בענין קידוש וסעודה בשבת - חלק ה

לצאת ידי חובת לחם משנה בדבר שברכתו מזונות

שאלה: האם אפשר לעשות לחם משנה על דבר שברכתו מזונות.

תשובה: לכתחילה אין לעשות לחם משנה בדבר שברכתו מזונות אלא דבר שברכתו המוציא[1], ואולם באופן שאין לו אלא עוגה שברכתה מזונות יכול להניחה ללחם משנה, ויבצע גם אותה ויאכל ממנה בתוך הסעודה שכיון שקובע סעודתו עליה ברכתה המוציא[2].

שכח רצה בברכת המזון של סעודת היום לאחר שכבר אכל מזונות בעת הקידוש אם חוזר ומברך

שאלה: קידש ביום ואכל מיני מזונות וברך מעין ג' והזכיר של שבת, ולאחר מכן אכל את סעודת היום ושכח רצה בברכת המזון, האם צריך לחזור ולברך כדין שוכח רצה בסעודת היום, או שכיון שכבר אכל מזונות בעת הקידוש, אכילת הסעודה נחשבת כמו סעודה שלישית וממילא דינו כשוכח רצה בסעודה שלישית שאינו חוזר ומברך.

תשובה: לכתחילה ראוי באופן זה שיחזור ויטול ידיו ויאכל כביצה פת ויברך ברכת המזון עם רצה ויפטור בזה גם את האכילה הראשונה, שבזה מוציא עצמו מידי ספק[3], ואם אינו יכול לאכול עוד מספק אינו חוזר ומברך, כיון שיש צד שקיים חובת סעודת שבת באכילת המזונות[4], ולכן מספק אינו חוזר ומברך[5], ואם לא עבר עדיין זמן עיכול מאכילת המזונות חוזר ומברך ברכת המזון, שהרי כל הצד לפוטרו מברכת המזון הוא משום ספק שמא כבר קיים סעודת שבת באכילת המזונות, וגם לצד זה הוא מחוייב בברכת המזון על המזונות שעדיין לא ברך עליהם ברכת המזון אלא על המחיה, והרי הוא מחוייב בברכת המזון לכל הצדדים[6].

