כמבואר בדברי הפתיחה לקובץ, מחמת קוצר הזמן טרם הספיק מורינו הרב שליט"א לעבור על כל המאמרים, ולכן אין לסמוך על המאמרים הלכה למעשה, והדברים הובאו לעורר את לב הלומדים והמעיינים.
מעשה שהיה במערכת אזעקה בחנות, שהתקלקלה באמצע הלילה בשכונת מגורים שקטה והתחילה לצפור ולהרעיש והפריעה למנוחת השכנים. השכנים לא הצליחו להשיג את בעל החנות ואחד השכנים תפס יוזמה ושבר את האזעקה ע"מ להשתיקה, לשביעות רצונם של שאר השכנים. בעל החנות תובע את השכן על הנזק, והשכן טוען שהיה רשאי לשבור את האזעקה מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
בענין עביד איניש דינא לנפשיה
בכדי להגיע לעומקא של שמעתתא יש להקדים את מקור סוגית הגמ' בענין עאד"ל וביאור ובירור הראשונים והאחרונים מאורי התלמוד, ובזה החילותי בעה"י.
בריש פרק המניח ב"ק דף כז: מסופר על ההוא גרגותא דבי תרי, היינו בור מים שהיה שייך לזוג שותפים שחלקו ביניהם את השאיבה ממנו, פעם אחת בא אחד השותפים לשאוב מים ביום שלא היה תורו, ולאחר שהשותף השני ביקש ממנו שיפסיק את השאיבה ולא נענה, נטל הלה קת של מעדר (פדנא דמרא) והכהו. ומבואר בסוגיא כי במקום שיש פסידא כגון במעשה זה [ופירש רש"י דאדאזיל לבי"ד ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי, או שמא יכלו המים מהבור ואין לו כדי לפרוע] אכן היה רשאי אדם לעשות דין לעצמו ואף להכותו. אולם במקום שאין הפסד אם ימתין עד שיבוא לבי"ד נחלקו רב נחמן ורב יהודה, שלדעת רב יהודה אינו רשאי לעשות דין לעצמו שהרי אינו מפסיד אם ילך לבית דין, ולדעת רב נחמן יכול לטעון שאינו רוצה לטרוח בתביעה בבית דין. ובגמ' הביאה ראיות לר' נחמן מכמה ברייתות וישבם לשי' ר' יהודה [ברייתא דבן בג בג, ברייתא דשור שעלה ע"ג חבירו להורגו, ברייתא דממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן דבעה"ב משבר ויוצא משבר ונכנס וברייתא דעבד נרצע שבעליו מסרהב בו לצאת דרשאי לחבול בו] ושוב הביאה ראיות לר' יהודה ודחתם. ולמעשה ברי"ף [ב"ק י"ב:] ברמב"ם [פ"ב מהל' סנהדרין הי"ב] וברא"ש [ב"ק סי' ג'] פסקו כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני, וכן קיי"ל בשו"ע סי' ד'. [ודלא כרבינו אפרים דפסק כר' יהודה].
והנה צריך בירור בגדר הלכה זו, אימתי מותר לעשות דין לעצמו שהרי לא יעלה על הדעת שבכל מקרה שאדם תובע את חבירו על נזק או הפסד שנגרמו לו לדעת התובע, יהיה רשאי לעשות דין לעצמו. ואכן בדברי הראשונים מפורשים התנאים וההגבלות שנאמרו בדין עאד"ל וכדלהלן.
דווקא כשא"א באו"א
בראש פ"ג סי' ג' וכן בשאר ראשונים, מבואר תנאי ראשון ע"פ המבואר שם בגמ' שאף שמדין עביד אינש דינא לנפשיה רשאי להזיק את הגנב כדי להציל את ממונו, מכל מקום אם היתה לו אפשרות אחרת להציל את שלו מבלי להזיק ובכל זאת הזיק, חייב. ולכן מבואר בגמ' ב"ק כ"ח. דשור שעלה על שור חבירו להרגו אם שמט בעל השור הניזוק את שורו ומת השור המזיק, פטור. ואם דחפו ומת חייב, שאילו היה שמטו יתכן שלא היה ניזוק, והיה עליו לעשות את פעולת ההצלה באופן שימעט הנזק ככל האפשר, והיינו דלא אמרי' עאד"ל אלא כשא"א בא"א, וגם כשכבר עביד איניש, עליו לעשותו באופן שימעט הנזק רק לפי הצורך. וכן איתא בשאר ראשונים וכן נפסק בשו"ע.
