בס"ד שבט תשפ"ה
ראיתי את החיבור "מים חיים" על הלכות מילה שחיבר הרב הגאון רבי חיים פנירי שליט"א, והוא חיבור מיוחד המקיף נושאים אלו בבהירות ובברירות ונכתב בצורה נפלאה ביותר.
ובעניין מה שהאריך המחבר שליט"א בספרו האם מי שהוזמן לברית מילה מחוייב להשתתף בסעודת המצווה, אכתוב ממה שנתבאר באזמרה לשמך על ברית מילה, שאף אדם שהוזמן לברית אינו חייב להשתתף בסעודה. והנוהגים שלא להזמין לברית בלשון 'הזמנה' אלא רק 'מודיעים' על הברית, יש מקור למנהגם.
ומקור הדבר הוא בגמרא בפסחים (קיג' ע"ב): "שבעה מנודין לשמים וכו' ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה". ופירש רשב"ם (ד"ה בחבורת): "כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן".
ומבואר ברשב"ם שמי שאינו מיסב בסעודת ברית מילה ונישואין הרי הוא מנודה לשמיים.
ויש לדון האם דין זה הוא רק בסעודת ברית ונישואין או גם בשאר סעודות מצוה, כגון פדיון הבן, בר מצוה וכד'.
עוד יש לדון האם הנידוי נאמר רק על מי שנמצא בסעודה ואינו מיסב בה או אף על מי שהוזמן לסעודה ואינו מגיע.
והנה לגבי הנידון הראשון, יש להוכיח מלשון הרשב"ם שכתב "כגון משתה של ברית מילה וכו' ", משמע שאינו דוקא בסעודת מילה ונישואי כהן לכהן, אלא אף בשאר סעודות מצוה.
אמנם מלשון התוספות (קיד' ע"א ד"ה ואין) משמע שהוא דווקא בברית מילה ונישואין, דכתבו תוס' וזה לשונם: "היינו סעודת מילה וכו' וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן", ומשמע שבשאר סעודות מצווה אין חשש נידוי.
ויש כמה נפק"מ בנדון הנ"ל:
[א]. האם חייב לבוא להשתתף בסעודות מצוה (מלבד ברית ונישואין) שהזמינוהו אליהן. שאם הן נכללות בדברי הגמרא בפסחים הנ"ל, נמצא שאם הזמינוהו חייב להשתתף, אולם אם הן אינן נכללות בדברי הגמרא הנ"ל (ודין זה נאמר דווקא בברית ונישואין), נמצא שאף אם הזמינוהו לסעודת בר מצווה וכד', אינו חייב להשתתף.
[ב]. האם אדם שמשתתף בסעודת בר מצוה או פדיון הבן חייב לאכול בה. שאם סעודות אלו נכללות בדברי הגמרא הנ"ל אזי חייב לאכול בהן, אולם אם אין זה נכלל בדברי הגמרא הנ"ל, אזי אף אם משתתף בסעודות אלו, אינו חייב לאכול בהן.
ולגבי הנידון השני נראה שלכו"ע אין איסור למוזמן לא לבוא כלל לבר מצוה או לפדיון הבן, דהרי לכו"ע (בין לרשב"ם ובין לתוס') סעודת נישואין נחשבת סעודת מצוה לעניין נידוי מי שאינו משתתף בה, ופוק חזי שמנהג העולם להזמין לנישואין אף אנשים שלא יבואו. ומוכח שאין איסור למוזמן לא לבוא, וכל האיסור הוא רק באדם שנמצא בסעודה ואינו מיסב. ולפי"ז אף לברית מילה מותר להזמין אנשים שלא יגיעו, משום שאין חובה על המוזמן לבוא לברית, ועובר על איסור רק אם נמצא בסעודה ולא אוכל בה.
אמנם יש לפקפק בהיתר הנ"ל (דכמו שהעולם מזמין לסעודות נישואין, כך יהיה מותר להזמין לסעודת ברית), שהרי הרמ"א (יו"ד רסה' סי"ב) הביא להלכה את דברי הגמרא בפסחים רק לעניין סעודת מילה, אך לעניין סעודת נישואין לא הזכיר זאת (עיין אבהע"ז סי' סה). ומשמע מדבריו שכל הקפידא הוא דווקא בסעודת ברית, ובסעודת נישואין אין קפידא בזה.
