסור לעשות פת בשרית. (דהשו"ע בסי' צ"א ס"ג כתב בזה"ל "צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם, שאם יגע בו בשר אסור לאוכלו עם גבינה. וכן יזהר שלא יגע בו גבינה, שאם יגע בו אסור לאכלו עם בשר". וכתב הפמ"ג (סי' צ"א שפ"ד סק"ד) דמשמע בשו"ע שאם יגע בו גבינה רק עם בשר אסור לאוכלו אבל עם גבינה מותר לאוכלו, והקשה מ"ש ממש"כ בסי' צ"ז שאסור לעשות פת בשרית ואם עשה אסור לאוכלה אפילו בפני עצמה, ונשאר בצ"ע. ומבואר בפמ"ג שהיה פשוט לו שהגזירה שלא ללוש עיסה עם חלב אינה דווקא בזמן הלישה, אלא אפילו לאחר האפייה. וכך כתב החוו"ד (צ"ז ס"ב) להדיא) .
אלא שלכאורה זה תלוי במחלוקת של הבית אפרים והחוו"ד אם אומרים נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, דלפי הבית אפרים שאומרים נ"ט בר נ"ט אף בשעת בישול א"כ החלה הוי טעם שני של בשר ונתבאר לעיל שאין לאסור פת דהוי רק טעם שני של בשר. ולפי החוו"ד לכאורה החלה אסורה דכי ון דהוי שעת בישול החלה חשיב טעם ראשון של בשר.
ומנהג העולם להתיר , משום שבדרך כלל הפת שמניח זה רק דבר מועט, וכן לפי הבית אפרים אין לאסור.
ג) טשולנט שהוסיפו לו קצת מים קרים בשבת האם מותר לאוכלו?
יסוד השאלה , דביור"ד סי' צ"ח ס"ב מבואר בשו"ע שאם נפל איסור למינו ושאינו מינו ונשפך ויש ספק אם יש ששים, אמרינן סלק את שאינו מינו, ומינו רבה עליו ומבטלו והוי ספק דרבנן לקולא. ומקור דין זה הוא מהגמרא במנחות (כ"ג ע"א) שאומרת שלפי ר"י שמין במינו לא בטיל, אם נפל למינו ושאינ ו מינו, אמרינן סלק את מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו.
והאחרונים הקשו דלא דמו אהדדי, דהתם מיירי שיש ששים ואין טעם של איסור אלא שס"ל לר"י שמין במינו אינו בטל אפילו באלף, ומש"ה אמרינן סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, אבל הכא א"א לומר סלק את שא ינו מינו כאילו אינו, דסו"ס הוא נותן טעם באינו מינו והוי ספיקא דאורייתא אם יש טעם. והט"ז תירץ דגם הכא מכיון שאומרים סלק והאיסור מתבטל מדאורייתא במינו ממילא זה כמו שהאיסור נעשה היתר, ואף שאח"כ נותן טעם באינו מינו אינו אוסרו דחשיב טעם של היתר. אולם הש"ך כתב מ כח הקושיה דכל מה שהשו"ע כתב שאומרים סלק היינו רק להתיר את המינו, אבל האינו מינו לעולם נשאר באיסורו.
והכא לכאורה יש לאסור אף אם יש שישים כנגד המים האסורים מ"מ כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דהא יכול לאוכלו לאחר השבת א"כ אינו בטל.
ולדינא יש להתיר משום שדבר שיש לו מתירין אינו בטל רק במין במינו, והכא המים נתערבו במינם ובשאינם מינם, וא"כ אפשר לעשות "סלק" את מינו, והאינו מינו יבטלו ושוב לא יאסור את מינו .
והכא לכאורה אף לפי הש"ך אפשר לעשות סלק, כיון שהכא יש ששים כנגד המים, דכל מה שהמים האסורים אינם מתבטלים היינו מש ום דהוי דבר שיש לו מתירין.