---

[1] בט"ז (סימן קסח סק"ז) כתב שפת שלשין אותה ברוב דבש ומיעוט מים וכן רוב חלב ומיעוט מים דינה כפת הבאה בכיסנין שברכתה בורא מיני מזונות, אבל אם רוב מים ומיעוט דבש או חלב ברכתו המוציא, והוסיף וכתב שלכן יפה עושים שאופים לשבת חלה שיש בה מעט שומן ללחם משנה, ומשמע בדבריו שאם היה רוב דבש או חלב אינה ראויה ללחם משנה כיון שברכתה בורא מיני מזונות, ובב"ח (שם אות ג) החמיר להצריך ללחם משנה פת שאין בה תערובת כלל של שומן או דבש לחוש לשיטת השולחן ערוך שכל שמעורב בה שומן ודבש ברכתו בורא מיני מזונות, ובפרי מגדים על דברי הט"ז שם כתב "והוי יודע אם מונח על השולחן פת גמור ופת הנילוש בשומן, אפילו אם דעתו לקבוע סעודה ממנו אפילו הכי יברך המוציא על פת גמור", ובשערי תשובה (סימן רעד סק"א) הביא מהמגן אברהם שהבוצע על פת הבאה בכיסנין כשקובע עליו סעודתו יוצא ידי חובתו, אבל אין להניחו ללחם משנה, וכן הביא שם (סק"ב) מדברי הזרע אמת שכתב שלחמים הנלושים במי ביצים יש נוהגים לבצוע עליהם בשבת שכיון שקובעים עליהם ומברכין ברכת המזון לחם הוא ומברכין המוציא, והביא שם שבלא זה נחלקו הפוסקים (סימן קסח) לגבי לחם הנילוש במי ביצים אם ברכתו המוציא או בורא מיני מזונות, ובמחצית השקל כתב שממשמעות דברי המגן אברהם (סימן רפ) נראה שגם בפת הבאה בכיסנין יוצאים ידי חובת לחם משנה, והביא שם מהתוספת שבת (סק"א) שכתב שכיון שאם קבע עליו סעודתו מברך עליו המוציא וברכת המזון ואין צריך דווקא שיאכל ממנו בשיעור קביעות סעודה אלא מועיל לזה גם שאר דברים הבאים בסעודה כמבואר במגן אברהם (סימן קסח סקי"ג) ובמשנה ברורה שם (סקכ"ד), ולכן אם אוכל לחם הנילוש במי פירות בסעודת שבת נחשב כקובע סעודתו עליו ומברך עליו המוציא וברכת המזון ויוצא בו ידי חובת סעודה, וכתב התוספת שבת שכל דברי הט"ז שכתב שאין יוצאים ידי חובת לחם משנה בפת הבאה בכיסנין נאמרו באופן שיש לו ככר אחד הנילוש במים וככר נוסף הנילוש במי פירות והוא קובע סעודתו על הככר הנילוש במים ואת הככר הנילוש במי פירות אינו לוקח אלא כלחם משנה, ובאופן זה אינו יוצא ידי חובת לחם משנה בככר הנילוש במי פירות כיון שברכתו בורא מיני מזונות והוא אינו קובע סעודתו עליו, אבל אם יקבע סעודתו עליו יוצא ידי חובתו גם בככר הנילוש במי פירות, וכדבריו הביא גם בכף החיים (סימן רעד סק"ו), ואולם בדברי המשנה ברורה (סימן קסח סקל"ד) שכתב על דברי הרמ"א שם שלחם שנילוש ברוב מים ומיעוט שמן ודבש ברכתו המוציא וסיים שכן נוהגין, וכתב המשנה ברורה שלכן אופים ללחם משנה עם מעט שמן ודבש, ומשמע שאין לאפות ללחם משנה ברוב שמן ודבש, ולכן לכתחילה אין לקחת ללחם משנה דבר שברכתו בורא מיני מזונות.

[2] כמבואר בהערה הקודמת מהמחצית השקל בשם תוספת שבת שאם קובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין יוצא בה ידי חובת סעודת שבת כיון שאם קובע עליה מברך המוציא וברכת המזון, וכן כתב בכף החיים (שם) שאם לא יועיל לא יזיק, ובשולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון סימן קסח הערה ד) כתב שכל שאם קובע עליו סעודתו מברך המוציא, לחם הוא, ורק שאין דרך לקבוע עליו, ובזה יישב את קושיית המגן אברהם (סימן קסח סקט"ז) שהקשה מהמבואר ברמב"ם שמצה שנילושה במי פירות יוצאים בה ידי חובת מצה, ובגמרא משמע קצת שכל שיוצאים בו ידי חובת מצה ברכתו המוציא, ואם כן למה עיסה שנילושה במי פירות פסק בה השולחן ערוך שהיא בכלל פת הבאה בכיסנין, ותירץ בשולחן ערוך הרב שודאי לחם גמור היא וברכתה המוציא אלא שזה דווקא כאשר קובע סעודתו עליה, וכיון שאין דרך לקבוע עליה לכן בסתמא מברך בורא מיני מזונות, אבל עדיין אין זה מגרע את שמה כ'לחם', ולפי זה כתב בקצות השולחן (סימן פב בדי השולחן סק"ה) שלחם שנילוש ברוב מי פירות כשר לכתחילה ללחם משנה שהרי לחם גמור הוא, ועוד הוסיף שם שהרי נחלקו הפוסקים מהי פת הבאה בכיסנין, ואף שלעניין ברכה פסקו שיברך על כולם מספק בורא מיני מזונות עדיין לעניין צירוף ללחם משנה יש לנו לסמוך להקל לפי מה שכתב המגן אברהם (סימן רנד סקכ"ג) שחובת לחם משנה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן, ואינה חובה כל כך, ולכן בוודאי שבשעת הדחק יש לסמוך לצרף ללחם משנה עוגה שברכתה מזונות ולאכול ממנה בסעודה וכיון שמצטרפים אליה שאר המאכלים הבאים בסעודה ברכתה המוציא ויצא ידי חובתו.