ואכן, יש לתת טעם למנהג לא להזמין לברית אנשים שלא יגיעו, מדברי הילקוט מעם לועז (בראשית פרשת וירא) שכתב שיש חיוב להשתתף בברית מילה משום שאליהו הנביא בא לברית. ולפי"ז אין ראיה להתיר להזמין לברית ממה שנהגו העולם להזמין לנישואין, משום שיש לומר דלהלכה קיי"ל דרק במילה יש חיוב למוזמן להשתתף.
אך נראה דאע"פ שאין ראיה שמותר להזמין לברית, מ"מ אין מקור מהגמ' שהזמנה מחייבת להגיע, דיש לומר שכל דברי הגמ' הם רק באדם שנמצא בסעודה ואינו מיסב בה.
אמנם מצינו באחרונים (קיצוש"ע סי' קסג' סע' ח', פת"ש סי' רסה' ס"ק יח', ערוה"ש סי' רסה' סע' ל"ז) שדעתם הגדולה שהחיוב להשתתף הוא רק אם הוזמן לברית, ולא אם הודיעו לו שיש ברית אך לא הזמינוהו. ומשמע מדבריהם שהמוזמן לברית בלשון 'הזמנה' ולא בלשון 'הודעה' מחוייב להגיע.
אך למעשה נראה שאין חיוב לבא כיון שכתבו התוספות מסכת פסחים דף קיד עמוד א וז"ל – "ואין מיסב בסעודת מצוה - היינו סעודת מילה...ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם". וכתב הערוך השולחן (יורה דעה סימן רסה) וז"ל "וכתב רבינו הרמ"א דכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים ודווקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם עכ"ל ולכן יש נוהגים לצוות להשמש שלא יקרא אותו לסעודת ברית מילה אך עתה בעוה"ר אין חשש דע"פ רוב ימצאו גם שאינם מהוגנים אך מ"מ נכון לילך דאיתא במדרש דהאוכל בסעודת מילה נצול מדינה של גהינם", עכ"ל.
טעם נוסף מכיון שמשמעות הגמ' שרק אם היה במקום בתחילת הסעודה ונמנע מלהסב הוא בכלל הנידוי, אך אם אינו מגיע או שהולך מיד אחר הברית לפני התחלת הסעודה – אינו מנודה (ואף דמהאחרונים הנ"ל משמע שאם הוזמן חייב לבוא, פשטות הגמ' אינו כן).
ועוד טעם יש שבדרך כלל כשמזמינים – מזמינים לברית ולא לסעודה, ואף אם יש חיוב לבא זה רק כאשר מזמינים לסעודה, ואף אם הזמינו לסעודה מ"מ יש את שני ההיתרים הנ"ל.
האם צריך למנות את המוהל שליח
ובנידון שהאריך המחבר שליט"א אם צריך שליחות במילה או שלא מהני שליחות במילה או שאף בלי דין שליחות מקיים האב את מצוותו במה שדואג שבנו יהיה מהול, עיין תוס' רי"ד (קידושין כ"ט) ומהר"ח או"ז (סי' י"א) ובראשונים בפסחים ז' (רמב"ן ריטב"א ומאירי שם) שנראה דעתם שמספיק לדאוג שהבן יהיה מהול, ועיין או"ז (הלכות מילה סי' ק"ז) ודרכ"מ (יו"ד רס"ד) ובשיו"ב (יו"ד שם) ובפלתי (סי' כ"ח) ובשו"ת חת"ס (או"ח קנ"ט) ושו"ת כת"ס (יו"ד קכ"א) ובמקנה (קידושין כ"ט) ובית הלוי (ח"א סי' י') דעתם בביאור האו"ז והרא"ש שצריך שליחות ומהני שליחות ודרך כיבוד לא מהני.
ויש לדון במה שרבים נוהגים כשקורים למוהל למול שואלים את המוהל מתי יש לו זמן פנוי והמוהל קובע זמן והאבא לא ממנה אותו במפורש להיות שליח למול, ולשיטות הסוברים שדי שהאבא דואג שבנו יהיה מהול מהני ומקיים האב מצוותו אך לשיטות שסוברים שצריך דווקא שליחות ומהני שליחות במילה יל"ע אם מהני באופן זה.
והנה מבואר בגיטין (ס"ו) שהאומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דהוי שליחות, ואף דבגט בעינן שליחות דווקא שפיר הוי שליחות, והק' הרמב"ן מהא דמצינו בנדרים (ל"ו) לגבי תרומות ומעשרות דמודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו והק' דהא שליחותיה קעביד.