אמנם אם הפעולה המזיקה פחות, גורמת לו טירחה גדולה, אינו מחויב לעשותה ורשאי להציל את שלו כדרכו, כמבואר בתוס' ד"ה משבר ויוצא ב"ק כ"ח. דבממלא חצר חבירו בכדי יין וכדי שמן לא הטריחוהו לסדר החביות של חבירו זה ע"ג זה כדי למנוע שישברו, אלא התירו לו שיהא בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס, דכל ששובר בדרך הילוכו פטור ובלבד שלא יכוון לשוברם.
דווקא שיכול לברר טענותיו
ברא"ש שם הביא הגבלה נוספת לקיום דינא דעביד איניש דינא לנפשיה, דדוקא במקום שיכול לברר בראיה או בעדים שבדין היה יכול להוציא ממנו, דבכה"ג התירו לו לעשות דין לעצמו ולא אטרחוהו לבוא לבי"ד ולתובעו, אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציא ממנו, לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי. וכן הביא בנימוק"י וכן נפסק בשו"ע להלכה.
ועי' בסמ"ע סק"ב דה"מ כשבא להוציא בעדים מכח עביד איניש דינא לנפשיה דבזה בעי שיוכל לברר דבריו, אבל אם נוטל בלא עדים א"כ אפי' שא"י לברר טענותיו בבי"ד ע"י עדים או ראיה, ג"כ שרי לו לעשות דין לעצמו, דכיוון שיש לו מיגו שלא נטל כלל ע"כ יהיה נאמן בבי"ד ששלו נטל. וכן הביא הש"ך סק"ג בשם שו"ת הרא"ש. [ואל תתמה מדברי בן בג בג שם בגמ' כ"ז: דאל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו את שלי אני נוטל, דכבר ביארו בתוס' שם ד"ה אלא דה"מ בליכא פסידא אבל במקום פסידא שרי ליטול הימנו בצינעה]
אפי' אחר מעשה הנזק
במאירי ב"ק כ"ז: ד"ה "כל" מצמצם את החידוש דין דעביד איניש דינא לנפשיה באופן ממשי, דכ' דלא הותר לו לאדם לעשות דין לעצמו אלא דווקא אם לוקח חפציו בשעת האונס או הגזילה ממש והוא בא להציל את שלו, אבל אחר שכבר עבר האונס וכגון שכבר נלקח ממנו חפצו, אסור לו לאדם לעשות דין ל עצמו ואינו רשאי ליטול את שלו ועליו לתובעו בבי"ד על כך. ולדבריו צריך לדחוק את מאמרו של בן בג בג בגמ' שם (שהובא ממנו ראיה לר' נחמן) אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, וע"כ דיש לפרש דבריו באופן שטרם החזיק הגזלן בחפץ ובא הבעלים להקדימו דבכה"ג מותר לו לשבר את שיניו וליטלו, אבל באמת אם כבר גזלו והחפץ נמצא ברשות הגזלן לא עביד דינא לנפשיה לחבול בו או להכותו כדי ליטול את שלו.
ולהלכה לא קיי"ל בזה כהמאירי ואפי' אחר שקנאו הגזלן אמרי' עביד איניש דינא לנפשיה ורשאי להוציא הימנו אפי' ע"י הכאה.
