ענייני ברית מילה

האם הזמנה לברית מחייבת להשתתף

שאלה: האם מי שהוזמן לברית מילה מחוייב להשתתף בסעודת המצווה?

תשובה: אף אדם שהוזמן לברית אינו חייב להשתתף בסעודה. והנוהגים שלא להזמין לברית בלשון 'הזמנה' אלא רק 'מודיעים' על הברית, יש מקור למנהגם.

מקור הדין - מקור הדבר הוא בגמרא בפסחים (קיג:): "שבעה מנודין לשמים וכו' ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה". ופירש רשב"ם (ד"ה בחבורת): "כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן".

ומבואר ברשב"ם שמי שאינו מיסב בסעודת ברית מילה ונישואין הרי הוא מנודה לשמיים.

ויש לדון האם דין זה הוא רק בסעודת ברית ונישואין או גם בשאר סעודות מצוה, כגון פדיון הבן, בר מצוה וכד'.

עוד יש לדון האם הנידוי נאמר רק על מי שנמצא בסעודה ואינו מיסב בה או אף על מי שהוזמן לסעודה ואינו מגיע.

והנה לגבי הנידון הראשון, יש להוכיח מלשון הרשב"ם שכתב "כגון משתה של ברית מילה וכו' ", משמע שאינו דוקא בסעודת מילה ונישואי כהן לכהן, אלא אף בשאר סעודות מצוה.

אמנם מלשון התוספות (קיד. ד"ה ואין) משמע שהוא דווקא בברית מילה ונישואין, דכתבו תוס' וזה לשונם: "היינו סעודת מילה וכו' וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן", ומשמע שבשאר סעודות מצווה אין חשש נידוי.

ויש כמה נפק"מ בנדון הנ"ל:

[א] האם חייב לבוא להשתתף בסעודות מצוה (מלבד ברית ונישואין) שהזמינוהו אליהן. שאם הן נכללות בדברי הגמרא בפסחים הנ"ל, נמצא שאם הזמינוהו חייב להשתתף, אולם אם הן אינן נכללות בדברי הגמרא הנ"ל (ודין זה נאמר דווקא בברית ונישואין), נמצא שאף אם הזמינוהו לסעודת בר מצווה וכד', אינו חייב להשתתף.

[ב]. האם אדם שמשתתף בסעודת בר מצוה או פדיון הבן חייב לאכול בה. שאם סעודות אלו נכללות בדברי הגמרא הנ"ל אזי חייב לאכול בהן, אולם אם אין זה נכלל בדברי הגמרא הנ"ל, אזי אף אם משתתף בסעודות אלו, אינו חייב לאכול בהן.

ולגבי הנידון השני נראה שלכו"ע אין איסור למוזמן לא לבוא כלל לבר מצוה או לפדיון הבן, דהרי לכו"ע (בין לרשב"ם ובין לתוס') סעודת נישואין נחשבת סעודת מצוה לעניין נידוי מי שאינו משתתף בה, ופוק חזי שמנהג העולם להזמין לנישואין אף אנשים שלא יבואו. ומוכח שאין איסור למוזמן לא לבוא, וכל האיסור הוא רק באדם שנמצא בסעודה ואינו מיסב. ולפי"ז אף לברית מילה מותר להזמין אנשים שלא יגיעו, משום שאין חובה על המוזמן לבוא לברית, ועובר על איסור רק אם נמצא בסעודה ולא אוכל בה.

אמנם יש לפקפק בהיתר הנ"ל (דכמו שהעולם מזמין לסעודות נישואין, כך יהיה מותר להזמין לסעודת ברית), שהרי הרמ"א (יו"ד רסה סי"ב) הביא להלכה את דברי הגמרא בפסחים רק לעניין סעודת מילה, אך לעניין סעודת נישואין לא הזכיר זאת (עיין אבהע"ז סי' סה). ומשמע מדבריו שכל הקפידא הוא דווקא בסעודת ברית, ובסעודת נישואין אין קפידא בזה.

ואכן, יש לתת טעם למנהג לא להזמין לברית אנשים שלא יגיעו, מדברי הילקוט מעם לועז (בראשית פרשת וירא) שכתב שיש חיוב להשתתף בברית מילה משום שאליהו הנביא בא לברית. ולפי"ז אין ראיה להתיר להזמין לברית ממה שנהגו העולם להזמין לנישואין, משום שיש לומר דלהלכה קיי"ל דרק במילה יש חיוב למוזמן להשתתף.

אך נראה דאע"פ שאין ראיה שמותר להזמין לברית, מ"מ אין מקור מהגמ' שהזמנה מחייבת להגיע, דיש לומר שכל דברי הגמ' הם רק באדם שנמצא בסעודה ואינו מיסב בה.

