מלאכת מלבן

ניקוי אבק מבגד בשבת

אסור לנער אבק מבגד בשבת, כיון שהאבק בלוע בבגד - ניקויו הוא בכלל מלאכת מלבן.

האיסור לנקות בגד מאבק הוא רק אם הוא מקפיד שלא לצאת עם בגד מלוכלך כזה לרחוב, אבל אם אינו מקפיד על לכלוך זה ופעמים שיוצא כך לחוץ, מותר לנקותו בשבת בהצטרף שלשת תנאים דלהלן -

• דוקא בבגד לבן שהאבק לא נראה עליו, אבל בגד שחור או כהה אסור לנערו.
• מותר לנער רק בגד ישן, אך לא בגד חדש.
• דוקא שאינו מקפיד על האבק כנ"ל, אבל אם מקפיד עליו – אסור, ואף אם הוא ישן ולבן.

לא מצוי שיצטרפו תנאים אלו להיתר כיון שבדרך כלל רוב האנשים מקפידים על לכלוך בבגדיהם.

להלכה תנאי ג' של מקפיד הוא התנאי העיקרי, והשנים האחרים (שחור וחדש) הם רק בסתמא שאין ידוע אם מקפיד, ובבגד שחור וחדש מן הסתם מקפיד על נקיונו, אבל אם ידוע שמקפיד על נקיון הבגד אסור לנקותו מאבק אף ללא שני התנאים הנ"ל (סי' ש"ב סע' א').

הסרת נוצות מבגד

נוצות שעל הבגד, כיון שאינם מאוחדות בבגד, מותר להסירן, וכן הדין בקשקשים, ואין בזה משום מלבן, ולקמן יתבאר מדוע אין בזה איסור מוקצה (שם).

זהירות בהנחת בגדים בשבת

כיון שאסור לנקות את האבק ברוב המקרים, יש להקפיד שלא להניח כובע וחליפה במקום שיכולים ליפול על הרצפה, כיון שאם יפלו לארץ יעלה אבק עליהם ויכול לבא על ידי זה לחילול שבת (מ"ב שם ס"ק ו').

ניקוי בגד של אדם אחר

כאמור אם מקפיד שלא לצאת החוצה ללא ניעור אסור לנער ויש להסתפק האם למי שמקפיד שלא לצאת בבגד מאובק יהיה מותר לנער בגד בשביל אדם אחר כשמי שלבוש בבגד אינו מקפיד על נקיונו, וכן להיפך, כשהמנער אינו מקפיד והלבוש בבגד מקפיד, האם יהיה מותר לנקות את האבק באופן זה. ולמעשה יש להחמיר בשני המקרים (בה"ל שם ד"ה 'והוא שמקפיד'). 

אמירה לנכרי לנקות אבק מבגד

כאמור אסור לנקות בגד בשבת ואף בשינוי אסור, אך מותר לומר לגוי שינקה את הבגד מאבק, משני טעמים:

א. כיון שנחלקו הראשונים (שבת קמא' וקמז') אם יש איסור מלבן בניעור בגד בשבת, או רק ניקוי באמצעות מים אסור. ומבואר בסי' שי"ד סע' ז' שבכל דבר שיש בו מחלוקת מותר לומר לגוי לעשותו.

ב. לפעמים יש היתר משום כבוד הבריות (תלוי עד כמה הבגד מלוכלך) (מ"ב שם ס"ק ו').

ויש להעיר על דברי המ"ב שהתיר איסור דאורייתא של ניקוי אבק (לראשונים המחייבים על מלאכת מלבן גם בלא מים) על ידי גוי מפני כבוד הבריות, מהדין המבואר בסמוך לגבי ניקוי טיט שהתירו בו אמירה לנכרי רק באיסור דרבנן מפני כבוד הבריות, וכאן לגבי אבק התירו אמירה לנכרי גם באיסור דאורייתא.

ומבואר בשו"ע (סי' שי"ב) שהתירו אמירה לנכרי אף באיסור דאורייתא מפני כבוד הבריות. וצ"ע שם.