[3] ואין בזה משום חשש ברכה שאינה צריכה שכבר נטל ידיו למים אחרונים ואף ברך על האכילה הקודמת, ואף שיש ספק שמא לא יצא בברכתו מכל מקום הרי זה היסח הדעת גמור מאכילתו, וכיון שנמלך עתה לאכול מחדש חייב לחזור ולברך המוציא, וכמבואר בשולחן ערוך (סימן קעט ס"א) שכל שנטל ידיו למים אחרונים הרי זה כהיסח הדעת ואם ירצה לחזור ולאכול חייב לחזור ולברך.

[4] בגמרא בברכות (לח ע"א) לגבי כובא דארעא [שעושים גומא בתחתית הכירה ונותנים לתוכה קמח ומים בלא לישה ונאפית שם] שברכתו בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וברכת המזון, ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כיון שזה בכלל לחם עוני, וכן פסק הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ג ה"ט) שעיסה שנאפית על גבי קרקע מברך עליה מזונות, ואם קבע סעודתו מברך המוציא, ובהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ו) כתב שגם אם נאפה על גבי קרקע יוצא ידי חובת מצה, ובפרי מגדים (סימן קסח א"א סקט"ז) כתב להקשות מכך על המגן אברהם (שם) שכתב לגבי עיסה שנילושה בדבש שלדעת הרמב"ם דינה כלחם שהרי כתב שיוצאים בה ידי חובת מצה, ומצה והמוציא שווין, וכן כתב המגן אברהם גם בסימן רח (סקט"ו) והקשה הפרי מגדים שבדברי הרמב"ם מבואר שאין ברכת המוציא תלויה בקיום מצוות מצה שמצינו בנאפית על גבי קרקע שמברך עליה מזונות ויוצא בה ידי חובת מצה, וביאר שם הפרי מגדים שברכת המוציא תלויה בדבר שרגילות לקבוע עליו, ואילו מצוות מצה תלויה בעצם שם לחם, ופת הבאה בכיסנין לחם גמור היא שהרי אם קבע עליה מברך המוציא וברכת המזון ולכך יוצא בה ידי חובת מצה גם אם לא קבע עליה, וכן כתב גם רבי עקיבא איגר שם וסיים בסוף דבריו "אחר כך ראיתי שזה נכלל בדברי אבן העוזר", ולפי זה יתכן שגם סעודת שבת יקיים באכילת פת הבאה בכיסנין כמו שיוצא בה ידי חובת מצה שהרי היא לחם גמור אלא שאין דרך לקבוע עליו, ובמנחת חינוך (מצווה י) כתב לבאר דברי הרמב"ם שגם לגבי ברכת המוציא אם יקבע עצמו מברך המוציא, וכיון שמצוה לאכול כזית מצה הרי זה כקבע ולכן דינו כלחם, וכמבואר בטור לגבי סוכה שאף שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, בלילה הראשון שמצוה לאכול כזית הרי זה קבע ואסור לאכול גם כזית חוץ לסוכה, ולפי זה כתב שם שלגבי סעודת שבת ויום טוב שהיא מדרבנן אינה קובעת ואינו יוצא בפת הבאה בכיסנין ידי חובת סעודת שבת, ובקהילות יעקב (ברכות סימן כה) האריך לתמוה עליו וכתב כמבואר בפרי מגדים שאף שלגבי ברכת המוציא כל שאין דרך לקבוע עליו מברך מזונות, לגבי קיום מצוות מצה או קיום סעודת שבת כל שיש בו שם לחם יוצא בו ידי חובתו ומשום כך יוצא גם בפת הבאה בכיסנין, ונמצא מבואר בזה מחלוקת המגן אברהם שנקט שדין המוציא ומצוות אכילת מצה דין אחד הם וכל שברכתו מזונות גם לא יוצא בו ידי חובת מצה והוא הדין שגם אינו מקיים בכך סעודת שבת, וכן כתב בזכרון יוסף (או"ח סימן ב) שצריך דווקא פת שמברכים עליה המוציא גם בלא שקבע עצמו, ואילו הפרי מגדים ורבי עקיבא איגר סוברים דאין המוציא ומצה שווין ואף שברכתו מזונות יוצא בו ידי חובת מצה ולכאורה הוא הדין שיוצא בה ידי חובת סעודת שבת ויום טוב, וכן כתב בהדיא בפרי מגדים (סימן קפח א"א סק"ט), ובשולחן ערוך הרב (סימן קסח קונטרס אחרון ס"ד וסימן קפח ס"י) כתב שעדיין יש לחלק שלגבי סעודת שבת צריך עונג ושמחה וזה רק על ידי לחם חשוב שקובעים עליו, ובסידור שלו כתוב שבזקנותו חזר בו והורה שיוצאים ידי חובת סעודת שבת גם באכילת פת הבאה בכיסנין.