אי רשאי ליטול חפץ אחר מדין עאד"ל
המרדכי (ב"ק סי ל') בשם המהר"ם מרוטנבורג הוסיף תנאי לקיום דינא דעביד איניש, דדוקא אותו חפץ עצמו שהיה שלו קודם וניטל הימנו ומסרב הגזלן להשיבו דמותר לו לבעלים לעשות דין לעצמו וליטלו הימנו, אבל אסור לו ליטול הימנו חפץ אחר תחתיו אפי' הוה ליה פסידא לפי דבריו, דדוקא בחפץ המבורר שהוא שלו אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יאמר לחבירו ודאי דידי מגזל קגזלת ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי. והביא ראיה לדבריו מהמעשה המובא בגמ' ברכות ה: שהחמיצו לו לרב הונא ארבע מאות חביות יין, נכנסו חכמים אליו ואמרו לו שיפשפש במעשיו, אמר להם וכי חשוד אני בעיניכם, אמרו לו וכי חשוד כביכול הקב"ה לעשות דין ללא משפט, אמר להם אם יש מישהו מכם ששמע עלי דבר שאני צריך לתקן שיודיעני, אמרו לו שמענו עליך שלא נתת לאריס שלך את חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר, אמר להם וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו, אמרו לו היינו דאמרי אינשי "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים". וביאר רש"י שהגונב מהגנב אף הוא טועם טעם גניבה. אמר להם מקבל אני על עצמי לתת לו את חלקו בזמורות ובקנים, ומסיימת שם הגמ' י"א שהחומץ הפך חזרה ליין וי"א שהחומץ התיקר ונמכר בדמי היין. והביא המרדכי להקשות בשם ר' קלונימוס הלא מן הדין לקח דקיי"ל עביד איניש דינא לנפשיה ומה היתה הטענה על רב הונא, ותירץ דהיינו דווקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה בכל מקום שיכול להשיגו, אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו האריס, דבזה ל"א עאד"ל.
אולם שי' שאר ראשונים אינו כן, דבריב"ש בסי' שצ"ו ועוד ראשונים מרחיבים את הדין של אעד"ל לכל סוגי התביעות שיש לאדם על חבירו, שיכול לקחת ממונו בעצמו, לעכב פקדון אם נמצא בידו, לקחת חפצו הנמצא בידו ואפי' לקחת ממון חבירו וחפציו כתמורה לחוב שלדעתו חייב לו. הדבר החריג היחיד שמביא הריב"ש הוא חוב הנובע מהלוואה, שעליו מפורש בתורה "לא תבוא אל ביתו" דאסור למלווה למשכנו בחובו ורק שליח בי"ד רשאי ליטול משכון מהלווה, וגם הוא אינו רשאי להיכנס לבית הלווה ליטול ממנו משכון אלא רק אם ראוהו בשוק מותר לשליח בי"ד לחטוף ממנו חפץ שבידו לצורך משכון על הלואה, כדאיתא בב"מ קי"ג. וכדנפסק בשו"ע בסי' צ"ז, אבל בשאר חובות הנובעים משכירות וכדו' שבהם אין לאו של "לא תבוא", מותר לו להיכנס בעצמו לביתו של חבירו ולקחת מחפציו את תמורת החוב. ולהני שיטות י"ל דעובדא דר' הונא דברכות ה: אינו מדינא אלא ממידת חסידות, ומשו"ה ברי"ף וברמב"ם לא הזכירו אותו תנאי שלא יקח אלא אותו חפץ שניטל הימנו.
ברמ"א הביא את שני השיטות אי אמרי' אעד"ל בחפץ אחר או דווקא בחפץ שהיה שלו מקודם ולא הכריע בדבר. אמנם בשוע"ה (דיני גזילה סעי' כ"ז) נקט לחומרא, וכן הכריע באגר"מ ח"א ס"ו דאינו רשאי ליטול חפץ אחר תחת חפצו שלו.
