בס"ד שבט תשפ"ה
ראיתי את החיבור "המדריך לצרירות הדם" שחיברו הרה"ג יוסף שלום טפליצקי שליט"א, והוא חיבור מקיף בענייני נצרר הדם, והאריך והרחיב בזה בטוב טעם ודעת באופן נפלא, וכמעט שלא הניח נושא שלא דן בו.
ואכתוב הערה בענין זה, הנה אם מוצאים בעוף צרירות דם, אם הוא לפני המליחה יש לחתוך בו ומלשון הגמ' (חולין צג ע"ב) והשו"ע (יו"ד סי' סז) משמע שדי בחיתוך אחד. אמנם ברש"י ור"ן חולין שם מבואר שיש לחתוך לחתיכות הרבה. ובשו"ת בנין עולם (יו"ד סי' ה) כתב לדינא שדי בחיתוך אחד ומה שכתב רש"י שיש לחתוך לחתיכות הרבה זה רק אם יש בשר בריא בין מקומות הדם. אבל אם צרירות הדם מתפשטת במקום אחד, די בחיתוך אחד. ועי' דע"ת (סי' נה).
ומה שנוהגים בבתי המטבחיים לחתוך לגמרי את כל המקום שצרור בו הדם הוא כמו שכתב המחבר בספרו שלכתחילה צריך שהמקום שעשו בו את החתך להוציא את הדם יהיה למטה, וכיוון שקשה לעשות כן בכמויות גדולות, חותכים לגמרי. ואף שאם לא עשו כן אינו מעכב, לכתחילה יש לעשות כן, ולכן נהגו לחתוך הכל.
ואם מוצאים צרירות דם לאחר המליחה יש לחתוך את כל מקום הצרירות דם עם שיעור כדי קליפה מסביב, וכמו שהאריך בזה המחבר בספרו, ובפשוטו צריך שישים נגד וחוץ מזה גם כדי קליפה (עי' יו"ד סי' קה ס"ט), אך מבואר בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' קכה) שאף אם אין ס' נגד אוסר רק כדי קליפה, והנה מדברי הבית הלל (יו"ד סי' סז) נראה שרק צרירות דם אחר הבישול אוסרת, ואילו מליחה לבד אינה אוסרת כלל, ואף כדי קליפה לא צריך, אך יל"ע בזה מהמבואר ביו"ד (סי' קה ס"ט) ובט"ז (ס"ק כו) שזה נחשב כאיסור בחוש שיש בו שייכות שמנונית ואוסר עד שישים, ואמנם בש"ך (ס"ק טז) כתב שאין שמנונית בדם, אך למעשה כתב הש"ך שצריך שישים כי גם בכחוש צריך שישים [ועי' דגמ"ר על הש"ך (שם ס"ק לח)]. ויש לבאר דברי הבית הלל [והבית שערים] הנ"ל שהטעם משום שהדם הנצרר בבשר אינו כדם בעין אלא כדם פליטה שאומרים בו כבולעו כך פולטו. ומה שלהלכה מצריכים קליפה, וכמו שכתב הבית שערים הנ"ל, הוא חומרא בעלמא.
והנה מבואר בבית הלל הנ"ל שצרירות דם לאחר הבישול אוסרת באיסור דבוק (יו"ד סי' עב וצב), ואם אין שישים בחתיכה כל החתיכה אסורה, ואם אין ס' נגד החתיכה כל הכלי אסור.
אולם כיוון שאיסור דבוק הוא חומרא, וכמו שכתב הש"ך (סי' עב סק"ח) [וצ"ע בש"ך סי' ק סק"ח] ולכן בספק איסור מקילים באיסור דבוק, ואף בספק דאורייתא וכמו שכתב החכ"א (כלל מד דין טו) [ועי' נוב"י (יו"ד מהדו"ת סי' נ), וכ"ה במשב"ז (סי' צב ס"ק יב)] יש להקל כשזה רק האדים, ובפרט לאחר קירור שיש עוד ספק שזה נוצר ע"י הקירור, אין בזה איסור דבוק ודי בשישים נגד
הדם. [וגם כיוון שחנ"נ בשאר איסורים זה דרבנן (ש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ב) וגם דם שבישלו אסור מדרבנן כמש"כ הש"ך (סי' ס"ט ס"ק מ"ב וסי' פ"ז ס"ק ט"ו) יש להקל עכ"פ לגבי דבוק שדי בס' נגד הדם
ורק בנצרר הדם באופן שוודאי אוסר שנתקבץ שם הדם במקום אחד מחמת מכה, אוסר באיסור דבוק [לאשכנזים, כדברי הבית הלל הנ"ל, והו"ד להלכה בבית לחם יהודה ויד יהודה וערה"ש (יו"ד שם).
ושוב אחזור בשבח החיבור אשר הוא נצרך מאוד בכל בית שידעו את המותר והאסור בזה וכאשר המחבר שליט"א ביאר היטב ענין זה דבר גדול מאוד עשה ויה"ר שכן יזכה להמשיך לזכות את כלל ישראל בעוד חיבורים מיוחדים כאלו.