בענין העוסק במצוה פטור מן המצוה ואמירת פרשת התמיד

העוסק במצוה פטור מן המצוה

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו וגו' (ט, ו)

א. בגמ' בסוכה (כה ע"א) מבואר שהעוסק בתורה פטור מן המצוה נלמד מפרשתינו מהפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' שמכיון שעסקו בטיפול הנפטר לכן היו פטורים מעשיית הפסח

ב. והנה בגמ' סוכה (שם) הקשו שהעוסק במצוה נלמד מהפסוק בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה א"כ למה צריך את ב הפסוקים ועין שם בגמ'

ג. והנה בגמ' מועד קטן (ט ע"ב) כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה ומת' הגמ' כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, מבואר בגמ' שכשאדם עוסק בלימוד תורה ונזדמנה לו מצוה אחרת אם אפשר לעשותה ע"י אחרים אסור לו להפסיק מלימודו וכשאי אפשר לעשותה ע"י אחרים צריך להפסיק מלימודו ולעשותה.

ד. השו"ע (יו"ד רמו סע' יח) תלמוד תורה שוקל כנגד כל המצות, היה לפניו עשית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו.

ה. וקשה למה במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים צריך להפסיק מלימודו ולעשותה הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה וכאן הוא עסוק במצוות תלמוד תורה.

ו. הגמ' בשבת (יא ע"ב) דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה, משמע מהגמ' שהעוסק בתלמוד תורה צריך להפסיק לקריאת שמע ותפילה,

ז. וגם כאן קשה למה העוסק בתלמוד תורה צריך להפסיק לקריאת שמע ותפילה הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה ויש בזה כמה תירוצים:

ח. הירושלמי בשבת (פרק א הלכה ב, דף ז) הלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא, הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו על פניו ולא יצא לעולם, [דברי הירושלמי מובא בתוס' מועד קטן ט: ד"ה ובתלמידי רבינו יונה ברכות ט: בדפי הריף]

ט. מבואר בירושלמי שמכיון שכל עניין הלימוד צריך להיות על מנת לקיים את מה שלומד, והלומד ואינו מקיים, נוח לו שלא בא לעולם, לכן כאשר מגיע לפניו מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים בשעה שהוא עוסק בלימוד תורה, קיום המצוה קודם לתלמוד תורה.

י. בספר שו"ת קול בן לוי [מצוטט ברמב"ם פרנקל ספר הליקוטים פ' ג מהלכ' תלמוד תורה] שכל מילה ומילה זה מצוה חדשה ולכן כשמזדמן לפניו מצוה שא"א להיעשותה ע"י אחרים צריך לעשות את המצוה מכיון שאינו נחשב כעוסק במצוה שכל מילה ומילה נחשבת מצוה בפני עצמה.

יא. הקהילות יעקב (ברכות סי' טו) מתרץ תי' נוסף שמצות תלמוד תורה היא שכל זמן שיכול לעסוק בתורה הוא חייב לעסוק בתורה וכשהוא אנוס ואינו יכול ללמוד אין פטורו ככל המצוות שכשהוא אנוס הוא פטור אלא בלימוד תורה כשהוא אנוס אין עליו חובת לימוד תורה כלל, ולכן אין פטור של העוסק במצוה פטור מן המצוה בתלמוד תורה כשיש לפניו מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים צריך להפסיק מלימודו כי בעת שנזדמנה לפניו המצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים אין עליו מצות תלמוד תורה כלל.

יב. וכן כתב לתרץ בקובץ הערות (סי' מח) שחיוב ת"ת אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו, דקרא כתיב ואספת דגנך, אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו או אינו מחויב כלל בת"ת ה"נ אם הוא צריך לעסוק במצוה לא גרע משאר צרכי האדם שאז אינו מחויב כלל בת"ת, אבל במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים וכן אם אפשר לו לקיימה לאחר זמן לא פקעה ממנו מצות תלמוד תורה.

יג. והנה ברמב"ם (הלכ' אישות פרק טו הל' ב) כתב וז"ל האיש מצוה על פריה ורביה אבל לא האשה, ואימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה עכ"ל.

יד. מבואר ברמב"ם שגם בתלמוד תורה יש פטור של העוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן מותר להתאחר בגיל הנישואין כדי שיוכל ללמוד תורה וצ"ע מהמבואר לעיל שאין פטור של עוסק במצוה בתלמוד תורה ולכן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים עליו להפסיק מלימוד התורה.

טו. ותי' בספר קובץ הערות (סי' מח) שמכיון שהרמב"ם מדבר כאן בעניין איחור הנישואין ולא ביטול המצוה לגמרי הוי כאפשר לקיימה ע"י אחרים ובזה שייך לומר גם בתלמוד תורה העוסק במצוה פטור מן המצוה.

טז. והנה יש לדון האם כשאדם מתחתן בגיל מאוחר האם נחשב רק שמאחר לקיים את מצות פרו ורבו או שנחשב שהוא מבטל את מצות פרו ורבו באותו זמן שהוא עדיין לא התחתן, והנפק"מ באדם שנשבע שלא יתחתן עם אשה בחמש שנים הקרובות האם זה נחשב שבועה לבטל את המצוה והשבועה לא חלה או שרק כשאדם נשבע לא להתחתן בכלל השבועה לא חלה אבל שהוא לא נשבע לא להתחתן כלל אלא רק דוחה את המצוה השבועה חלה.