אמנם יעויין בשו"ת רב פעלים [חו"מ ח"ג ס"ה] דבמעות שלו הנמצאים ביד חבירו רשאי ליטול הימנו מעות אחרים תחתיו גם לשי' המרדכי, דבמעות אמרי' מה לי זה מה לי אחר, ובממון כנגד ממון ה"ז כאותו חפץ, דכל סברת המרדכי שלא ליטול אלא החפץ עצמו שהיה מתחילה אצלו ונגזל הימנו הוא כדי שלא יבוא האדם לשום לעצמו את ערכו שניטל הימנו כנגד שוויו של מה שנוטל מהגזלן ושמא יטול יותר ממה שניטל ממנו, אבל במעות כנגד מעות אין חשש ושרי אף להמרדכי. והעלה להלכה להתיר ליקח ללא ידיעתו ממי שגזל ממנו בג' תנאים. הא' שיהא הדבר ברור אצלו שגנב ממנו וכמה גנב. הב' שאם גנב ממנו מעות יקח דווקא מעות ולא חפץ השווה כערך המעות שגנב ממנו. והג' שהנתבע הוא גברא אלים, או שיש לו סיבה אחרת שאי אפשר להוציא בלעו מפיו בגלוי, עיי"ש.
בגדר דין דעביד איניש דינא לנפשיה
והנה באחרונים [הגר"ש שקופ בשערי יושר ש"ז פי"ט, הגרי"ז גוסטמן בקונטרסי שיעורים שם בב"ק, והרב ז'ולטי במשנת יעב"ץ חו"מ סי' ג', ועוד] כתבו לחקור בהאי דינא דעאד"ל, האם גם כשעביד דינא לנפשיה בעי דיינים, אלא שנתחדש בדין עביד איניש דינא לנפשיה דלנפשיה כל אחד ואחד יש לו את כח הדיינים להציל את שלו, וכגדר שאמרו גבי הדיוטות דשליחותייהו דמומחים קא עבדינן כדאיתא בגיטין פ"ח: הכי נמי אפשר לומר דלנפשיה נתנה תורה לכל אחד ואחד כ ח בית דין, או דילמא דבעביד איניש דינא לנפשיה נתחדש דאין כלל צורך בדיינים וכח בי"ד, כל שיכול להסתדר בלי בי"ד ולמנוע בעצמו עושק ממנו, ויכול כל אחד ואחד לעשות דין לעצמו ואע"פ שאין כח בי"ד, וכדין כל דאלים גבר.
ויעויין בדבריהם שהבינו שגדר ענין זה של עאד"ל הוא היות האדם דיין לעצמו, כלומר בכל אשר קשור לעניניו האדם מקבל דין של בי"ד. ולמדו כן מעצם ההיתר להכות את חבירו, והרי הכאה כרוכה באיסור דאורייתא של "לא יוסיף" והרי כל המרים יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע (סנהדרין נ"ח:( והאיך שרינן לו להכות חבירו במקום פסידא, וכי התירו איסור דאו' מחמת הפסד ממון, וכ"ש למאי דקיי"ל כר"נ דעאד"ל אפי' בלא פסידא אלא מחמת טירחא, וכי נתיר לו לעבור על איסור דאו' כדי למנוע הימנו טירחא לתובעו בבי"ד.
וע"כ צ"ל דה"ט שיכול להכותו כיוון שהיחיד מקבל לענין זה תוקף דין של שליח בי"ד, ואצל בי"ד הרי הותר מכללו לאו זה של "לא יוסיף" כמבואר בכתובות ל"ב. ומשו"ה כל שאינו יכול למנוע הזיקו בא"א רשאי אף להכותו כיוון שעביד איניש דינא לנפשיה.
ומכח הגדרה זו יתבאר אמאי התנו בראשונים שע"מ לקיים דין של עאד"ל צריך שיוכל האדם לברר צדקתו ע"י עדים או ראיה, ולא סגי בידיעה ברורה שלו בצדקתו, והיינו דאפי' בי"ד גמור אינו יכול לפסוק ללא קבלת עדות או ראיות ועל כרחך דגם האדם בעצמו אינו יכול לפעול כבי"ד ללא עדות ברורה.