עוד איתא בתשובות מהר"ח אור זרוע (סימן עא) כסברת המנחת חינוך וכתב שם שכמו ששבת קובעת למעשר [שאינו יכול לאכול דבר שאינו מעושר בתורת עראי] כמו כן שבת קובעת לגבי פת הבאה בכיסנין שנחשב כקבע עצמו ומברך המוציא וברכת המזון ויצא ידי חובת סעודת שבת, [ועיין עוד במגן גיבורים (קסח שלטי גבורים סק"ח) שהביא כן מברכי יוסף בשם זקנו ור"י חאגיז שנסתפק בזה וגינת ורדים שנקט פשוט דלא כן, ועיין שם שהאריך הרבה בכל זה], ולכל זה עולה שבאכילת פת הבאה בכיסנין דעת הרבה מן הפוסקים שקיים מצוות סעודת שבת, ולדבריהם הסעודה שאחר הקידוש על מזונות דינה כסעודה שלישית שאם שכח בה רצה אינו חוזר ומברך.

הן אמת שבמשנה ברורה (סימן תרלט סקכ"א) כתב שבלילה ראשון של סוכות צריך לאכול כזית פת בסוכה ולא פת הבאה בכיסנין אלא פת גמור, ומשמע שנקט להלכה כדעת המגן אברהם שאינו מקיים בזה מצוות סעודה, וכן מבואר גם בדבריו (סימן קסח סקל"ד) על דברי הרמ"א שם שלחם שנילוש ברוב מים ומיעוט שמן ודבש ברכתו המוציא וכן נוהגין, וכתב המשנה ברורה שלכן אופים ללחם משנה עם מעט שמן ודבש, ומשמע שאין לאפות ללחם משנה ברוב שמן ודבש שצריך ללחם משנה דווקא פת גמור, ומכל מקום אחר שדעת הרבה פוסקים שיוצא בזה ידי חובת סעודת שבת יש לצרף סברא זו לסברא שהובאה בסמוך שלא לחזור על ברכת המזון באופן זה שכבר אכל פת הבאה בכיסנין לפני הסעודה.

שהנה בהגדרת פת הבאה בכיסנין נשנו ג' דעות אם הוא בממולא בפירות או שנילוש במי פירות או שנכסס, ובבית יוסף (סימן קסח) הביא את כל הדעות וכתב שכיון שהוא ספק דרבנן הולכים להקל כדעת כולם, וכן הכריע בשולחן ערוך (שם ס"ז), ובמגן אברהם שם (סקי"ח) הביא את דברי הב"ח שתמה שעדיין אם יברך עליהם מזונות הרי הוא מפסיד את ברכתו הראויה לו, ולכן נקט שלא יאכלם אלא בתוך הסעודה או שיפטרם בדבר שברכתו מזונות לכולי עלמא, ובביאור הלכה שם הביא מרבי עקיבא איגר שגם כן תמה בזה למה לא כתב השולחן ערוך שירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכלם אלא תוך הסעודה כמו שכתב בסעיף יג לגבי בלילה רכה, והביא שם הביאור הלכה את דברי המאמר מרדכי שכתב שאפשר שכולם מודים זה לזה ולדעת כולם כל אחד מג' הללו הוא בכלל פת הבאה בכיסנין, וכדברי המאמר מרדכי מבואר בלבוש (שם ס"ו) ועיין שם בדבריו שביאר טעם הדבר, ואולם באבן העוזר כתב דנחלקו הדעות ולדעת כל אחד המין השני הוא פת גמור, ולפי זה בהכרח הטעם שאנו מברכים על כולם בורא מיני מזונות הוא מספק, וכן כתב הט"ז (שם סק"ו) דכיון שברכת בורא מיני מזונות פוטרת הכל משום כך תקנו שיברך על כל אלו שהם ספק בורא מיני מזונות.