יז. והנה בתשובת הרשב"א (חלק ד תשו' צא) כתב שאדם שנשבע לא לישא אשה זמן ידוע חלה שבועתו ואין זה נשבע לבטל את המצוה כיון שיכול לקיימה אח"כ.

יח. אך בתשובת מהרי"ט (חלק ב חלק יו"ד סי' מז) כתב ע"פ דברי הרמב"ם (פרק טו' מהלכ' אישות) שנחשב כמבטל מצות עשה ואין השבועה חלה כי איחור בנישואין נחשב כמבטל מצוה באותו זמן.

 יט. והנה תי' הקובץ הערות הנ"ל שלכן מותר לאחר נישואין בשביל לקיים מצות ת"ת כי איחור נישואין נחשב כאפשר לקיימה ע"י אחרים, כל זה רק לפי דברי הרשב"א הנ"ל [אות טז] אך לפי מה שהוכיח המהרי"ט מדברי הרמב"ם שאיחור בנישואין נחשב כמבטל מצות עשה א"כ הוי כמצות עשה שא"א לקיימה ע"י אחרים.

כ. והנה בסוכה (כה ע"א) תנן שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה וכתב רש"י שם (דה"ה שלוחי מצוה) הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה וכו' מבואר מרש"י שאדם שהולך ללמוד תורה נחשב כעוסק במצוה ופטור מן המצוה וקשה הרי בתלמוד תורה נתבאר לעיל שאין פטור של עוסק במצוה פטור מן המצוה.

כא. והתירוץ בזה לפי הקול בן לוי שהובא לעיל [באות ט] שהטעם שאין פטור של העוסק במצוה פטור מן המצוה בתלמוד תורה בגלל שכל מילה נחשבת כמצוה בפני עצמה משא"כ בהליכה ללמוד תורה הכל מצוה אחת ארוכה ולכן יש פטור של העוסק במצוה.

אמירת פרשת התמיד

א. יש חיוב לומר בכל יום בתפלת שחרית פרשת התמיד כמבואר בטור (או"ח סי' מח) שכתב 'קבעו לומר פרשת התמיד', והטעם לכך הוא כמו שאמרו בגמ' בתענית (כז ע"א) ומגילה (לא ע"ב) שכשעוסקים בפרשת הקרבנות נחשב כמו שהקריבו קרבן.

ב. וכ"כ בשו"ע הרב (ס' מ"ח) 'נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפילה, שע"י הקריאה מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבו קרבן התמיד במועדו, וטוב לומר גם פ' הקטורת... ויש נוהגין לומר אביי הוה מסדר וכו'' ומבואר בדבריו שחיוב אמירה יש רק בפרשת התמיד.

ג. והנה הקשו האחרונים (הנודע ביהודה קמא או"ח סי' ד, ובמחזיק ברכה סי' מח) מדוע בתפלת העמידה של שחרית ומנחה אין מזכירין פסוקי תמיד של שחר ובין הערביים כמו שמזכירים במוסף.

ד. ויש בזה שני תירוצים, הנודע ביהודה תירץ, שכיון שהדין הוא שכשאדם מחדש דבר בתפילתו ומבקש בקשה נוספת שלא ביקש כשהתפלל שמונ"ע מתחילה, יכול להתפלל שוב תפילת נדבה כמבואר בברכות (כא) ואו"ח (סי' קז) ולכן אם היה מזכירו תמיד בתפלת שחרית לא היה יכול לשוב ולהתפלל נדבה, שהרי א"א להקריב קרבן תמיד ב' פעמים, ועוד שקרבן תמיד אינו בא בנדבה וכמו שלא מתפללים מוסף ב' פעמים כיון שאינו בא נדבה, ולכן למרות שתפילות נגד תמיד תיקנום [כמבואר בגמ' בברכות כו], לא תקנו להזכיר פסוקי תמיד בתפלה, כיון שאז לא היה יכול להתפלל נדבה אם נתחדש לו דבר.

ה. ובמחזיק ברכה תירץ, שכבר רמזו חז"ל את הקרבנות בברכת רצה כיון שתפילה היא כנגד קרבן התמיד, ולכן לא אומרים מפורש את פסוקי התמיד כיון שנרמז בברכת רצה. ולכן לפני התפלה אומרים פרשת התמיד שמפורש באר היטב שיהא שיח שפתותינו חשוב כאילו הקרבנו קרבן התמיד.

ו. והנה מבואר שמעלת קריאת פסוקי פרשת התמיד היא מלבד שזה נחשב כאילו הקריבו את התמיד, עוד יש בזה דין מדיני התפלה שצריך להזכירו בתוך התפילה כיון ששחרית כנגד תמיד שחר ומנחה כנגד תמיד של בין הערבים, וכיון שלא מזכירים בפירוש את פסוקי התמיד בתוך תפלת שמ"ע [מהטעמים הנ"ל], מזכירים אותם קודם התפלה.

ז. ולכן מבואר (בסו"ס מז) שנשים מברכות ברכות התורה ומקורו מהאגור, וביאר האגור באחד מן הטעמים בזה, כיון שהתפלה היא נגד הקרבנות והרי נשים חייבות בתפלה, לכן חייבות גם באמירת פ' הקרבנות והיא פרשת קרבן תמיד כמבואר בשו"ע הרב (שם סו"ס מז) ומשום אמירת פרשת התמיד מברכות ברכות התורה.

ח. ומבואר מכל זה שאמירת פרשת התמיד הוא חיוב ולכן מצינו (בסי' תקנ"ד ובמ"ב שם סק"ז) דאף בתשעה באב שאומרים פ' התמיד כיון שהיא מסדר התפלה.