אמנם מצינו באחרונים (קיצוש"ע סי' קסג ס"ח, פת"ש סי' רסה ס"ק יח, ערוה"ש סי' רסה סל"ז) שדעתם הגדולה שהחיוב להשתתף הוא רק אם הוזמן לברית, ולא אם הודיעו לו שיש ברית אך לא הזמינוהו. ומשמע מדבריהם שהמוזמן לברית בלשון 'הזמנה' ולא בלשון 'הודעה' מחוייב להגיע.

אך למעשה נראה שאין חיוב לבא כיון שכתבו התוספות מסכת פסחים דף קיד עמוד א וז"ל – "ואין מיסב בסעודת מצוה - היינו סעודת מילה...ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם". וכתב הערוך השולחן (יוד סי' רסה) וז"ל "וכתב רבינו הרמ"א דכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים ודווקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם עכ"ל ולכן יש נוהגים לצוות להשמש שלא יקרא אותו לסעודת ברית מילה אך עתה בעוה"ר אין חשש דע"פ רוב ימצאו גם שאינם מהוגנים אך מ"מ נכון לילך דאיתא במדרש דהאוכל בסעודת מילה נצול מדינה של גהינם", עכ"ל.

טעם נוסף מכיון שמשמעות הגמ' שרק אם היה במקום בתחילת הסעודה ונמנע מלהסב הוא בכלל הנידוי, אך אם אינו מגיע או שהולך מיד אחר הברית לפני התחלת הסעודה – אינו מנודה (ואף דמהאחרונים הנ"ל משמע שאם הוזמן חייב לבוא, פשטות הגמ' אינו כן).

ועוד טעם יש שבדרך כלל כשמזמינים – מזמינים לברית ולא לסעודה, ואף אם יש חיוב לבא זה רק כאשר מזמינים לסעודה, ואף אם הזמינו לסעודה מ"מ יש את שני ההיתרים הנ"ל.

ברית מילה בבית הכנסת

שאלה: האם יש מקור להקפיד שהברית מילה תהיה בביה"כ?

תשובה: יש מקורות בראשונים ובאחרונים לעניין זה שיש למול בביה"כ

מקור הדין - שו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקלו) משום דכתיב 'וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי ה' (שמואל א כג יח) ואין ברית אלא מילה. וכן יש מקור לכך בספר הפרדס לרש"י (עניין מילה).

ועיין תורת חיים (סנהדרין פט) שכתב שיש למול בצפון בית הכנסת כי עולה שחיטתה בצפון, אולם בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קנט) כתב שאין שייכות בין מילה לבית הכנסת. ועיין פלא יועץ (ערך ועד) שיש לעשות הברית בבית כדי לזכות שיבוא אליהו לביתם.

האם יש חיוב לתת למוהל שמל בנו ראשון למול את שאר בניו

שאלה: אדם הרגיל לתת למוהל מסוים, האם חייב להמשיך בכל הבריתות לתת לאותו מוהל, או יכול להפסיק, ולתת למוהל אחר,

תשובה: נראה דאינו חייב להמשיך לתת לו ויכול לתת למוהל אחר, (ועדיין צ"ע).

מקור הדין - הנה מקור הדין נובע מהדין האמור גבי מכירי כהונה (ב"ב קכג: "הכא במכירי כהונה עסקינן וכו'"), מבואר בסוגיא שכיון שרגילים לתת לכהן מסוים את הזרוע לחיים וקיבה, זה נחשב שזה הגיע ליד הכהן וזה נחשב מוחזק ולא ראוי ולכן הבכור נוטל בזה פ"ש ובביאור הדבר איך פועל דין זה נחלקו רש"י (גיטין ל.) עם התוס' בסוגיין.

ובפשוטו נראה שנחלקו רש"י ותוס' בגדר דין זה שלרש"י זה פועל ע"י ששאר הכהנים מתיאשים זוכה בזה הכהן שרגילים לתת לו ולתוס' כיון שרגיל לתת לו אז זה כמו שהוא סיכם איתו שהוא יתן לו וכיון שאסור לחזור בו לכן זה הופך אותו למוחזק.

והנה הקצה"ח (סי' רעח ס"ק טו) דן במקרה שאדם נשבע לחבירו שיתן לו דבר מסוים ונפטר המקבל שהדין הוא שהנשבע צריך לתת את זה לבניו ודן הקצה"ח האם הבכור יקבל בזה פ"ש שכיון שאסור לנשבע לחזור בו נחשב שהאבא מוחזק והבכור יטול בזה פ"ש והוכיח הקצה"ח מדברי התוס' בסוגיין לגבי מכירי כהונה שכיון שאסור לחזור זה נחשב כמוחזק.

אומנם הנתה"מ (שם ס"ק יא) חולק על הקצה"ח וסובר שאין להביא ראיה ממכירי כהונה לנשבע ששאני מכירי כהונה שזה ממון השבט וזה שייך לשבט הכהונה ולכן יש בזה ירושה מה שא"כ בנשבע לחבירו שלחבר אין שום קנין אלא רק חיוב לתת לו בזה בכור לא נוטל פ"ש.