ניקוי טיט וכתמי מאכל הדבוקים בבגד – האופן המותר

טיט או כל מיני מאכל הדבוקים בבגד מצידו החיצוני הנראה כלפי חוץ.

מותר לשפשף את הבגד מבפנים כנגד מקום הלכלוך, דהיינו שיאחז את שני חלקי הבגד מהצד הפנימי שלו כנגד מקום הטיט וישפשף אותם מבפנים עד שהטיט יפול, והסיבה שהדבר מותר היא מכיון שכוונתו בפעולה זו רק להסיר את הלכלוך הדבוק בבגד, ונשאר רושם הכתם (בה"ל שם ס"א ד"ה 'עליה' ובה"ל ס"ז ד"ה 'דהוה') ואינו מתכוון לצחצחו (שם סע' ז' ומ"ב שם ס"ק לב'). וכל מה שנתבאר שמותר לשפשף את הטיט הוא רק בטיט לח, אך טיט יבש אסור אף לגרדו ללא שפשוף משום איסור טוחן.

וכתב המ"ב (שם ס"ק לו' שעה"צ מד')  שכיון שאיסור טוחן

הוא רק מדרבנן, מותר לומר לנכרי לנקות כתמי טיט וכדו' משום שבות דשבות שהותרה במקום כבוד הבריות.

ומבואר שכל ההיתר להגיד לגוי הוא רק בגלל שאיסור טוחן בניקוי הבגד הוא מדרבנן.

ניקוי טיט וכתמי מאכל הדבוקים בבגד – האופן האסור

תבשיל שדבוק על הבגד אסור לגרדו באופן שלא ישאר שום רושם, אך אם נשאר איזה רושם אחרי שמסירו – מותר להסירו, אבל לשפשפו מבחוץ אסור מדרבנן אף שנשאר רושם כיון שהוא דרך כיבוס ודומה למלבן (שם סע' ז').

ולכן אסור להוריד לכלוך כגון בוץ או טיט לח ע"י שפשוף (מבחוץ) אפילו אם נשאר רושם כיון שכתם כזה של בוץ וטיט עיקר ניקויו הוא על ידי שפשוף וזה עיקר הכיבוס, ולכן הוא אסור אף אם נשאר רושם.

ומותר לנקות את הכתמים הנ"ל רק ע"י שפשוף מבפנים כדלעיל סע' ב'. ורק בטיט לח ולא ביבש שיש בו משום טוחן.

טיט ולכלוך יבש שעל הבגד

נתבאר לעיל שיש אופנים שמותר לנקות בגד שיש עליו טיט או לכלוך (או ע"י גירוד, או ע"י שפשוף מבפנים אם נשאר רושם כנ"ל אות ב'). וכל זה רק בטיט או לכלוך לח, אבל כשיש על הבגד בוץ יבש או כל לכלוך יבש אסור לגוררו ולגרדו משום איסור טוחן, ואף שאין טוחן אחר טוחן כיון שזה לא אוכל יש בזה משום איסור טוחן (סי' שכ"א סע' ט', סי' תק"ד סע' ג', סי' ש"ב סע' ז' בהגהות רעק"א שם, ספר טל אורות הקדמון, שביתת השבת מלאכת טוחן).

ניקוי נוצות וכדו' במברשת

אף שנתבאר שמותר להוריד נוצה וקשקשים מהבגד בשבת, אמנם אסור להסירם במברשת משום עובדין דחול (כמבואר בסי' של"ז סע' ב' וברמ"א סי' ש"ב סע' א').