ונמצא שלדעת אחרונים הללו הסוברים שכל דין בורא מיני מזונות ומעין ג' שמברכים על פת הבאה בכיסנין הוא מספק אם כן כל שאכל פת הבאה בכיסנין הרי הוא בספק שמא אכל פת, ושוב יש ספק שמא כבר קיים את דין סעודת שבת, והסעודה שאוכל אחריה אינה סעודה המחוייבת, וכיון שהוא ספק אם קיים חובת ההזכרה אינו חוזר לרצה, וכמבואר במשנה ברורה (סימן קפח סקט"ז) שאם מסופק אם הזכיר רצה חוזר ומברך שנוקטים לוודאי שלא הזכיר ומבואר בדבריו שכל שהוא ספק גמור אינו חוזר מספק כיון שחובת ההזכרה היא רק מדרבנן, ומאידך לדעת הלבוש ומאמר מרדכי שלא נחלקו הדעות לא קיים בזה את דין סעודת שבת ואם שכח רצה בסעודה צריך לחזור ולברך.

וכעין האמור מצינו בכף החיים (סימן קפח סק"מ) בשם דברי דוד (סימן פו) הובא בעיקרי הד"ט (סימן יג אות יד) שאם לא היה לו פת בסעודת הבוקר ואכל מיני תרגימא בסעודת הבוקר ואחר כך הזדמן לו פת לסעודה שלישית ושכח רצה בברכת המזון בסעודה שלישית אינו חוזר ומברך, ואין אומרים שהסעודה השלישית שאוכל כעת עם פת היא הסעודה השניה.

ואין לומר שגם לדעת הסוברים שרק מספק מברכים על כולם מזונות, צריך לחזור לרצה כיון שלא הייתה דעתו באכילת המזונות לקיים חובת סעודת שבת, דבגמרא בראש השנה (כח ע"א) הביאה הגמרא ששלחו לאביו של שמואל כפאוהו לאכול מצה ואכל יצא ידי חובתו, ואמר רבא שיש ללמוד מכאן שתוקע לשיר יצא ידי חובת תקיעת שופר, כיון שמצוות אינן צריכות כוונה, ושוב הביאה הגמרא את דברי רבי זירא שאמר לשלוחו שיתכוון ויתקע לו והרי שמצוות צריכות כוונה, וברי"ף והרמב"ם (הלכות שופר פ"ב ה"ד) פסקו שצריך שיתכוונו שומע ומשמיע לשם מצווה, ומשמע שהכריעו להלכה שמצוות צריכות כוונה, ומאידך פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג) שכפאוהו לאכול מצה ואכל יצא, ומשמע שנקט להלכה שמצוות אין צריכות כוונה, ובר"ן (ז ע"ב מדפי הרי"ף) כתב ליישב שחלוקה תקיעת שופר שכל שלא התכוון למצווה הרי הוא כמתעסק ולא קיים את מצוותו, מאכילת מצה שאף שהוא מתעסק אמרו בגמרא שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכאן הוא נהנה באכילתו ומשום כך יצא ידי חובה, ובכסף משנה (הלכות שופר שם) העתיק את דברי הר"ן הללו בישוב שיטת הרמב"ם, ובמגיד משנה (הלכות חמץ ומצה שם) כתב שבכפאוהו לאכול מצה מדובר באופן שידע שהיום פסח וחייב באכילת מצה אלא שלא התכוון לצאת באכילה זו ומשום כך יצא, אבל אם חשב שהוא חול ואכלה או שהיה סבור שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו, וברדב"ז (ח"ד סימן כ) הוסיף עוד שכיון שיודע שהיום פסח מכוין לקיים בזה מצוות אכילת מצה, ומה שאמרו שאינו מכוין לאכילת מצה היינו שאין רוצה כעת לאכול, ובשולחן ערוך (סימן תעה ס"ד) הביא להלכה את דברי הרמב"ם "אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה, אבל אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא", ולמבואר ברמב"ם ושולחן ערוך הרי שבאופן זה שיודע ששבת היום ואוכל ונהנה באכילתו יצא ידי חובת סעודת שבת גם אם לא התכוון באכילתו לשם מצוות סעודת שבת.