ובפשוטו נראה שנחלקו הקצה"ח והנתה"מ האם מתנות כהונה זה שייך לשבט הכהונה או שזה רק הפקר לכהנים שלדעת הנתה"מ זה ממון השבט ולכן בכור נוטל בזה פ"ש ולדעת הקצה"ח זה רק הפקר לכהנים ולכן הקצה"ח משווה את זה לנשבע.

והנה עתה יש לדון במה שהסתפקנו באדם שרגיל לתת למוהל מסוים למול את בנו האם חייב להמשיך לתת לו למול מדין מכירי כהונה כמו כן כאן יש דין מכירי מוהל שאם רגיל לתת למוהל מסוים למול צריך להמשיך לתת לו למול.

ולפי דברי התוס' הנ"ל לכאורה נראה שדין זה שייך גם במכירי מילה כיון שהוא רגיל לתת למוהל הזה זה נחשב כמו מתנה מועטת ולכן אסור לו לחזור בו אולם לפי דברי רש"י ששאר הכהנים מתיאשים יש לדון שאולי דין זה זה רק בממון של שבט הכהונה שבזה אנחנו אומרים שכיון ששאר הכהנים מתיאשים ומסיחים דעתם זה נחשב שיש כהן יחיד בעולם והוא זוכה בזה אבל במילה לא שייך סברא זו.

וגם לפי דברי התוס' יש לדון שדווקא במתנות כהונה יש דין זה כמו שכתב הנתה"מ (סי' רעח) הנ"ל.

א"כ לפי"ז נראה שאם אדם רגיל לתת למוהל מסוים לא חייב להמשיך לתת לו ויכול לתת למוהל אחר.

אולם מצינו בשו"ע (יו"ד סי' רסד ס"א) שכתב הרמ"א שאם סיכם עם מוהל הגון אסור לחזור בו וכתב (שם) בהגהות רעק"א בשם המהרי"ק (שורש עו) שאפילו אם הוא לא סיכם עם המוהל לתת לו אלא שהיה רגיל לתת לו גם חייב לתת לאותו מוהל.

ובמהרי"ק הנ"ל למד דבריו מדברי רש"י בגיטין הנ"ל ודבריו לכאורה צריכים עיון שיש לומר שרק במתנות כהונה שייכים דברי רש"י שהכהנים מסיחים דעתם ואז זה נחשב שיש רק כהן אחד בעולם ואז זה נחשב שזה הגיע ליעדו.

ולכאורה היה נראה שכיון שדברי המהרי"ק חידוש הם, ולא הובאו דבריו ברמ"א ונראה שיש להקל בזה, וצ"ע למעשה.

קריאת שמע בליל הברית

שאלה: מה נוהגים לומר עם התינוק בלילה שלפני הברית (הקרוי 'וואך נאכט' ו'ברית יצחק').

תשובה: מנהג קריאת שמע עם התינוק בליל שביעי ללידתו - נוהגים לומר פרשה ראשונה בלבד, ואומרים גם המלאך הגואל, הנה לא ינום, לישועתך קויתי וכו', ואדון עולם. ויש בזה מנהגים נוספים.

מקור הדין - מנהגי וורמייזא, זוכר הברית סי' ג סע' יד, ברית יצחק (אמשטרדם), מקור חיים.

הדלקת נר בברית מילה

שאלה: מה המקור לכך שמדליקים נר בברית מילה.

תשובה: תוס' סנהדרין לב:, יו"ד סי' רסה ס"ה, וכתבו הראשונים שהרגיל בזה הוה ליה בנים ת"ח

מקור: ראבי"ה הלכות חנוכה

סדר הכיבודים בברית מילה

שאלה: מהו סדר הכיבודים הנהוג בברית.

תשובה:

קוואטר – (מסירת התינוק בין בני זוג מהנשים אל הגברים או בין אח ואחות כשאין בני זוג)

'חייקה' – קירוב התינוק למקום הברית (אבי התינוק מקבל מידי ה'חייקה' ואומר פסוקי 'שמע ישראל' וכו')

כסא של אליהו (הנחת התינוק על הכיסא של אליהו)

'מהכסא' (לקחת התינוק מהכסא של אליהו ולמוסרו לידי האב)

המניח על ברכי הסנדק (הנחת התינוק על ברכי הסנדק)

סנדק (אוחז התינוק בשעת המילה)

'מהסנדק' (קבלת התינוק מהסנדק)

עמידה לברכות (החזקת התינוק בשעת אמירת הברכות)

ברכות (אמירת הברכות )

קריאת השם ואמירת 'מי שבירך' ו'עלינו' (ולאחר מכן הקוואטר ייקח את התינוק בחזרה לעזרת הנשים).

סדר חשיבות הכיבודים בברית מילה

שאלה: מהו סדר חשיבות הכיבודים בברית.

