בס"ד סיון תשפ"ה
ראיתי את החיבור "באר יצחק" על מסכת ביצה שחיברו הבה"ח אוצר של תורה וירא"ש יצחק ג'יאן הי"ו, והוא חיבור חשוב ונכבד בעומק העניינים של מסכת ביצה, ונכתב בצורה בהירה וברורה ומיוחדת המשמחת לב כל מעיין.
ואכתוב בעניין גדר דין ביטול ברוב שהעיר המחבר בדברי רש"י (ביצה ג:) שהטעם שדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא משום "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", שמדוע נחשב "אוכלו באיסור" אם הוא בטל ברוב, והרי כיון שזה בטל ברוב הדבר מותר לכתחילה, ואין בו איסור כלל, ומדוע האוכל על סמך ביטול ברוב נחשב "אוכל באיסור".
והנה מבואר בקידושין (נז.) שציפור המצורע המשולחת מותרת באכילה, מזה שנאמר בפסוק (ויקרא יד ז) "ושלח את הצפור החיה על פני השדה", והרי מי שמוצא את הציפור יכול להיכשל בשימוש בצפור אסור, ומזה מוכח שהציפור המשולחת מותרת, כי לא אמרה תורה "שלח" לתקלה.
וקשה שהרי כיון שהאדם המוצא צפור ברחוב, הרי הציפור מותרת מדין ביטול ברוב [חוץ מדין הלך אחר הרוב], וא"כ מדוע זה נחשב "תקלה" [עי' שעה"מ פט"ו ממאכ"א ונוב"ת יו"ד מו]. ומבואר מזה שגם בדבר שבטל ברוב נחשב האוכלו ל"תקלה".
והנה נחלקו הראשונים בדבר שבטל ברוב האם מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות אף שודאי אוכל גם את החתיכה האסורה, ולדעת רוב הראשונים מהתורה מותר לאדם אחד לאוכלן, ונחלקו האם גם מדרבנן מותר לאדם אחד לאוכלן או שמדרבנן אסור, שדעת התוס' בחולין (ק.) שאסור מדרבנן [וטעם האיסור ביארו במל"מ (פי"ט מאבה"ט ה"ב ד"ה עוד כתבו) ובהגר"א (סי' קט ס"ק ה-ו) שהוא כמו שני שבילין (כתובות כז ופסחים י, ובתוס' בפסחים שם מבואר שהוא דין דרבנן)], ודעת הרא"ש (שם פ"ז סי' לז) שמותר לאדם אחד לאכול את הכל, והובאו דעות אלו ביו"ד (סי' קט), ומבואר שלדעתם ביטול ברוב הופך את האיסור להיתר גמור, ולכן מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות [עכ"פ מהתורה].
אולם דעת התוס' רי"ד (ב"ב לא: ובשו"ת הרי"ד סי' א) שאסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, והאוכלן חייב חטאת [ודעת הרשב"א (בתו"ה ב"ד ש"א) שאסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, ולא נתברר היטב דעת הרשב"א שם אם איסור זה הוא מדרבנן או מן התורה. ובחזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק ז במוסגר) נסתפק בדעת הרשב"א האם איסור זה הוא מדרבנן או מן התורה, ובשערי יושר (ש"ג פ"ט) ובתורת זרעים (תרומות פ"ה מ"ו) נקטו בדעת הרשב"א שהוא מהתורה וכדעת הרי"ד הנ"ל [ועי' דברי יחזקאל (סי' טו ס"ק כג)], אולם בפמ"ג (סי' קט משב"ז ס"ק א) נקט בדעת הרשב"א שהוא דין דרבנן, וכן נקט בשעה"צ (סי' תמז ס"ק ל) ובחידושי הגרש"ש (ב"מ סי' ז (ח) ס"ק ד)].
ומבואר שדעת התוס' רי"ד שביטול ברוב לא הופך את האיסור להיתר, והוא כדין הלך אחר הרוב שמכיון שאכל את רוב ההיתר לא יכול לאכול את המיעוט, כי אין בזה דין הלך אחר הרוב [עי' קו"ש ב"ב אות קכז].