ובמשנה ברורה (שם סקל"ד) הביא את דברי הר"ן שהטעם שמועיל כאן בלא כוונת מצווה כיון שנהנה באכילתו, ובסוף דבריו הביא שכמה פוסקים חולקים על זה וסוברים שאין מצוות אכילה חלוקה משאר מצוות, וכיון שנפסק להלכה שמצוות צריכות כוונה כל שלא כיוון לשם מצוות אכילת מצה לא יצא ידי חובתו, ובשער הציון (סקל"ד) הביא המקור לדעות אלו מתוספות (פסחים קטו ע"א) והרא"ש והרבה פוסקים, ובמגיד משנה (בהלכות שופר) מסתפק דאולי טעות סופר יש בדברי הרמב"ם, ולכאורה לדבריהם כל שלא התכוון לקיום מצוות סעודת שבת באכילת המזונות לא יצא ידי חובתו, אלא שיש לומר שגם לדבריהם בסעודת שבת שעיקר תכלית המצוות היא לענג את השבת במאכל ובמשתה כל שהתענג במאכל ומשתה קיים מצוותו וכוונתו לענג את השבת מספיקה. ואולם בכתב סופר (או"ח סימן קז) כתב שבעונג שבת ויום טוב צריך כוונה לשם מצות עונג שבת ויום טוב כי כן צוה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביום טוב, דאם לא כן הרי זו אכילת רשות לשם אכילה גסה.

ויתכן לדון שבאופן זה שדעתו בהדיא לאכול סעודת פת בתורת סעודה שניה לאחר הקידוש אין זה כהעדר כוונה באכילת המזונות אלא ככוונה הפכית שלא לצאת באכילת המזונות, והרי זה דומה למה שכתב רבינו יונה (ברכות ו ע"א מדפי הרי"ף) והובא גם בבית יוסף (סימן תקפט) בשם רבינו שמואל שאף שמצוות אין צריכות כוונה זהו בסתם אבל במתכוין שלא לצאת לא יצא, ונחלק על הרא"ה שכתב שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא, וכן דעת התוספות (סוכה לט ד"ה עובר) וכן כתב בחידושי הר"ן (ר"ה כח ע"א) בשם הרא"ה [ודלא כמו שהביא הבית יוסף בשמו], וכן כתב המשנה ברורה (שם סקי"א) מהמגן אברהם שכל שמתכוין שלא לצאת אינו יוצא ידי חובה, ואם כן אפשר שבאופן זה הרי הוא כמכוין שלא לצאת באכילת המזונות ידי סעודה, ובדומה לזה כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סימן יז וסימן כא) לחלוק על דברי המגן אברהם שנקט שיוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילת ערבית, וכתב החתם סופר שאינו יוצא כיון שסתם אדם רוצה לצאת לכתחילה כדין הראוי בקידוש על הכוס והרי זה נחשב ככונה הפכית שאינו רוצה לצאת בקידוש שבתפילה, ולפי זה גם בנידון האמור כיון שבסתם דעתו לצאת ידי חובתו לכתחילה באכילת פת גמורה הרי זה ככונה הפכית שאינו יוצא ידי חובתו באכילת הפת הבאה בכיסנין בתורת סעודת שבת, ואמנם בביאור הלכה (סימן רעא ס"א) האריך בדברי המגן אברהם הללו ולא הזכיר את סברת החתם סופר ומשמע שלא נקט כן להלכה, ונראה שדעתו שאין בזה משום כוונה הפכית אלא העדר וחסרון כוונה, ועיין עוד בהערה הבאה.

