בס"ד אדר ב' תשפ"ד
ראיתי את החיבור "הלכות שמו"ת" שחובר ע"י הבחור החשוב נפתלי גזית נ"י, מישיבת אור ישראל בראשות הגאון רבי מרדכי רבינוביץ שליט"א, אשר ידועה כבית היוצר להעמדת תלמידי חכמים מובהקים, ובו פסקי הלכות שנים מקרא ואחד תרגום, ונכתבו ברוב תבונה ובטוב טעם ודעת ובצורה בהירה וברורה, וניכר עמלו ויגיעתו בתורה.
מש"כ המחבר לגבי חובת חינוך לקטן לאמירת שמו"ת, נראה שיש לחנך מגיל שיש בכוחו לקרוא ולהבין בעצמו מה שקורא, והוא גיל מאוחר יותר מגיל חינוך הרגיל [ופעמים רבות הוא קרוב לגיל בר מצוה, וגיל חינוך לענין זה הוא יותר מגיל חינוך הרגיל בשאר מצוות, כיון שצריך לחנכו לקיים את המצוה כתיקונה – לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בהבנת הדברים, והדבר קשה לילד בגיל צעיר, לכן יש לחנכו החל מעת שהוא יכול לעשות כן], ועכ"פ כשקשה לילד די לחנכו שיקרא שנים מקרא עם רש"י בלא תרגום או שנים מקרא עם התרגום בלא רש"י.
ויש להסתפק האם בקטן שיגדיל בשבת, האם ימתין מלקרוא שמו"ת עד שיגדיל בסוף השבוע או שיכול להתחיל לקרוא כל יום מימי השבוע אף בעודו קטן.
ומצינו שנחלקו האחרונים לגבי ספירת העומר האם קטן שספר בקטנותו יכול להמשיך לספור בגדלותו, ויש כמה דרכים בשורש מחלוקתם, א' האם מעשה המצוה של הקטן נחשב מעשה מצוה, ב' האם כיון שזה מצוה שנעשית בפטור אינה מועילה לזמן חיוב, ג' האם עצם הספירה בפועל אף שאין מצוה מועילה, ובדעת האחרונים שסוברים שממשיך לספור בגדלותו [עי' מנ''ח ש''ו ושע''ת תפ''ט] נראה שסוברים שמעשה מצוה של קטן בקטנותו יש על זה שם מעשה מצוה, ומבואר שאינם סוברים כהטו''א הנ''ל.
וכן נראה שיש לדון לגבי קטן שיש לו אפשרות לומר קידוש לבנה במוצאי שבת אך יהא בגיל י''ג באמצע השבוע האם צריך להמתין עד לאחר היותו בר מצוה או שיאמר קידוש לבנה במוצ''ש בקטנותו.
וכן תלוי בנידון זה האם קטן שנעשה בר מצוה ובירך ברכת התורה בבוקר שהיה חייב במצות רק מדרבנן, ובלילה נעשה בר מצוה והתחייב במצות מהתורה האם צריך לברך שנית כשנעשה גדול. ולכן יש הסוברים שהנכון שיכוון בברכת אהבת עולם במעריב לפוטרו (שו"ת מהרש"ם ח"ג קכא ושו"ת ארץ צבי סי' טז', יח').
והנה מבואר (בסי' נ"ג סע' י') שאם אדם נעשה בר מצוה יכול להתפלל תפילת מעריב מפלג המנחה, רק שאינו מוציא אחרים יד"ח לפני צאת הכוכבים. ומבואר שהתפילה שהתפלל בקטנותו מועילה אף בגדלותו.
וידועים דברי המרדכי במגילה (יט') שמצוות שעושים אותם בזמן שהחיוב הוא מדרבנן מועיל אף לזמן שחיובם מהתורה ולכן מועיל קידוש מפלג המנחה אם קבל ע"ע תוספת שבת אף שתוספת שבת היא דרבנן (נחלקו בזה הראשונים, עי' מו"ק ד', ר"ה ט', יומא פא', ובה"ל בסי' רס"א), מ"מ מועיל לשבת עצמו שהוא מדאורייתא. ולפי זה מבואר דברי השו"ע הנ"ל.