והנה לכאורה היה נראה מדברי רש"י (בסוגיין ביצה ג: גיטין נד: ב"מ נג. חולין צח: זבחים עב. נדה מז.) והתוס' בע"ז (סח. סוד"ה ואידך מדף סז:) הרא"ש (חולין פ"ז סי' לז), שכתבו שדין ביטול ברוב נלמד מ"אחרי רבים להטות", והרי דין הלך אחר הרוב גם נלמד מאחרי רבים להטות (חולין יא), וא"כ נראה לכאורה שסוברים רש"י והרא"ש כשיטת התוס' רי"ד שביטול ברוב והלך אחר הרוב הוא אותו דין [ורק רובו ככולו הוא דין נפרד הנלמד מתגלחת נזיר (בנזיר מב), שזה רק בחפץ אחד, עי' שו"ת חי' הרי"ם יו"ד סי' ט, דבר אברהם ח"א סי' ב, קוה"ע סי' עג ס"ק ו וקה"י סוכה
סי' א], אך יש לדחות שאף שזה נלמד מאותו פסוק הגדרים שונים, כמו שמוכח מדברי התוס' והרא"ש בחולין שהובאו לעיל שסוברים שבביטול ברוב מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות [אף שגם לשיטתם].
ובאמת מפשטות דברי הגמ' (זבחים עג:) מבואר שביטול ברוב והלך אחר הרוב הם שני דינים נפרדים, שמבואר שם שאף שבעלי חיים לא בטלי ואין בהם דין ביטול ברוב, הקשתה הגמ' "ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש", ומבואר שזה שני דינים ואף בבע"ח שאין בהם דין ביטול ברוב יש בהם דין כל דפריש מרובא פריש, וכן הרי בשאר הדברים שלא מתבטלים כגון בריה יש בהם דין כל דפריש מרובא פריש, ודברי הרי"ד צריכים עיון מסוגיא זו (עי' קו"ש ב"ב שם בזה).
והנה נחלקו האם אפשר לסמוך לכתחילה על ביטול ברוב, שדעת האיסור והיתר הארוך (מובא בפת"ש יו"ד סי' קטז ס"ק י) שהמחמיר בזה הוא בכלל הרחק מן הכיעור ומצוה היא, אמנם התורת האשם (הובא בפת"ש שם) כתב שהמחמיר בזה הוא כעין מינות ויצא שכרו בהפסדו, ויש לדון אם תליא בפלוגתא הנ"ל.
עוד יש להעיר לגבי מחלוקת הראשונים (ב"מ ו:) אם ע"י ביטול ברוב נחשב עשירי ודאי, שדעת התוס' שם שנחשב לעשירי ודאי, וכן מבואר בתוס' ב"ב כד. (עי' ש"ש ש"א פ"א), ודעת הריטב"א שם שנחשב עשירי ספק, ויש לדון אם תליא בהנ"ל, אמנם ברא"ש (הובא בשטמ"ק ב"מ שם) מבואר שנחשב עשירי ספק אף שדעתו כנ"ל שהאיסור נהפך להיתר.
ונפק"מ מזה גם לגבי אדם שקנה כלי בחנות וטבלו, ורוצה להחזירו לחנות בהסכמת המוכר, האם מותר לו להחזירו לחנות, או שכיון שזה שיקנה אח"כ את הכלי לא ידע שהכלי טבול והוא יטבול אותו עם ברכה, אף שמותר לו לטבול עם ברכה מדין ביטול ברוב [גם מדין הלך אחר הרוב], שמא נחשב הדבר לתקלה כמבואר בקידושין הנ"ל [ונחשב הדבר לאיסור כמבואר ברש"י ביצה הנ"ל], ויהיה אסור להחזירו לחנות.
גם יש להעיר על דברי הגמ' בסוגיין (ד.) שלא אומרים ספק דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירין, ולפי רש"י הביאור גם בזה שלסמוך על ספק דרבנן לקולא נחשב כאיסור, ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ומדוע הסומך על ספק דרבנן לקולא נחשב כאוכל באיסור.