ולפי"ז מדוייק שפיר במה שדין זה הובא בטור וברמב"ם בהלכות דיינים ולא בדיני חובל או תפיסה וכדו', והיינו שדינא דעביד איניש דינא לנפשיה הוא מדיני דיינים שאע"פ שבכל מקום אין הדיין דן יחידי, מ"מ יש אופן שדן יחידי והיינו כשרואה את שלו ביד אחר שגזלו רשאי לדון יחידי מדין עאד"ל וכל יחיד ויחיד נעשה שליח בי"ד להציל את שלו.
[ופשיטא שאין כאן ממש דין, דהרי רשאי לתפוס את שלו בלילה אע"פ שלא דנים בלילה, וכן אשה יכולה לעשות דין לעצמה כדמוכח בסוגיא שמצלת את בעלה מיד מכהו אע"פ שאין האשה נעשית דיין, וכו'.]
כשממונו מזיק ואין המזיק מתכוון להזיק
בתשובות חוות יאיר סי' קס"ה דן באחד שהיה לו חנות לפני פתח ביתו ממיני קטניות וזרעונים, ותרנגולות של השכן פורחות תמיד על החנות ואוכלות מהם, ואף שהפריחם כמה פעמים חוזרות ופורחות, כמה פעמים הגיד לבעל התרנגולות שישמור תרנגולותיו, ואם יחזרו ויבואו יכם וימיתם, ולא חש, ופעם אחת שחזרו ובאו ואכלו הכה בעל החנות אחריהם והרג אחת מהם העומדת לגדל ביצים ואפרוחים, והיה פשוט בעיני בעל החנות שפטור על הזיקו לחבירו, משום דקיי"ל עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא, וגם התרה בו כמה פעמים.
והשיב החוות יאיר שחייב המזיק לשלם לבעל התרנגולת על מה שהרגה, והוא עפמ"ש לחדש דלא אמרי' עאד"ל אלא כשבא חבירו להזיקו בכוונה וברצון דיכול לעמוד מנגד להציל ממונו ולהזיק את חבירו בין בגופו בין בממונו, משא"כ כשבהמות חבירו מזיקות אותו בלי ידיעת חבירו ובלי רצון חבירו, לא מצי להזיק הבהמות מדין עאד"ל.
והוציא חידוש זה מהא דב"ק כ"ג: הנהו עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין אי ציית ציית, ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך, היינו דאפשר לשחוט את העזים אף קודם יום השוק כדי למנוע נזק מאחרים ואומרים לבעלים בואו ומכרו הבשר שלכם עתה.
ופי' התוס' שם בד"ה הנהו, דדוקא בהנהו דקיימי לשחיטה יכול לכופו לשוחטו עתה ולא ביום השוק, ואין משגיחים בטענת בעל העזים שמוכנים לשלם על כל נזק שיעשו העיזים, דיכול הניזק לומר שלא בעי למיקם בהדייהו לדינא, ופעמים אין כלל עדים על הנזק וא"א לתובעו. אבל בעז לחלבה ורחל לגיזתה בכה"ג דאינו עומד כלל לשחיטה אין לכופו לשוחטו עתה כפי שמבואר בגמ' שם לעיל מיניה לענין הנו עיזי דבי תרבו דהוה מפסדי ליה לר' יוסף, א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו, אלמא דיותר מלהזהירם שישמרו על עזיהם אינו יכול לעשות כנגד המזיקים, דיכול המזיק לומר כשיזיק אשלם. והיינו דיש לחלק בין עזים שעתידים להישחט שבזה רשאי להקדים את שחיטתו דאינו היזק גדול לבעל העז, משא"כ בעז שאינו עתיד להישחט כלל אינו יכול לכופו לשוחטו דהוא הפסד גדול לבעל העז, אלא ישלם על כל נזק שנעשה ע"י העז.
וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' שצ"ז סעי' א' מי שבהמתו רגילה להיכנס לשדה חבירו ומזיקתו, יכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו, וצריך לשמרה, ואם לא שמרה והזיקה חייב לשלם הזיקו ואינו יכול לומר לו גדור שדך כדי שלא תיכנס. ובסעי' ב' פסק הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק, אם הם מזיקות מתרים בבעלים ג' פעמים שישמרום, ואם לא שמרום רשאי הניזק לשחטם שחיטה כשרה ואומרים לבעלים בואו ומכרו הבשר שלכם.
