בס"ד מנחם אב תשפ"ב
ראיתי את החיבור"ליקוטי פסקים" שחובר ע"י הרה"ג יובל שקד שליט"א והוא ליקוט פסקים בהלכות שבת החמורות אשר נכתב בטוב טעם ודעת בבהירות ובברירות הדברים נכתבו מתוך עמל ויגיעה רבה ונכתבו בצורה נכונה אשר כל אחד יכול להבין את הדברים היטב
איסור שהיה בגז שלנו
ואכתוב הערות לגבי הנידון בספרו: לגבי איסור שהיה בגז שלנו יש לדון שלא יהיה בזה איסור שהיה כי זה דומה לקש וגבבא שאין בו איסור שהיה כי כשהאש דולקת אין מה לחתות וכשהאש כבויה לא יעזור שיחתו כי כבר האש כבתה ה"נ בגז שלנו שהאש דולקת אין מה לחתות וכשהאש כבויה לא יעזור שיחתו ורק בגפת ועצים שיש שם גחלים יש חשש שיבואו לחתות בהם.
אך מבואר בביה"ל סי' רנ"ג ד"ה 'אפילו' שבקש וגבבא כשדולק מסתפק בזה עי"ש ולפי"ז יש לחוש להחמיר בגז שלנו אך נראה שאף שכתב הביה"ל שם ד"ה 'ונהגו להקל' שלכתחילה ודאי טוב להיזהר שיהיה מבושל כל צורכו ומצטמק ורע לו, ונראה שבגז שלנו אין להחמיר בזה וכנ"ל כיון שנוטה יותר שדינו כקש וגבבא וכנ"ל ולכן אם מבושל כמאכל בן דרוסאי לפני שבת מותר להשאיר על הגז אף בלא שום כיסוי [רק להחזיר אסור], ומצד זה שהאש עולה כשמורידים את הסיר אין לחוש כי האש באמת נשארת כמות שהיא, ומצד הטמנה אין לחוש כי רק שהגחלים מקיפים את האש מהצדדים אז נחשב להטמנה במקצת (עי' בי"מ סי' רנ"ג).
בענין פתיחת שקיות בשבת
בנידון לגבי פתיחת שקיות מזון מצינו סתירה במשנה ברורה בעניין זה שבסי' שיד' (ס"ק כה') כתב שמותר לקרוע עור שעל פי החבית, ומקור הדברים הוא בתוספתא בשבת (פרק י"ז) ובביצה (פרק ג') שמותר לקרוע עור שע"פ החבית.
נמצא לפ"ז שמותר לפתוח אריזות מזון בשבת ואין בזה מלאכת קורע כיון שכל מטרתו בקריעה להגיע לאוכל שבפנים.
וצריך עיון על הפר"ח (יו"ד קי"ח) שכתב שהנייר שמדביקים את שתי קצוותיו על התנור של גויים כדי שיהיה חותם, אסור לקרעו כדי להוציא את האוכל שבתוכו והיא מלאכה האסורה מהתורה ואפילו ע"י גוי אסור. עוד כתב שם הפרי חדש שאסור לפתוח מעטפות בשבת, ואסור לקרעם משום מלאכת קורע. ובבה"ל (סימן ש"מ סעיף י"ד) העתיק את דברי הפר"ח הנ"ל [לגבי מעטפות] וכתב שהחכם צבי (בסימן ל"ט) חולק וסובר שהוא איסור דרבנן, ומותר על ידי גוי. ומבואר שם בבה"ל שכל מחלוקת הפרי חדש והחכם צבי האם יש איסור דאורייתא לקרוע את הניר אבל איסור דרבנן לכו"ע יש. ונמצא לפי זה שעל כל פנים מדרבנן אסור לקרוע חטיפים בשבת. וצריך עיון מאי שנא מקריעת עור שעל פי החבית שמבואר לעיל במשנ"ב שמותר וכנ"ל.
ויש ליישב שההיתר בקריעת עור שעל פי חבית הוא כמו שמותר לפתוח לבן בשבת, והטעם שאין בזה קורע היא משום שהגביע היא קשה והמכסה שעליו הוא רך, והכי נמי בקריעת עור של פי החבית מותר, ולפי''ז יהיה אסור לפתוח חטיפים בשבת, כי יש קורע בשתי קצוות ההדבקה, שהם שניהם רכים.
עוד יש לבאר שהוא משום שבגוף אחד אין קורע (שו"ע הרב סי' ש"מ), ולפי"ז הוא לא כמו שנתבאר לעיל שמפריד את העור מהחבית, אלא קורע את העור עצמו ומותר כי הוא גוף אחד, ולפי''ז יהיה מותר לקרוע את גוף הנייר של החטיף, אבל יהיה אסור לפתוח את מקום ההדבקה, אמנם הביה"ל שם (סי ש"מ ד"ה אין שוברין) דחה היתר זה.
והיה מקום לומר שיש חילוק בין אם קורע עור של פי חבית, שיש אוכל בתוכו, לבין מעטפה שיש דף בתוכו, ולא אוכל, אבל רק אם איסורו מדרבנן יש לחלק בזה, אבל אם איסורו מדאורייתא אין לחלק בזה.
ונתבאר שבדעת המשנ"ב לא ברור שיש היתר לקרוע אריזות מזון בשבת כדי להגיע לאוכל שבפנים אמנם החזו"א באו"ח ס' סא כתב שאם משחית לגמרי את השקית מותר ומנהג העולם להקל לקרוע כשיטת החזו"א ס' סא [אף שלדעת המשנ"ב לא ברור שיש היתר בדבר].
ומצינו בחיי אדם כלל כט סעיף ד' ובקיצור שו"ע סי' פ' סעיף נא' שכתב "שכלים שכרכו סביב פיהם בבגד או עור וכרכן במשיכה מותר לקרען שאינו אלא מקלקל ומותר לצורך שבת" וכן בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ' כתב בשם אביו החכם צבי לחלוק על דברי הפרי חדש הנ"ל ומתיר אף ע"י ישראל ונתבאר שיש מקור למה שנהגו העולם להקל בזה.
ומצד עשיית כלי יש לדון בזה אף שהחיבור הוא חיבור קל, הרי כתבו הראשונים במכות
(דף ג' עיין ברמב''ן ובריטב''א שם ) שפותח בית הצואר שאיסורו משום מכה בפטיש, זה מדובר בבגד כעין טלית קטן שלנו, שכשהיו מביאים אותו לכובס היה שמים עליו חתיכת בד, על מקום הפתח, ולאחר שהיו מביאים אותו מהכובס היו מורידים אותו, והיה חיבור קל שהיה יורד ע''י לבישה, וא''כ לפי''ז היה מקום לומר שאסור לפתוח אריזות מזון בשבת משום עשיית כלי אף שהוא מודבק ע''י חיבור קל.
ויש לדחות שחתיכת הבד מתאחדת לגמרי עם שאר הבגד, משא"כ בפתיחת שקית חטיפים בשבת שאינו מתאחד ואין בזה איסור עשית כלי.
ושוב אחזור בשבח החיבור שהוא נפלא מאוד ומסכם את הדברים היטב עם מקורות הדברים וכל אחד יכול לראות את הדברים במקורם יה"ר שיזכה להמשיך לשבת על התורה ועל העבודה מתוך נחת ושלוה ויפוצו מעינותיו חוצה לזכות את הרבים.