תשובה: אבי הבן שמל את בנו בעצמו, סנדק, אבי הבן, מוהל, קוואטר, סנדק מעומד (עמידה לברכות), ברכות (אשר קידש וכו'), כסא של אליהו, המניח על ברכי הסנדק, 'מהכסא', מברכי הסנדק, 'חייקה'.

הכיבודים הצריכים להתעטף בטלית בברית

שאלה: אילו כיבודים בברית צריכים להתעטף בטלית.

תשובה: המנהג הוא שהקוואטר, כיסא של אליהו, 'ליד הסנדק', הסנדק, עמידה לברכות, ברכות – יתעטפו בטלית. אבל - 'מהכיסא', מהסנדק, ו'חיקות' – לא צריכים להתעטף

קריאת שם ע"ש אדם גדול וע"ש הסב

שאלה: האם יש עניין לקרוא שם לתינוק על שם נפטר, כגון סבא או אדם גדול, ומהו העניין.

תשובה: על שם אדם גדול זו תועלת לתינוק, ועל שם הסבא זה כבוד לנפטר.

מקור הדין - ברכות ז, יומא פג, בראשית רבה פרשה לח

סעודת ברית חלבית

שאלה: האם מותר לערוך סעודה חלבית לשבע ברכות, בר מצוה וסעודת ברית?

תשובה: רבים נוהגים לערוך סעודה חלבית, אך נכון יותר לאכול סעודה שיש בה בשר, ולכל הפחות עוף או דגים, ונכון אף לשתות יין בסעודה.

מקור הדין - במג"א (סי' רמט ס"ק ו) כתב בשם מהר"ש שאין סעודת מצווה אלא בבשר, ועי' במחצית השקל שם.

וכוונת המג"א לבשר בהמה (עי' פסחים קט.), אבל גם בבשר עוף יש קצת שמחה, עי' חגיגה ח. וחוו"י סי' קעח.

וכתב בספר זוכר הברית (סי' כה) 'ומה שנהגו מקרוב לעשות סעודה ממאכלי חלב סומכים על הרי"ף והרא"ש בפסחים (דף קט), שפוסקים שאחר החורבן אין שמחה בבשר כלל רק ביין לבד ע"ש, לכן צריכים עכ"פ לשתות יין בסעודת ברית מילה ולא כמו שנוהגים ששותים קפה כי אז בטלה השמחה לגמרי והלא צריכים לעשות בשמחה'.

ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' סט) מבואר שדעתו שאפשר לקיים סעודת מילה אף בחלב, ואף בלא יין [עכ"פ בשעת הצורך עיי"ש].

ובשו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז פט) מבואר שלכתחילה יש לחוש לשיטת המהר"ש המבוארת במג"א הנ"ל שיש לעשות סעודת מילה דווקא בבשר, וללמד זכות על מנהג העולם שעורכים בברית מילה סעודה חלבית נראה ע"פ דברי התוס' (מו"ק ח: ד"ה 'מפני') שסעודת ברית מילה אין בה שמחה, (ויל"ע בדברי התוס' הנ"ל מדברי הגמ' שבת קל.) וגם שאין שמחה בזמן הזה אלא ביין.

וכתב בספר אות ברית (מובא בספר זוכר הברית סי' כה) ששייך בדגים שמחה, וכמבואר במג"א (סי' תקנב ס"ב) דדגים עולין על שולחן מלכים ושמחה הן לאיש ובשר עוף לא גריע מדגים ושפיר יוצאים בדגים או בבשר עוף, עיי"ש.

וכן לגבי שמחת יו"ט מבואר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) ומג"א (סי' תקלג ס"ק ח) שמקיימים בדגים שמחת יו"ט.

ברית מילה בשבת אצל אינם שומרי תו"מ

בנדון ברית החלה בשבת ויגרמו ממנה בודאות חילולי שבת רח"ל על ידי הגעה של קרובי משפחה שאינם שומרי תו"מ, כיצד יש לנהוג -

יש לערוך את הברית בשבת במנין מצומצם [ואם אפשר לעשות גם סעודה קטנה], ואת סעודת הברית הגדולה אפשר לדחות ליום ראשון, ואם מוכרחים אפשר לעשות 'מעין' ברית גם ביום ראשון. ואם אי אפשר לעשות כן יש לשאול חכם האם לדחות גם את המילה עצמה ליום ראשון.

בנידון אבי הבן העושה חיתוך והמוהל פורע - מתי מברכים ברכת 'להכניסו' - האם לפני המילה או בין המילה לפריעה

איתא בגמ' (שבת קלז) המל מברך על המילה ואבי הבן מברך להכניסו.

המוהל שמברך על המילה מברך לפני המילה כדין כל המצוות שמברך עובר לעשייתן.

לא ברך לפני המילה יכול לברך בין המילה לפריעה כמו שמבואר בדברי הרא"ש שבת קלז דהוי עובר לעשייתן לפני הפריעה כיוון דמל ולא פרע כאלו לא מל (שבת קלז).