והוקשה להחוות יאיר למה צריך התראה כלל, הלא עביד איניש דינא לנפשיה כשמזיקו וא"צ להתרותו, וכיוון דהני עיזים הוחזקו להזיק הו"ל למיעבד דינא לנפשיה עכשו מיד. ועוד קשה, דאף אחר שהתרה ב' וג' פעמים הלא אינו רשאי רק לשוחטם שחיטה כשירה אבל כשא"א לו לשוחטם אלא להורגם, או בדבר שלא שייך ביה שחיטה כשירה כגון בסוס ופרד אין הניזק רשאי להורגם, ולא עוד אלא בעז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה אינו רשאי אף לשוחטם שחיטה כשירה, והלא עביד איניש דינא לנפשיה. ומכח זה הוכיח החוות יאיר חידושו דלא אמרו עאד"ל אלא כשבא חבירו להזיקו בכוונה וברצון ולגזול את שלו, משא"כ בבהמות של חבירו המזיקות אותו בלא ידיעתו ובלי רצון חבירו, לא מצי לו להזיק לבהמות מדין עאד"ל.
אמנם בסיום דבריו מקשה החוות יאיר על דבריו מגמ' מפורשת שם בב"ק כ"ח. (ונפסק בשו"ע סי' שפ"ג ס"ב) גבי שור שעלה על גבי שור חבירו להורגו, דרשאי בעל התחתון לשמוט את שור שלו, ואפי' אם נפל העליון ומת פטור דעביד איניש דינא לנפשיה, אלמא דגם בממונו המזיק שלא מידיעתו אמרי' עביד איניש דינא לנפשיה ומותר לניזק להזיקו כדי להציל את ממונו. והניח בצ"ע, ומ"מ סיים החו"י דהדין שפסק הוא דין אמת כמו שמוכח מהסוגיא בדף כ"ג: דלא אמרי' בזה עאד"ל. והעתיקו דבריו לדינא בפ"ת סי' ד' סק"ג ובסי' שצ"ז, וכן הרע"א על הגליון שם בסי' שצ"ז, וכן הביאו בשו"ת מהרשד"ם ח"ד סי' ק"מ.
ולפי"ז לכאורה בנידון המזיק למערכת האזעקה חייב לשלם דאין כאן פטור של עאד"ל בהיזק ע"י ממון חבירו שלא ברצונו ושלא בידיעתו, שהרי מערכת האזעקה הרעישה מחמת קלקול, ולא ע"י שכיונה מראש לכך.
אמנם לאחר העיון נראה דיש לצדד לפרש הסוגיא דהני ע יזי דבי שוקא באופן אחר ודלא כחידושו של החוות יאיר, ובהקדם לדבר יש לבאר יסוד בדין עאד"ל, דאין היתר לעשות דין לעצמו ולהזיק את המזיק בכדי להתגונן אלא אם כן פעולת ההיזק היא פעולה המוגדרת כהצלה, והיינו כשמאבד דבר שערכו קטן או שווה לדבר שיינזק אם לא יעשה כן, דאז מיקרי מעשיו כמעשה הצלה של רכושו. אבל לגרום נזק גדול לתוקף כדי למנוע בזה נזק קטן לניזק, אין היתר משום עאד"ל כי פעולתו אינה מוגדרת כפעולת הצלה כשבא לאבד דבר השווה הרבה כדי להציל דבר ששויו מועט. וכגון שור שעומד לדרוך על כוס פשוטה, אין היתר להרוג את השור כדי להציל את הכוס, שהריגת השור במקרה זה אינה מוגדרת כפעולת הצלה, אלא עליו להניח לשור להזיק את כוסו ולאחר מכך יכול לתבוע את בעל השור בבי"ד על הזיקו.
