בס"ד אדר ב' תשפ"ד
ראיתי את החיבור ״אדברה בעדותיך״ על חומש ויקרא שחיבר הרה״ג רבי יחזקאל נוסבכר שליט״א והוא חיבור נפלא מאד שבו מבאר ומברר סוגיות שונות הקשורות לפרשה ברוב תבונה ודעת, ויש בחיבור זה הרבה חיזוק לתורה ויראת שמים, ורבים נהנים לאורו.
ומה שכתב לגבי דברי הנתיבות (סי' רלד') [ושו״ת חת״ס (חו״מ קפ')] ששוגג בדרבנן לא צריך כפרה וביאר דברי הנתיבות שרק באיסור דאוריתא שהוא איסור חפצא צריך כפרה אבל איסור דרבנן שהוא איסור גברא אין צריך כפרה כיון שהכפרה הוא על ההמראה ובשוגג אין המראה [ועיי' שערי יושר שער א' פ״י ואמרי בינה דיני יו״ט סי' ג' ואו״ש פ״א מגירושין ושו״ת עין יצחק (אבה״ז סי' סז') ואתוון דאוריתא (כלל י') ובשו"ת דברי מלכיאל חלק א' אבן העזר סי' ע'ו].
ויש להעיר שמצינו ברמב״ן ויקרא (א') שהעובר על לאו שאין בו כרת [כגון האוכל נבילה] בשוגג אין צריך כפרה [ורק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת צריך כפרה (יבמות ט' ורמב״ם שגגות פ״א)].
והרי שאר איסורי תורה הם איסור חפצא(עי' רעק״א יו״ד רטו' בשם הר״ן שאיסור נבילה הוא איסור חפצא) ומדוע האוכל נבילה בשוגג אין צריך כפרה [אמנם בריטב"א נדרים יג' ע"ב מבואר שנבילה וחזיר הם איסורי גברא ועי' ר"ן נדרים יח' ע"א ד"ה הלכך וחי' הגרש"ש נדרים סי' א'].
ודברי הרמב״ן צריכים עיון מהמבואר בגמ' (סנהדרין פד' ע״ב) שמר בריה דרבינא לא הניח לבנו לפתוח לו כויה כדי להוציא את ליחתה שמא יחבול בו ויעשה בו חבורה ויעבור בשוגג על איסור מכה אביו.
והקשה הגמ' שא"כ גם לכל אחד מישראל יהיה אסור להוציא לחבירו קוץ, כי אם יחבול בו בטעות יעבור על לאו [לא יוסיף] ותרצה הגמ' שזה רק שגגת לאו, משא"כ כשבנו מוציא קוץ זה שגגת חנק.
ומפשטות דברי הגמ' לפי הראשונים שם נראה שצריך כפרה, כמבואר בחידושי הר״ן (סנהדרין שם) בשם התוס' אמנם בפי' אחד בר״ן (שם) כתב כהרמב"ן הנ"ל וביאר כן בגמ' "אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואפשר דאפילו בדיני שמים אינו מתחייב שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה" וכו' אך אפשר שהר"ן לא סבר ממש כהרמב"ן ויל"ע בזה.
עוד יל"ע מזה שעולה מכפרת על עשה (עי' יומא לו וזבחים ז') והרי אפילו בלאו כתב הרמב"ן שאי"צ כפרה בשוגג כ"ש בעשה בשוגג, ושמא מה שעלה מכפרת על עשה הוא כשעבר במזיד וכן כתב הרמב״ן (ויקרא שם) [עיין גבורת ארי יומא פה' ע״ב] אבל אם עבר על עשה בשוגג כגון בנמצא תפילין פסולות אי״צ כפרה כי ביטל את העשה בשוגג, אמנם יש בזה ברכה לבטלה וזה תלוי אם זה דאוריתא או דרבנן, וברמב"ם הל' תשובה (פ"א ה"א)נראה שסובר שכל לאו בשוגג צריך כפרה.
וגוף דברי הנתיבות צריכים עיון כי הרי מבואר שהאוכל בצום בשוגג צריך כפרה (עיין תרומת הדשן סי' קנו', באר היטב סימן תקמט סעיף קטן א' ומג״א סי' תקסח' סק״ד ומשנ"ב שם ס״ק ח').
וכן מצינו שהעובר בשבת על איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה (מג"א סי' של'ד ס"ק ל'ג ושעה"צ ס"ק סה').
וכן מצינו שנחלקו האחרונים לגבי האוכל בשוגג חלב בתוך שש שעות של בשר האם צריך כפרה שהדעת קדושים יו"ד סי' פ"ט כתב שאין צריך כפרה כי אינו בגדר איסור רק בגדר הרחקה ובמקדש מעט (סק'ב) כתב לבאר שאם זה היה בגדר איסור ממש צריך כפרה דלא כנתיבות ועיין כף החיים סי' פ"ט סק"ח.
וכן מצינו לגבי עונת הוסת שצריך כפרה (תורת השלמים סי' קפד' ס״ק ג' ויו״ד סי' קפה').
וכן מצינו שאין מזמנים על האוכל איסור דרבנן בשוג (סי' קצו') וכן מצינו שאין מברכים באוכל איסור דרבנן בשוגג(שו״ע סי' קצו').
וכן מצינו שאסור להכשיל את חבירו באיסור דרבנן בשוגג בלי נטילת ידים ובלי ברכה ((סי' קסג' וקסט').
הרי מבואר שאיסור דרבנן בשוגג נחשב איסור.
אולם בתוס' (חגיגה יח') מבואר שאין לפני עור במכשיל חבירו באיסור דרבנן [עי' תוס' ע״ז כב' ותוס' ב״מ י' ע״ב לגבי גרושה לכהן שבקידושין לבד הוא רק דרבנן עי' תוס' יבמות י'] ובמנ״ח (רלב') תמה מדוע אינו עובר עיי״ש וכתב לבאר בשו״ת בית יצחק (או״ח סי' סה') ע״פ דברי הנתיבות הנ״ל שאיסור דרבנן בשוגג כן צריך כפרה ולכן אין בזה לפני עור אולם באו״ש (פ״א מגירושין) נקט שלא יתכן שיהיה מותר לתת לחבירו שלא יודע איסור דרבנן עיין שם.
וכן מצינו שיש נידון האם קידש על יין ונתברר שהיין אסור מדרבנן כגון סתם יינם, דמאי, האם לא יצא מדין מצווה הבאה בעבירה, ולפי דברי הנתיבות הנ״ל אין חסרון של מצווה הבאה בעבירה בעבירה דרבנן, (עי' שו״ת לבושי מרדכי מהדו״ק סי' לה' ובשו״ת חסד לאברהם מהדו״ת סי' לא' ושו"ת תורת חסד סי' לא' ומחז"ב סי' תרסד', אמנם ברש"י ור"ן פסחים (לה' ע"ב) מבואר שאף בעבירה דרבנן יש חסרון של מצוה הבאה בעבירה).
יה״ר שיזכה המחבר להמשיך לשקוד על התורה ועל העבודה להרביץ תורה ויראה בקרב ישראל הצמאים לדבר השם מתוך שלווה והרחבת הדעת.