ותי' הרמב"ן דאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דבזה לא הוי שליחות, והק' ע"ז הרמב"ן דמ"ש מכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי שמבו' דהוי שליחות, לכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שלא הוי שליחות, ותי' הרמב"ן שבגט בעינן שליחות ובתרומה לא בעינן שליחות, ולכן באמת כל השומע הוי שליחות ובגט בעינן שליחות והווי שליחות ובתרומה לא בעינן שליחות וכל הרוצה לתרום לא הוי לשון שליחות.
והק' הר"ן מהא דאמר בב"מ (כב) דבעינן שליחות בתרומה, לכן תי' הר"ן תי' אחר דבשתיהם בעינן שליחות וכל הרוצה גם הוי לשון שליחות ורק לגבי מודר הנאה כל הרוצה לא הוי הנאה.
ובביאור דברי הרמב"ן כתב הרעק"א (ב"מ כ"ב) וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' ז') דס"ל דוודאי בעינן דעתו ומהני מדין זכין וכמש"כ בתרומת הדשן (סי' קפ"ח) ומובא ברמ"א (סי' שכ"ח ס"ג).
ויש בזה שלש דרגות וכמבואר בחזו"א שם גילוי דעת [שאם יהיה איזה אופן שלא יהיה זכין לא מהני] זכין ושליחות, והיינו דזה ברור דלא כל רצון והסכמה שהשני יעשה אז הפעולה הוי שליחות ורק לפעמים מהני מדין זכין.
דעת הר"ן דבעינן בתרומה שליחות דוקא ולא מהני בזה זכין, וכ"כ הקצות (סי' רמ"ג) בדעת התוס' והרשב"א (נדרים ל"ו) דל"מ בזה זכין דלא אמרינן זכין מאדם, וכ"כ הקצות (סי' שפ"ב) דל"מ זכין במילה דהוי זכין מאדם ואכן בריטב"א ותוס' הרא"ש בקידושין (מ"א) לגבי קרבן פסח מבואר דשפיר מהני זכין דאמרינן זכין מאדם,
וא"כ אם לא אמרינן זכין במילה לדעות דמהני שליחות ובעינן שליחות [או"ז ורא"ש לדעת פלתי וחת"ס וכת"ס וכן דעת הדרכ"מ], אם כן לא מהני וגם אם כן מהני זכין מאדם, כדעת הרמב"ן הנ"ל וכמש"כ הרעק"א בדעתו וכמו שדעת התרומת הדשן, מ"מ י"ל דדין זכין לא מהני לקיים מצות מילה ורק בתרומה לחלות התרומה מהני זכין לדעות דמהני.
נמצא דאיכא כמה ספקות אם צריך שליחות זה וודאי דגילוי דעת לא הוי שליחות רק יש לדון מדין זכיה ותלוי אם מהני זכין מאדם וגם אם מהני י"ל דלא מהני לענין קיום קיום המצוה,
וכ"כ הפלא יועץ ערך מילה שיאמר מפורש למוהל שממנה אותו לשליח וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספרו תוכחת חיים פרשת לך לך דצריך לעשות שליח בפירוש, אמנם בחזו"א (מעשרות סי' ז') הוכיח דאם המוהל ישאל האם למול את בנך והוא ינענע בראשו ששפיר הוי שליחות, [וכמו שמצינו בגט דמהני הרכנת ראשו גיטין ס"ז ב' ושו"ע אעה"ז קכ"א], וכמו שאם אומר למוהל מול את בני דשפיר הוי שליחות גמורה אף שלא אמר אני ממנה אותך לשליח ודברי הפלא יועץ והגר"ח פלאג'י שכתבו שצריך לומר בפירוש הם לאו דווקא.
ונראה דבר חדש שלשיטות שסוברים שלא מהני שליחות במילה (עיין קצות סי' שפ"ב בדעת הרא"ש והאו"ז) אם יתן כסף למוהל יהיה דינו כפועל ויהני, כמו שמצינו לגבי שליח לדבר עבירה שלגבי פועל מהני עיין ב"מ י' לפי הפני יהושע כתובות פ"ד וכן מצינו לגבי עכו"ם שאף שאין שליחות לעכו"ם ב"מ ע"א פועל מועיל עיין מחנ"א שלוחין סי' י"א ומנח"ח תקמ"ו אך יש לדון שאסור לקחת שכר על המילה עיין יו"ד רס"א.
ושוב אחזור בשבח החיבור שנכתב בהיקף גדול ברוב תבונה ודעת, יה"ר שיזכה להמשיך להוציא עוד חיבורים כאלו בשאר מקצועות התורה.