ולכן לא התירו בגמ' לשחוט עיזים שאוכלים שעורים רק במקרים מיוחדים [שעומדים לשחיטה ולאחר התראות], שאין להפסיד עיזים כדי להציל מעט שעורים מדין 'עביד אינש דינא לנפשיה', ופעולה כזאת אינה נחשבת לפעולת הצלה.
ואם כן אין צורך להדחק כדי לחלק בין הגמ' בדף כג: שלא התירה לשחוט את העיזים, לבין הגמ' בדף כח. שהתירה להרוג שור המזיק, דהתם שפיר מיקרי הריגת השור התוקף כמעשה הצלה של רכושו. ואין ראיה לחידושו של החוות יאיר שאין דין 'עביד אינש דינא לנפשיה' כשבהמה מזיקה. ובלא"ה קשה סברתו טובא, דאי נימא דעאד"ל הוא כלי שנתנו חז"ל למי שבא להגן על קניניו מלהינזק, א"כ מה לי היזק שנעשה בכוונה וברצון המזיק, מה לי נזק שנעשה שלא בידיעת וברצון המזיק, וצ"ע בסברת החו"י.
ולפי"ז שפיר רשאי השכן לקלקל את מערכת האזעקה ולגרום לו נזק סביר כדי למנוע סבל מהותי לשכנים באמצע הלילה, כי מעשיו מוגדרים בהחלט כפעולת הצלה ושרי לעשותו מדין עאד"ל, אע"פ דבעל החנות לא היה אשם בקלקול האזעקה והנזק נעשה שלא בידיעתו ושלא ברצונו.
ובאופן אחר נראה לומר, דהא דלא התירו בסוגיא דהנהו עיזי דשוקא להרוג את הבהמה מדין עאד"ל הוא כיוון דלא התירו עאד"ל אא"כ אי אפשר באופן אחר וכפי שנתבאר לעיל, והכא הרי בקל יכול בכל פעם לסלק הבהמה משדהו והתרנגולת מחנותו ובכך למנוע את הנזק, ומה שרוצה עתה להורגה הוא כדי למנוע מעצמו את הסיכון לנזק עתידי וזה לא מצינו שהותר, דדווקא בשעה שממונו עומד להינזק מותר לו לעשות דין לעצמו ולהרוג את מה שבא להזיקו אם אין אפשרות אחרת, אבל מה שיש בו רק סיכון לנזק על להבא ואין זה נזק וודאי העומד לפנינו - אין בזה היתר של עאד"ל. משא"כ בדף כ"ח. דשור שעלה על גבי שור חבירו דכיוון שא"א להצילו בא"א רשאי הניזק לשמוט את שורו שלו אע"פ שבזה מזיק את השור העליון דעאד"ל. [ועי' באבן האזל פ"ה מנזקי ממון ה"א שכ' כעין סברא זו, עיי"ש]
ולפי"ז איה"נ במערכת אזעקה שמזיקה לו ולסביבתו, כל שא"א באו"א רשאי
לחבל במערכת ולהשתיקה מדין עאד"ל אע"פ שאינו אלא ממון המזיק בלא ידיעת ורצון הבעלים, ודלא כהחוו"י.
ועוד י"ל דאפשר דאף החוות יאיר עצמו יודה בכך, דשמא לא חידש החו"י אלא בגוונא שיכול לגבות אח"כ נזקו מהמזיק דבזה לא התירו לו לאדם לעשות דין לעצמו כשההיזק אינו ברצון המזיק, אלא עליו לתבוע את נזקו אח"כ מהמזיק, משא"כ הכא בנזקי רעש וגזל שינה שהוא נזק שא"א לגבותו מהמזיק אח"כ, והמעוות א"א לתקון ולא ניתן לפצוי ולהישבון, אפשר דאף להחו"י אמרי' עאד"ל אע"פ דמיירי בנזקי ממונו ושלא מדעתו, ודו"ק.
מתוך "קובץ בירורי הלכה – חלק א": פסקי הלכה ובירורים שנתלבנו בין כותלי בית ההוראה בראשות מורינו הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א (בני ברק, ערב ראש השנה תשפ"ג).