[5] בקהלות יעקב (ברכות סימן כה) כתב שכיון שעצם הדין שבסעודה שלישית לא חוזרים על רצה הוא מספק וכמבואר בט"ז (סימן קפח סק"ו), שהרי נחלקו הפוסקים אם סעודה שלישית טעונה פת וכמבואר בשולחן ערוך (סימן רצא ס"ה), ומשום כך כתב הט"ז שמספק אין חוזר שמא סעודה שלישית אינה טעונה פת, וכתב הקהילות יעקב שלפי זה אף אם ננקוט שיצא ידי חובת סעודה באכילת המזונות, ואכילת הסעודה היא סעודה שלישית עדיין הרי זה בספק, ונמצא ספק ספיקא לחייבו בברכת המזון, ספק אחד שמא סעודה זו סעודה שניה ואף אם היא סעודה שלישית שמא סעודה שלישית חייבת בפת וחוזר על רצה, ומשום כך נקט שיש מקום לחייבו בברכת המזון, ואולם יש לעיין בדבריו שגם כאשר יש ספק ספיקא להחמיר דנו הפוסקים שספק ברכות להקל, בלחם משנה (הלכות ברכות פ"ד ה"ו) כתב שספק ספיקא להחמיר גם בברכות, ובפרי מגדים (פתיחה להלכות ברכות אות ד) הביא את דבריו וכתב שדבריו תלויים במחלוקת הפוסקים בדין ספק ספיקא בדרבנן אם לקולא או לחומרא, ובסימן ז (משבצ"ז סק"ב) הביא ראיה מדברי השולחן ערוך (סימן תעג ס"ו) שגם בספק ספיקא הדין להקל, ובחיי אדם (כלל ה ס"ו) גם כן כתב שגם בספק ספיקא הולכים בספק ברכות להקל, ובנשמת אדם שם האריך להביא לכך ראיות, והביא שם מדברי התרומת הדשן שכתב במסופק אם ספר ספירת העומר באחד הלילות שממשיך לספור שאר ימים בברכה, וביאר התרומת הדשן הטעם בדין זה שכן לדעת הראבי"ה ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא והרי זה ספק דאורייתא לחומרא, והתוספות שחולקים וסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן סוברים שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, וממה שלא כתב התרומת הדשן שסופר בברכה מחמת שהוא ספק ספיקא מבואר שגם בספק ספיקא הולכים בברכות להקל, ואולם בפרי חדש (סימן תפט ס"ח) כתב הטעם לחייבו מדין ספק ספיקא, ומבואר בדבריו שסבר כדעת הלחם משנה שגם בברכות ספק ספיקא להחמיר, וכן כתב גם בשולחן ערוך הרב (שם סכ"ה), ובמשנה ברורה (סימן רטו סק"כ) נקט כדעת החיי אדם שגם בספק ספיקא בברכות הולכים להקל והביא שם שהפרי מגדים גם כן מצדד כן קצת, וכבר העירו על סתירת דבריו שלגבי ספירת העומר (סימן תפט סקל"ח) כתב שהטעם שממשיך לספור בשאר ימים בברכה משום שהוא ספק ספיקא ובשער הציון ציין המקור לכך מהפרי חדש, ולכאורה אחר שהסכים כדעת החיי אדם היה לו להביא גם לגבי ספירת העומר את טעמו של החיי אדם ולא את דברי הפרי חדש, ויש שכתבו בישוב דבריו לחלק בין אם הספק ספיקא הוא במצווה או בגוף הברכה, שאם הספק ספיקא הוא במצווה כמו בספירת העומר נוקטים לחומרא וממילא יכול גם לברך, ואם הספק ספיקא הוא בגוף הברכה אף בספק ספיקא אומרים ספק ברכות להקל, וכעין המבואר ברדב"ז (ח"א סימן רכט) שכל ספק שהוא בגוף המצווה הולכים לחומרא ולא אמרו ספק ברכות להקל אלא כאשר הספק הוא בגוף הברכה, ולפי זה בכאן שהספק ספיקא הוא בגוף הברכה הולכים להקל שאינו צריך לחזור ולברך.