ובמג"א (סי' רס"ז ס"ק א') הקשה על דברי המרדכי הנ"ל דאמאי אין קטן מוציא גדול במגילה וברכות (עי' מגילה יט': וברכות מח' ואו"ח סי' קפ"ו). וכתב החיי אדם (הל' שבת כלל ו') שיש חילוק בין מצות שאדם עושה לעצמו שבזה מועיל אם הוא חייב מדרבנן אף לזמן שיתחייב מדאורייתא, לבין להוציא ידי חובה אנשים אחרים. תי' נוסף ליישב קושית המג"א שהטעם שקטן אינו מוציא גדול כיון שאין חיוב חינוך על הקטן עצמו אלא על אביו (עי' רש"י
ברכות מח', ורמב"ן ור"ן קידושין לא), וכיון שהקטן בעצמו אינו בר חיובא אפי' מדרבנן לכן אינו יכול להוציא את הגדול (עי' אמרי בינה הל' שבת סי' י"א)
וכל זה תלוי במה שיש לדון האם מעשה מצוה של קטן נחשב מעשה מצוה או שאינו נחשב מעשה מצוה כלל, וידועים דברי הרמב"ם בהל' קרבן פסח (פ"ה ה"ז) שקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני, אך אם שחטו עליו פסח ראשון - פטור מלעשות פסח שני. ומבואר שהמצוה שעשה בקטנותו מועילה ונחשבת מעשה מצוה, ויש לדון אם זה דין מיוחד בקרבן פסח או שהוא דין כללי בכל המצות (עי' כס"מ שם ובחידושי הגר"ח הל' קרבן פסח שם ומנח"ח מצוה י' אות כה' ומצוה לא' ומצוה שו', ובקה"י סוכה סי' ב', ויש בזה אריכות דברים, ואכמ"ל).
והנה בענין מצות חינוך בקטן הקשה הטורי אבן [חגיגה ו' א' ר''ה כ''ח ב' מגילה י''ט ב'] האיך שייך לחייב קטן במצוות למ''ד מצות צריכות כונה ובלא כונה אינו יוצא ידי חובה, א''כ קטן שלאו בר כוונה הוא לא שייך שיעשה מצוות, ומה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו לחנך את הקטן במצוות הא כיון דלאו בר כונה הוא כאילו לא עשה דמי. ועוד קשה, שהרי כל מקום שגדול פטור מדאורייתא לא חייבו רבנן את הקטן [חגיגה שם], וא''כ כיון שגדול שאינו בר כונה פטור מהתורה א''כ קטן שאינו בר כוונה גם מדרבנן אין לחייבו במצוות, ולא משכחת לה חינוך בקטן. ותי' הטורי אבן שכיון דהא דקטן לאו בר כונה הוא מחמת שקטנותו גרמה לו, וכשיגדיל יהי' בר כוונה, אי''ז מפקיעו מחינוך בקטנותו, ושטעם מצות חינוך הוא כדי שיהא רגיל ומחונך במצות. ועל ידי זה שמקיים המצוות בקטנותו יקיים המצוות כשיגדיל ויהא בר כונה.
ומבואר מדברי הטורי אבן שקטן כיון שאין לו כונה אין מעשי המצות שעושה כלום, ומה שמחנכים אותו הוא מהטעם שנתבאר. ולפי''מ שמבואר לעיל שמעשה מצוה שקטן עושה בקטנותו מועיל לו אף לאחר גדלותו ואינו צריך לחזור ולעשות שוב וכן לגבי ספירת העומר מבואר שמעשה קטן חשיב מעשה מצוה והטעם כיוון שעושה מעשה אף לקטן יש כונה בזה [עי' חולין י''ב] ויש להאריך בזה עוד. וכן נפסק להלכה, ולכן נראה שבנ''ד יכול לקרות שמו''ת אף שהוא עדיין קטן. ולהלכה נראה שקטן שהגדיל באמצע השבוע [ומנהגו לקרוא שמו''ת כל יום] אינו צריך לקרוא שוב.
ובעניין מש"כ המחבר לגבי האם יוצאים יד''ח "מקרא" בשמיעה מהבעל קורא, כתב בשו"ת מהר"י וברונא (סי' קג בשם מהר"י וויל) דהשומע קריאת התורה בביהכ"נ לא יצא יד"ח שנים מקרא משום דלא קיימא בביהכ"נ רק לשמיעה ולא לקריאה. כלומר, מאחר דהחיוב של קריה"ת הוא חיוב שמיעה, לכן אין בזה דין שומע כעונה, דבשומע כעונה השמיעה חשובה כעניה, ובקריה"ת כל החיוב הוא רק שמיעה וממילא לא יוצאים יד"ח שנים מקרא בשמיעת קריאת התורה כיון שלא נחשב שקרא קריאת התורה. אכן בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תכה) מבואר דמהני בזה שומע כעונה. ולמעשה כתב במשנ"ב סי' רפה סק"ב שלא מועיל לשמוע מהש''ץ.
ושוב אחזור בשבח החיבור שנכתב באופן נפלא ביותר, ונעשה כל זה חוץ משאר סדרי הישיבה, ויתן לו השם כח ועוצמה לחבר עוד חיבורים מחוכמים אשר יאירו עיני המעיינים.