ויל"ע האם מותר להשתמש במברשת המיוחדת לשבת, כמו שמצינו בגמ' שבת (קמ"ז) ובשו"ע (סי' שכ"ז סע' ג') שאין מגרדים את הגוף בכלי שמיוחד לגרד בו בשבת אלא אם הוא מיוחד לשבת, (ועי' מג"א שם ס"ק א' ומ"ב שם ס"ק י' ובסי' ש"ג ס"ק פז') שאף במסרק שהוא לא פסיק רישא שתולש שיער, מ"מ אין להשתמש בו בשבת משום עובדין דחול אלא אם כן מייחד מסרק מיוחד לשבת [ומזה נלמד שגם במברשת שינים שאין בה איסור סחיטה (כגון שעשויה מסיליקון, וללא משחה ובאופן שאינו פס"ר שיוציא דם) - בכל זאת צריך שתהיה מברשת המיוחדת לשימוש בשבת מהטעם הנ"ל].

ויש לעיין האם כשמייחדים מברשת לשבת יהיה מותר להסיר באמצעותה נוצות וקשקשים.

ונראה לחלק שיש כמה סוגי פעולות שנאסרו משום עובדין דחול, ויש מעשים שנאסרו משום עובדין דחול של טרחה, ולטעם זה יהיה אסור להבריש בגד מנוצות וקשקשים אף אם ייחד מברשת לשבת לצורך זה.

איסור מוקצה בהסרת לכלוך

• יש לעיין מדוע אין איסור מוקצה בהסרת לכלוך מבגד כשאוחזו בידו (כגון כשמסיר נוצה וקשקשים וכדו' מהבגד).
• וכן יש להקשות לגבי מה שמצינו בתוס' (שבת קמ"ב:) שבאוכל מרובה ופסולת מועטת מותר ליטול את הפסולת מתוך האוכל, אמאי לא יאסר לעשות כן מדין מוקצה.

כמו כן מצינו (גמ' שבת שם) שאם היתה לשלשת (שהוא דבר מיאוס) על כר, שמותר לקנחה בסמרטוט, ולמה לא יאסר דבר זה מדין מוקצה.

וכן לגבי טאטוא בית בשבת כיצד מותר לטאטא הרי מזיז את הלכלוך שעל הרצפה שהוא מוקצה. ומבואר בראשונים שני טעמים – או בגלל שהוא גרף של רעי, או בגלל שהוא טלטול מן הצד (עי' ר"ן שבת צה' (דף לו' מדה"ר) ורמב"ן במלחמות שבת קכד' (דף מח' מדה"ר). והחזו"א כתב (סי' מז' ס"ק כא') שעיקר ההיתר הוא משום שהעפר והמוקצה שעל הארץ בטלים לארץ ואין לזה שם טלטול, ואין להתיר מצד טלטול מן הצד כיון שעיקר התעסקותו היא בטלטול המוקצה (ועי' מ"ב סי' ש"ח ס"ק קטו' ושועה"ר שם ס"ס).

וכן לגבי שטיפת כלים בשבת (שבת קיח' ובסי' שכ"ג סע' ו') יש להקשות איך מותר להסיר את הלכלוך הדבק בכלים בידים, הרי מטלטל מוקצה. ומשמע שמותר אף באופן שאינו גרף של רעי.

וכתב החזו"א (או"ח סי' מ"ז ס"ק טו') שבנקיון לכלוך הרי הוא בטל כלפי הכלי או הבגד שמנקים אותו, וכן בברירה המותרת הפסולת בטילה כלפי האוכל, ולכן אין בזה משום מוקצה.

• ויש להקשות על זה ממה שכתב המ"ב (סי' של"ו ס"ק כד') שאם נדבקו עשבים בין אצבעותיו או על מנעליו לא יסירם בידו משום מוקצה, מאי שנא מכל הנ"ל שנתבאר שמותר ולא חיישינן למוקצה.

ויש לחלק שעשבים הוא דבר חשוב שעמד בפני עצמו ולא בטל ולא דמי ללכלוך.

עוד יש להקשות מדוע בלכלוך שעל השולחן נתבאר בסי' ש"ה סע' כז' דאסור לטלטלו אם לא משום גרף של רעי למה לא בטל הלכלוך לגבי השולחן כבכל הנ"ל, ויל"ע.