[6] שכפי שהתבאר הסברא שאינו חוזר ומברך היא משום שיש ספק מהי פת הבאה בכיסנין ואם כן יתכן שמה שאכל בתורת מזונות הוא באמת לחם גמור ויצא בו ידי חובת סעודת שבת, וכל שהוא בתוך שיעור עיכול גם לצד זה שכבר קיים סעודתו בפת בעת הקידוש עדיין מחוייב הוא בברכת המזון עם רצה על אכילת המזונות, וכל הטעם שברך מעין ג' הוא מחמת הספק שמא אין מזונות אלו לחם, ולצד זה הרי שהסעודה המחוייב היא מה שאכל כעת, ושוב מחוייב הוא לחזור על ברכת המזון עם רצה, ונמצא שלכל הצדדים הרי הוא מחוייב בברכת המזון עם רצה, ואף שנתבאר שיש מן הפוסקים שנקטו שיוצא ידי חובת סעודה גם בפת הבאה בכיסנין, מכל מקום כיון שהכרעת המשנה ברורה להצריך פת גמור, משום סברא זו לבד עדיין חוזר ומברך, ורק בצירוף הספק מהי פת הבאה בכיסנין אינו חוזר ומברך, ולכך באופן זה שלכל הצדדים מחוייב בברכת המזון חוזר ומברך עם רצה.

ואולם יש לדון שגם באופן זה לא יחזור ויברך שכבר דנו הפוסקים על דברי הבית יוסף שאם כל הטעם שנהגו להקל כשלשת הדעות בפת הבאה בכיסנין הוא מחמת ספק ברכות להקל מפני מה לא נצריכו לברך מספק ברכת המזון שהרי ברכת המזון דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא, וכתב בגינת ורדים (או"ח כלל א סימן כד) לבאר על פי דברי הבית יוסף (סימן קצא) שמנין ג' ברכות בברכת המזון הוא דרבנן ומדאורייתא גם אם כלל כולם בברכה אחת יצא, וכן כתב המגן אברהם (סימן קצא סק"א) ליישב דעת רש"י שמדאורייתא די כשיברך על שלשתם בברכה אחת, ורבנן הם שהצריכו לחלקם לג' ברכות, ומטעם זה כתב הגינת ורדים שבדברים הללו שנכנסין בספק שמא הם בכלל פת או אינם בכלל פת ראוי לסמוך להקל לכתחלה על ברכה מעין ג', וכן נראה גם בדברי הט"ז (סימן קסח סק"ו), וכן כתב רבי עקיבא איגר בגליון על אבן העוזר (שם), וכן כתב בשולחן ערוך הרב (שם סי"ב), וכן כתב גם בשער הציון (סימן קסח סקע"א), ועדיין צריך ביאור מפני מה התירו לו לכתחילה להכניס עצמו לספק ולברך מעין ג' ולשנות ממטבע הברכה הראוי בג' ברכות, וכתבו לבאר בזה שתקנת חכמים לברך על הפת ג' ברכות הייתה מחמת חשיבות הפת שקובעים עליה סעודה והיא עיקר מזונו של האדם, וכל שיש בו ספק אם הוא פת או לא זה עצמו מפקיעו מחשיבותו בתורת פת ומשום כך אין דינו בברכת המזון אלא במעין ג', ולפי זה גם להצד שמה שאכל בעת הקידוש היה לחם אינו חוזר לברך עליהם ברכת המזון כיון שאין בהם חשיבות לחם שתקנו עליה ברכת המזון אף אם כלפי האמת הם לחם, ואולם יש לדון לאידך גיסא שאם כנים הדברים יתכן שגם חובת סעודת שבת לא יקיים בהם לכל הצדדים שמצוות עונג שבת היא בפת גמורה שיש עליה שם פת ורגילות לקבוע עליה סעודה.