לא ברך לפני הפריעה לא יברך אחר הפריעה כדין כל ברכת המצוות דקי"ל כדברי הרמב"ם דלא כאור זרוע דאם לא ברך עובר לעשייתן אינו מברך אחר קיום המצוה כמו שכתב הש"ך (יו"ד סי' יט).

ולענין ברכת האב להכניסו נחלקו הראשונים אם מברך לפני המילה או אחר המילה דעת הרשב"ם דמברך לפני המילה וטעמו חדא דלהכניסו משמע להבא (פסחים ז), ועוד דכל ברכת המצוות מברך עובר לעשייתן, וסובר רשב"ם כגרסתו בגמ' דקודם מברך לפני האב להכניסו ואח"כ מברך המוהל על המילה.

ור"ת בתוס' חולק עליו וסובר דמברך להכניסו לאחר המילה, ודוחה את ב' טענות רשב"ם, על מה שטען דלהכניסו להבא משמע כתבו תוס' (שבת קלז) דלהכניסו משמע גם לשעבר, ומשמע יותר להבא מלשעבר, אבל משמע גם לשעבר, ותוס' (פסחים ז) ישבו דלא קאי ברכה זו דלהכניסו אמילה זו אלא אשאר מילות דעלמא דהוי ברכת השבח.

ועל טענת רשב"ם דבעינן לברך עובר לעשייתן, כתבו תוס' בשבת (קלז) ופסחים (ז), דוקא כשעושה המצוה מברך אז צריך לברך לפני המצוה אבל הכא במילה שהמוהל הוא עושה את המצוה ואבי הבן מברך להכניסו לא צריך עובר לעשייתן, וטעמא דמילתא לא נתבאר בדברי התוס', וזה תלוי בביאור דברי התוס' אם כוונתו דלא צריך לברך לפני אבל אפשר לברך לפני או דאין לברך לפני המילה רק לאחר המילה.

והנה בטור (יו"ד רסה) מבואר ג' שיטות, דעת הרשב"ם דצריך לברך להכניסו לפני המילה, דעת ר"ת דא"צ לברך לפני המילה, דעת ר' שר שלום דאין לברך לפני המילה ובפשוטו מבואר דהוא ג' דעות ובב"י תמה בזה וביאר שדעת ר"ת ור' שר שלום חדא שיטה הוא דאין לברך לפני המילה.

וטעם הדבר נתבאר בדברי ר' שר שלום שהובא בבעל העטור דחיישינן שמא המוהל לא ימול והוי ברכת האב לבטלה ואם דעת ר"ת כד' הב"י דאסור לברך לפני המילה א"כ יש לומר דהוא מטעם הנ"ל.

אמנם הב"ח והדרישה והט"ז (שם) מבארים דשיטת הטור הוא כשיטת ר"ת דאין צריך לברך לפני המילה אבל אפשר לברך לפני המילה ולשיטתו צ"ל ביאור אחר מדוע לא בעינן עובר לעשייתן כשזה שעושה את המצווה לא הוא המברך.

ואולי י"ל בביאור הדבר ע"פ מש"כ הריטב"א (פסחים ז) בטעמא דמילתא דבעינן לברך ברכת המצוות עובר לעשיתן טעם א' כדי לגלות ולהודיע שעושה את המצוה מפני צווי השי"ת , ועוד כי הברכה היא עבודת הנפש ומעשה המצוה הוא עבודת הגוף ויש להקדים עבודת הנפש לעבודת הגוף ואולי זה לא שייך כשאחד מברך והשני עושה את המצווה.

הרשב"א והר"ן (שבת קלז) כתבו טעם אחר על הנהגת רשב"ם לברך להכניסו לפני המילה משום שהוי ברכת השבח ובזה לא בעי עובר לעשיתן אמנם המהרש"א (פסחים ז) ביאר בדברי התוספות שם דאף דכתבו דלהכניסו הוי ברכת השבח זה רק לישב את הקושיה דלהכניסו להבא משמע ולא לישב את הקו' דבעינן עובר לעשיתן, דגם ברכת השבח בעינן עובר לעשיתן.

הרא"ש (שבת קלז) הביאו שיטת הרשב"ם דצריך לברך להכניסו לפני המילה וב' טענותיו ושי' ר"ת שדחה ב' טענות אלו ואח"כ כתב דאם מברך האב להכניסו כל זמן שלא פרע המוהל הוי שפיר עובר לעשיתן כיון דמל ולא פרע כאילו לא מל, הטור והשו"ע (יו"ד רסה) פסקו כהכרעת הרא"ש שהאב מברך להכניסו בין המילה לפריעה.

והנה כשהאב מל ופורע בנו יש להסתפק מתי מברך האב להכניסו האם אחרי ברכת על המילה לפני המילה או שמברך זה אח"כ.