ואכתוב עוד בעניין מה שכתב המחבר לגבי המבואר בסוגיא (בדף יז) לגבי נתינת מתנה בשבת וביו"ט, הנה בשבת עצמה אסור להקנות מתנה, אם לא באופני ההיתר שיבוארו להלן, כמבואר בעירובין (עא) שמי שלא השתתף בעירוב חצירות אינו יכול לבטל רשותו בשבת כדי להתיר את הטלטול לשאר בני החצר, משום דמיקני רשותא הוא ואסור, ומשמע מזה שאין להקנות בשבת גם בדרך מתנה, והטעם הוא שכל הקנאה מוגדרת כמקח וממכר, ועי' רמב"ם (פ"ל ממכירה ה"ז) ור"ן ומרדכי (ביצה יז).
אמנם באופנים דלהלן מותר לתת מתנה בשבת:
א. לצורך מצוה (ביצה יז, ובמרדכי שם סי' תרעו, סי' שכג ס"ז, מג"א בסי' שו ס"ק טו, סוכה מא: מב:).
ב. דברים ומאכלים הנצרכים לשבת עצמה (ביצה יד:, ראה ביאור הראיה להלן).
ג. אם מזכה את המתנה למקבל קודם השבת ע"י שחבירו יגביה או שחבירו יתן לו סודר ויגביה את הסודר ועי"ז הוא יקנה למקבל את המתנה, יכול ליתנה אחר כך בשבת עצמה, ואף יכול לזכות למקבל קטן, חו"מ סי' רמג סי"ח.
ד. אפשר ליתן את המתנה בשבת בתורת שאלה, ובצאת השבת יאמר למקבל שיזכה בה.
ומי שנתן מתנה בשבת שלא כדין, אף שהנותן עבר על איסור בזה שנתן, המקבל יתכון שלא לזכות בה עד מוצאי שבת וכן ינצל המקבל מהאיסור [לשיטות הסוברים שאף מקבל המתנה עובר על איסור, עי' שו"ת כתב סופר או"ח נט', ועי' מקנה קו"א סי' מה, אך עי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' כז].
ולגבי נתינת מתנה ביו"ט, אם הדבר גורם לשמחת יו"ט מותר, ואם זה לא גורם לשמחת יו"ט דינו כשבת.
ומקור הדבר מבואר במשנה [ביצה יד:] "משלחין כלים ביו"ט... זה הכלל כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו", ומבואר שמותר לתת מתנה ביו"ט, ויש להסתפק אם דין זה נאמר דוקא ביו"ט או גם בשבת, וצ"ע איך מותר לתת מתנה והרי נתבאר לעיל שאסור לתת מתנה בשבת.
ומן ההכרח לבאר משנה זו באחד מג' אופנים:
א. שאין איסור לתת מתנה בשבת ויו"ט, וכל האיסור הוא רק מקח וממכר [בית מאיר אהע"ז סי' מ"ה]. אך קשה ע"ז מד' הרמב"ם והר"ן ומרדכי הנ"ל.
ב. אף שבשבת אסור לתת מתנה, ביו"ט מותר לתת מתנה [ הגהות ר' ברוך פרענקל על הב"מ הנ"ל]. גם לדעה זו קשה מד' הרמב"ם והר"ן ומרדכי הנ"ל.
ג. אף שאסור לתת מתנה בשבת וביו"ט, אך דבר שגורם לשמחת יו"ט מותר. [ולדרך זו נראה שדין זה נאמר לשמחת יו"ט משום שמחת יו"ט ולא בשבת [שאין בה דין שמחה - עי' תוס' מו"ק כג: וספרי פר' בהעלותך]. אכן מצינו שרע"א [בהגהותיו בסי' ש"ו בחלק מהדפוסים] כ' שאף מתנה לחתן בתוך ז' ימי המשתה מותר בשבת, כיון לו דין שמחה].
ושוב אחזור בשבח החיבור אשר נכתב ברוב תבונה ודעת מתוך עמל רב ושקידה ויגיעה עצומה, יהי רצון שיזכה להוציא עוד חיבורים נפלאים ומיוחדים אשר יאירו עיני המעיינים.