ובלא"ה שאלה זו אם יש בכה"ג דין דבר שיש לו מתירין תליא במחלוקת של הרעק"א והמקור חיים במש"כ הרמ"א בסי' ק"ב ס"ד שאם האיסור לא היה ניכר קודם שנתערב הוא בטל אע"פ שיש לו מתירין, דהרעק"א כתב שאע"ג שהדבר עצמו היה ניכר קודם שנתערב, מ"מ כ יון שהאיסור לא היה ניכר קודם שנתערב אין דין דבר שיש לו מתירין. והמקור חיים כתב דרק אם הדבר עצמו לא היה ניכר קודם שנתערב כגון יין שזב מענבים בשבת לתוך חבית יין אין דין דבר שיש לו מתירין. וא"כ הכא כיון שהאיסור במין חל רק לאחר שנתערבו לפי הרעק"א אין דין דבר ש יש לו מתירין.
ולגבי מעשה שבת יש לדון אם צריך ששים לבטלו, דהנה המג"א בסי' רנ"ג סקל"ט כתב וז"ל "ובאגודה כתב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה, ואסרו התבשיל שהיה צונן, והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן". ובפמ"ג כתב שם וז"ל "ויש לראות שהמרק נבלע בבשר וליתסר , וכ"ת מעשה שבת דאסורין כה"ג רק משום קנסא כל שנבלע ומסתמא יש רוב בחתיכה נגד הבלוע לא קנסוה וכו', הא בורכא דבסי' שי"ח במג"א אות א' שהקדירה אסורה ג"כ והיינו לבשל בה והא ע"י תערבות היא, וי"ל דיעבד שרי לא לכתחילה". ומבואר בפמ"ג שמעשה שבת בטל ברוב ואין צריך ששים לבטלו. אולם יש לתמוה על הפמ"ג ממש"כ הרמ"א בסי' שי"ח ס"ט דאם עבר ונתן מלח ע"ג המאכל שעל האש המאכל מותר, משום שהמלח בטל ע"ג המאכל. והמשנ"ב (סקע"ג) הביא את הפוסקים שהקשו אמאי בטל והא מילתא דעבידא לטעמא לא בטיל. ותירצו דשאני הכא דהוי זה וזה גורם, דמיירי שהבשר נמלח כבר מער"ש. אבל אל"ה המאכל אסור, עיי"ש. ומבואר שלא אומרים ביטול ברוב במעשה שבת. ולכן אין להקל אם אין ששים .
ד ) האם מותר לטחון פירות שיש בהם תולעים. ומה הדין היכא שטוחן רק כדי שהאיסור שבתוכם יתבטל?
יסוד השאלה דבשו"ע ביור"ד סי' צ"ט ס"ה וס"ו מבואר דאסור לבטל איסור לכתחילה, בין באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן.
ונחלקו הראשונים מה הדין כשאין כוונתו לבטל. דעת התרה"ד דאסור אא"כ האיסור הוא ספק. ודעת הטור (או"ח סי' תנ"ג) דאם אין כוונתו לבטל מותר. ובסי' תנ"ג ס"ג הרמ"א פסק כטור דאם לא בררו את החיטים מהדגן שצמח מחמת לחלוחית הארץ אע"ג שהוא חמץ גמור אין לאסור את החיטים מכיון שהם מתבטלים בששים בתוך החיטים הכשרים ומותר לטחון הכל ביחד. וכתב השעה"צ (ס"ק כ"ג) דאין בזה איסור של מבטל איסור, כיון שאין כוונתו בטחינתו לבטלם אלא לטחון את החיטים.
ולפי"ז אם טוחן את התותים משום שרוצה לאוכלם מרוסקים , מותר לטוחנם. (וירא שמים יחמיר בזה). אבל אם טוחנם רק כדי לבטל את האיסור , הוי בכלל ביטול איסור לכתחילה ואסור. ואף אם אין וודאי שיש תולעים אלא רק ספק מ"מ אם כוונתו לבטל אסור.
ה) אכל תבשיל ספק בשרי האם צריך להמתין שש שעות?