בשלטי גבורים כתב דלשי' הרשב"א והר"ן דלהכניסו הוי בברכת השבח מברך גם בכה"ג לאחר הפריעה ולשי' התוס' דהטעם דאין מברכין לפני המילה כיון דאין עושה המצוה מברך, הכא דעושה המצוה מברך, יש בזה דין עובר לעשיתן וצריך לברך לפני המילה.

והנה בט"ז (סי' רסה ס"ק א) ג"כ דן בזה וכתב דברים הצריכים ביאור וזה תוכן דבריו דאב המל ופורע בנו צריך לברך על המילה ולהכניסו לפני המילה וכתב דכיון דאי אפשר לברך בין המילה לפריעה דעסוק בעשית המצוה ואם יפסיק יהא צער לתינוק ויתמלא המקום דם ובדוחק ימצא הפריעה אלא מה נאמר דיברך אחרי הפריעה כל זה שייך רק אם מל לא אבי הבן, אז כשאבי הבן מברך להכניסו יכול לברך לאחר הפריעה כשי' ר"ת אבל הכא שהאב בעצמו מל ופורע בנו צריך לברך לפני המילה אתו"ד הט"ז וצ"ב אמאי רצה שיברך האב כשמל ופורע בנו להכניסו בין המילה לפריעה ורק א"א מכל מיני סיבות הרי כיון דברכת המצוות צריך לברך עובר לעשיתן צריך לברך תמיד להכניסו לפני המילה שהוא גוף המצוה ורק כשהאב לא מל בעצמו את בנו אינו מברך להכניסו לפני מהטעם שכתבו התוס' שרק כשהעושה המצוה מברך אז בעינן עובר לעשיתן אבל הכא שהעושה המצוה מברך פשוט הוא דבעינן לברך להכניסו לפני המילה ואף שקודם הפריעה עדין עובר לעשיתן כמו שכתב הרא"ש מ"מ בוודאי שלכתחילה צריך לברך לפני עשית גוף המצוה וצריך ביאור דברי הט"ז והמוכרח מזה דס"ל להט"ז דברכת להכניסו נתקן על הפריעה ולכן ראוי היה לברך להכניסו לפני הפריעה ורק כשהאב מל ופורע בנו, צריך לברך לפני המילה ברכת להכניסו דקאי הפריעה. כיון שא"א לברך בין המילה להפריעה מהטעמים שכתב הט"ז.

והנה הבאר היטב כתב אחרי שהביא את דברי הט"ז דכל זה שהאב מל ופורע אבל אם האב רק מל ואחר פורע מברך האב על המילה לפני המילה. ולהכניסו מברך האב לפני שהאחר פורע, ודבריו צריכים ביאור כמו שתמהנו כנ"ל על דברי הט"ז דאמאי לא יברך האב להכניסו לפני המילה כדין כל ברכות המצוות ורק בעלמא כשאחר מוהל ופורע כתבו התוספות דאין האב מברך להכניסו לפני המילה אבל הכא שהאב מל בעצמו את בנו אמאי לא יברך להכניסו לפני המילה (ולשמא לא יפרע לא חיישינן דאם לא כן איך מברך להכניסו אחרי המילה לפני הפריעה אע"כ ל"ח).

והביאור בזה כנ"ל בשיטת הט"ז והבאר היטב אזיל בשיטת הט"ז דברכת להכניסו קאי אפריעה ולכן ראוי היה אף כשהאב מל ופורע לברך להכניסו לפני הפריעה רק שא"א מהטעמים שכתב הט"ז אבל כשאבי הבן מוהל ואחר פורע שפיר מברך האב להכניסו לפני הפריעה.

בנידון האם חובה שימנה האב את המוהל בפירוש שיהא שליח למול

בנידון האם צריך שליחות במילה או שלא מהני שליחות במילה או שאף בלי דין שליחות מקיים האב את מצוותו במה שדואג שבנו יהיה מהול, עיין תוס' רי"ד (קידושין כט) ומהר"ח או"ז (סי' יא) ובראשונים בפסחים ז' (רמב"ן ריטב"א ומאירי שם) שנראה דעתם שמספיק לדאוג שהבן יהיה מהול, ועיין או"ז (הלכות מילה סי' קז) ודרכ"מ (יו"ד רסד) ובשיו"ב (יו"ד שם) ובפלתי (סי' כח) ובשו"ת חת"ס (או"ח קנט) ושו"ת כת"ס (יו"ד קכא) ובמקנה (קידושין כט) ובית הלוי (ח"א סי' י) דעתם בביאור האו"ז והרא"ש שצריך שליחות ומהני שליחות ודרך כיבוד לא מהני.

ויש לדון במה שרבים נוהגים כשקורים למוהל למול שואלים את המוהל מתי יש לו זמן פנוי והמוהל קובע זמן והאבא לא ממנה אותו במפורש להיות שליח למול, ולשיטות הסוברים שדי שהאבא דואג שבנו יהיה מהול מהני ומקיים האב מצוותו אך לשיטות שסוברים שצריך דווקא שליחות ומהני שליחות במילה יל"ע אם מהני באופן זה.

והנה מבואר בגיטין (סו) שהאומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דהוי שליחות, ואף דבגט בעינן שליחות דווקא שפיר הוי שליחות, והק' הרמב"ן מהא דמצינו בנדרים (לו) לגבי תרומות ומעשרות דמודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו והק' דהא שליחותיה קעביד.

ותי' הרמב"ן דאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דבזה לא הוי שליחות, והק' ע"ז הרמב"ן דמ"ש מכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי שמבו' דהוי שליחות, לכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שלא הוי שליחות, ותי' הרמב"ן שבגט בעינן שליחות ובתרומה לא בעינן שליחות, ולכן באמת כל השומע הוי שליחות ובגט בעינן שליחות והווי שליחות ובתרומה לא בעינן שליחות וכל הרוצה לתרום לא הוי לשון שליחות.

והק' הר"ן מהא דאמר בב"מ (כב) דבעינן שליחות בתרומה, לכן תי' הר"ן תי' אחר דבשתיהם בעינן שליחות וכל הרוצה גם הוי לשון שליחות ורק לגבי מודר הנאה כל הרוצה לא הוי הנאה.

ובביאור דברי הרמב"ן כתב הרעק"א (ב"מ כב) וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' ז) דס"ל דוודאי בעינן דעתו ומהני מדין זכין וכמש"כ בתרומת הדשן (סי' קפח) ומובא ברמ"א (סי' שכח ס"ג).

ויש בזה שלש דרגות וכמבואר בחזו"א שם גילוי דעת [שאם יהיה איזה אופן שלא יהיה זכין לא מהני] זכין ושליחות, והיינו דזה ברור דלא כל רצון והסכמה שהשני יעשה אז הפעולה הוי שליחות ורק לפעמים מהני מדין זכין.

דעת הר"ן דבעינן בתרומה שליחות דוקא ולא מהני בזה זכין, וכ"כ הקצות (סי' רמג) בדעת התוס' והרשב"א (נדרים לו) דל"מ בזה זכין דלא אמרינן זכין מאדם, וכ"כ הקצות (סי' שפב) דל"מ זכין במילה דהוי זכין מאדם ואכן בריטב"א ותוס' הרא"ש בקידושין (מא) לגבי קרבן פסח מבואר דשפיר מהני זכין דאמרינן זכין מאדם,

וא"כ אם לא אמרינן זכין במילה לדעות דמהני שליחות ובעינן שליחות [או"ז ורא"ש לדעת פלתי וחת"ס וכת"ס וכן דעת הדרכ"מ], אם כן לא מהני וגם אם כן מהני זכין מאדם, כדעת הרמב"ן הנ"ל וכמש"כ הרעק"א בדעתו וכמו שדעת התרומת הדשן, מ"מ י"ל דדין זכין לא מהני לקיים מצות מילה ורק בתרומה לחלות התרומה מהני זכין לדעות דמהני.

נמצא דאיכא כמה ספקות אם צריך שליחות זה וודאי דגילוי דעת לא הוי שליחות רק יש לדון מדין זכיה ותלוי אם מהני זכין מאדם וגם אם מהני י"ל דלא מהני לענין קיום קיום המצוה,

וכ"כ הפלא יועץ ערך מילה שיאמר מפורש למוהל שממנה אותו לשליח וכ"כ הגר"ח פלאג'י (בספרו תוכחת חיים פרשת לך לך) דצריך לעשות שליח בפירוש, אמנם בחזו"א (מעשרות סי' ז) הוכיח דאם המוהל ישאל האם למול את בנך והוא ינענע בראשו ששפיר הוי שליחות, [וכמו שמצינו בגט דמהני הרכנת ראשו בגיטין סז: ושו"ע אבהע"ז סי' קכא], וכמו שאם אומר למוהל מול את בני דשפיר הוי שליחות גמורה אף שלא אמר אני ממנה אותך לשליח ודברי הפלא יועץ והגר"ח פלאג'י שכתבו שצריך לומר בפירוש הם לאו דווקא.

ונראה דבר חדש שלשיטות שסוברים שלא מהני שליחות במילה (עיין קצות סי' שפ"ב בדעת הרא"ש והאו"ז) אם יתן כסף למוהל יהיה דינו כפועל ויהני, כמו שמצינו לגבי שליח לדבר עבירה שלגבי פועל מהני עיין ב"מ י לפי הפני יהושע (כתובות פד), וכן מצינו לגבי עכו"ם שאף שאין שליחות לעכו"ם (ב"מ עא) פועל מועיל, עיין מחנ"א (שלוחין סי' יא) ומנ"ח (מצוה תקמו), אך יש לדון שאסור לקחת שכר על המילה (עיין יו"ד סי' רסא).