יסוד השאלה דלכאורה כיון שיכול להמתין שש שעות א"כ חשיב דבר שיש לו מתירין ולא אומרים בו ספק דרבנן לקולא. וכ"כ היד יהודה (יור"ד סי' ק"ב סק"א).
ולדינא אפשר להקל , וכמש"כ הדרכי יור"ד תשובה (סי' ק"ב סק"ה) בשם היוסף דעת דלא חשיב דבר שיש לו מתירין לפי מש"כ הצל"ח (הובא בפת"ש סק"ו) דבדבר שיש בו שני שימושים אין בו דין דבר שיש לו מתירין כיון שמפסיד את השימוש של היום, וא"כ הכא כיון שמפסיד עכשיו שאסור לו לאכול חלב אין זה חשיב דבר שיש לו מתירין ואע"פ שיכול לאכול גם אח"כ. אולם בש"ך בסק"ח וכן ברעק"א באו"ח סי' ש"ח ז' מבואר שלא סו ברים כצל"ח, עיי"ש.
ובדעת המשנ"ב יש סתירה אם פסק את הצל"ח , דבבה"ל באו"ח סי' ש"ח ס"ז (ד"ה מבעוד יום) הביא את הרעק"א שאם המוצא אינו יודע אם הכלי נזרק בשבת יש להסתפק אם מותר לטלטל את הכלי, דמצד אחד יש חזקה שהכלי נשבר בשבת, ומצד שני הוי דבר שיש לו מתירין דיכול לטלטלו במוצ"ש ולכן אין חזקה מועילה לטלטלו. ולפי הצל"ח ודאי דלא חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שמפסיד את הטלטול של עכשיו, ומבואר שלא פסק כצל"ח. אולם בסי' ש"ל סעיף ח' מבואר שהמשנ"ב כן פסק את הצל"ח , דכתב שם השו"ע "נולד לשמונה או ספק בן שבעה או שמונה שלא גמרו שע רו וצפרניו אין מטלטלים אותו". וכתב המשנ"ב סקל"א דהאחרונים הסכימו דספק בן שמונה מטלטלים אותו שמא הוא בן קימא. והנה טלטול מוקצה הוא דבר שיש לו מתירין דהא יכול לטלטל במוצ"ש, וע"כ שפסק כצל"ח דכיון שמפסיד את הטלטול של היום אין זה חשיב דבר שיש לו מתירין.
ועוד י ש לדון היכא שיודע שאכל מאכל בשרי אלא שמסופק אם עברו שש שעות , דבכה"ג יש סיבה נוספת להחמיר כיון דהוי ספק דרבנן במקום דאיתחזק איסורא דכתב הש"ך (כללי ס"ס דין כ'. וסי' קי"א סק"ד) שיש להחמיר בו. וכ"כ החוו"ד (סק"כ) והח"א (כלל ג' סל"ב). ודלא כפר"ח והכרו"פ שהקילו ב זה. וכך פסק המשנ"ב (סי' ע"ו סקכ"ה) שיש להחמיר אם לא בשעת הדחק. אלא שיש לומר שדין המתנת שש שעות אינו כאיסור דרבנן גמור, וכמש"כ הרמ"א בסי' פ"ט ס"ג שרק המדקדקים נוהגים להמתין שש שעות, אבל מעיקר הדין סגי בשעה אחת. ומש"ה כתבו החת"ס (הובא בפת"ש סק"ג) והחכמ"א (כל ל מ'
סי"ג) שיש להקל לחולה אפילו שאין בו סכנה להמתין שעה אחת. ואף לפי השו"ע שהמתנת שש שעות היא מעיקר הדין, מ"מ כתבו הבן איש חי (שנה ב' פ' שלח אות י"א) והכף החיים (סי' פ"ט סקכ"א) שיש להקל לחולה שאין בו סכנה לאחר המתנת שעה, ומבואר דלא הוי איסור גמור, ולכן אפש ר להקל אם מסופק אם עברו שש שעות .