האם אפשר לגייר גוי שאינו יכול למול (מחמת אי קרישיות בדמו)

- מתוך משא ומתן מרבינו שליט"א, לא מוגה כלל, לא להלכה ולא למעשה -

אינו יהודי שרוצה להתגייר וחולה בהמופיליה (אי קרישת דם) ואי אפשר למולו - כדין מי שמתו אחיו מחמת מילה (יבמות סד'), ואינו יכול להתגייר כי המילה מעכבת (עי' אזניים לתורה פר' יתרו שיש שרצו להתיר לגייר ע"י טבילה לבד, אך דבר זה דחוי מהלכה, ואינו דומה לנכרת הגיד אלא כיון שא"א למולו אינו יכול להתגייר), האם יש עצה ואופן להכניסו תחת כנפי השכינה.

אופן א - יש רופא שאומר שיכול לעשות חיתוך לעורלה בלי שיצא דם. אך האם מותר לו לסכן עצמו.

יתכן שהדין של "וחי בהם" נאמר רק לישראל (עי' תוס' סנהדרין עד:) ויהיה לו מותר לסכן עצמו (ועיין סי' תריח אם יש מח' בין רופא מומחה שאומר לא לצום והשאר אומרים לצום ששומעים למומחה, ולהפך שומעים לשאר הרופאים). ובזה יש לדון עוד אם לגוי יש איסור לאבד עצמו לדעת, עי' ב"ק צא: וברמב"ם הל' רוצח. וכן יש לדון מצד המוהל היהודי – האם יש איסור רציחה כאשר ינסה למול באופן שיגרום סיכון חיי אדם. והב"ח ביו"ד סי' קנח סובר שליהודי מותר להרוג גוי אך בסנהדרין (נח) מפורש שאסור. הרמב"ם פ"ד מהל' רוצח סובר שזה איסור דרבנן, וספק דרבנן לקולא, וע"ע במנחת חינוך (מצוה רצו).

אופן ב - יש כדור יקר מאד שעושה קרישה בדם, וביו"ד רסג' כתוב שתינוק חולה שנתחזק ונתרפא אפשר למולו, וכך יהיה היתר למולו.

אופן ג - מילה ע"י קרן לייזר - יש מתירים למול באופן זה, אך אין לברך "על המילה" אלא רק "להכניסו".

אופן ד - אפשר למול ע"י זריקת פלזמה שמכילה גורם קרישה (יש להעיר שבשבת אין למול תינוק יהודי באופן זה דהזריקה היא מכשירי מילה שאינם דוחים שבת).

האם קיום מצוות מילה הוא בכל רגע שהוא מהול

כידוע, בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' יא) כתב שמקיים מצוות מילה בכל רגע שהוא מהול, וראייתו ממנחות (מג) "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו".

ומזה הוכיח המהר"ח או"ז שמקיימים מצוות מילה על כל רגע, ולכן כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו.

אולם ברש"י שבת קל ד"ה שש אנוכי "דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (מג) בדוד".

ומבואר ברש"י שהביאור בגמ' במנחות הוא כיון שנזכר במילה שבבשרו זה סימן היכר לכך שהוא יהודי, ולפי"ז אי"ז ראיה שמקיים מצוות מילה כל רגע, (ועי' פרי יצחק ח"ב סי' ל).

וכן נראה קצת מדברי התוס (ב"ק נו: ובסוכה כה) דתוס' דנו האם ביכול לקיים שתיהם עוסק במצווה פטור, והוכיחו התוס' אטו אדם שיש לו ציצת בבגדו ותפילין בראשו וכי יפטר מכל המצוות, דלכאו' מוכח מהא דלא הזכירו תוס' מילה שבגופו נראה שסבירא להו שאין בכך שהוא מהול קיום מצווה כל רגע.

ויש להעיר לשי' המהר"ח או"ז איך מקיימים מצוות מילה כל רגע הרי מצוות צריכות כוונה, ואיך נימא דמקיים כל רגע והא לא מכוונים למצוות מילה כל רגע מימי חייו.

וי"ל שכיון שהקיום הוא כל החיים הוא בלא מעשה אי"צ כוונה [עי' מנ"ח מצוה א], אולם יל"ד כיון שהמילה עצמה היא כן ע"י מעשה, יצטרכו כוונה, אבל זה נעשה בקטנות, ויל"ע בכ"ז.

ויש להעיר לפי"ז לגבי הנידון לאלו הישנים עם ט"ק בלילה האם אפשר לישון עם ט"ק המיוחדת ללילה, וזה תלוי בנידון הנ"ל האם מה שלובשים ט"ק בלילה הוא בשביל לקיים מצוות ציצית או כדי שיהא ניכר שהוא יהודי (עי' מג"א סי' כא ס"ק ב והגהות רעק"א שם ופת"ש יו"ד רצא).