הלכות סעודת שבת ולחם משנה

חיוב סעודת שבת ושיעורה

כתיב "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה" (שמות טז, כב).

ושנינו בגמ' (שבת קיז) 'חייב אדם לבצוע שני כיכרות שנאמר 'לחם משנה'. [שמות טז]

עוד מבואר בגמ' שבת (קיז) 'ת"ר: כמה סעודות אדם חייב לאכול בשבת? שלוש, רבי חידקא אומר: ארבע, ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום [שמות טז] וכו'.

ונחלקו הראשונים האם סעודות שבת חיובם מהתורה (עיין שו"ת הרשב"א חלק א סי' תרי"ד ובספר אורחות חיים הלכות קידוש היום יב) או מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא, (מרדכי מגילה אות תשפ, ר"ת בספר הישר חלק התשובות סי' ע).

עוד נחלקו הפוסקים האם סעודת שבת צריכה להיות בשיעור כביצה או שדי בכזית.

בשו"ע סי' רצא כתב שיש לאכול בסעודה כביצה, וכתב במ"ב (ס"ק ב) 'כביצה לאו דווקא אלא מעט יותר מכביצה, דכביצה מקרי עדיין אכילת עראי, וי"א שאפילו בכזית יוצא ידי הסעודה, ונכון להחמיר לכתחילה אם אפשר לו'.

כמו"כ יש לאכול כביצה משום ברכת על נטילת ידים, כיון שהאוכל פחות מכביצה נוטל ידיו בלא ברכה (סי' קסח).

עוד דין כתב הרמ"א (סי' קסז סע' א) 'צריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית', ונאמרו בדבר שני טעמים:

א. שלא יהיה נראה כצר עין (עי' מ"ב ס"ק ח בשם הלבוש, ומ"ב ס"ק טו בשם דברי חמודות על הרא"ש ברכות פ"ו אות נה).

ב. משום שלכתחילה יש לאכול כזית בסמוך לברכת המוציא, כפי שיתבאר להלן (מג"א סק"ז, מ"ב ס"ק טו ו-לה, ועיין מג"א סי' תעה ס"ק ד).

מבואר בשו"ע (סי' קסז סעיף ו) ובמג"א (ס"ק טז) ובמחצית השקל שם שלכתחילה אין לדבר לאחר ברכת המוציא עד שיאכל כזית מהפת, וז"ל המחצית השקל שם: 'וא"כ לכתחילה ראוי להזהר שלא ישיח עד שבלע כזית דהא כתב מג"א סק"ז דיש להחמיר שיהיה פרוסת המוציא כזית', ע"כ.

ובמ"ב (שם סקל"ה) כתב 'ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחילה שיעור כזית'.

טעם הדבר הוא אף שברכת 'המוציא' חלה אף על כל שהוא, מ"מ חשיבות הברכה שיהיה שיעור 'כזית'.

שיעור חלת 'לחם משנה'

שאלה. האם בלחם משנה צריך שיהיה בה שיעור כזית או שדי בלחמניה קטנה שאין בה כזית.

תשובה. לכתחילה צריך שבשתי הלחמניות יחד יהיה כזית וא"צ לדין לחם משנה כזית נפרד לכ"א, אמנם אם יש כמה מסובים צריך לכתחילה שכ"א יקבל כזית מהפת שעליה ברכו.

מקור הדין – ספר בית מנוחה (הלכות בציעת הפת ולחם משנה בשבת אות יב) והכי נקטינן לדינא, אמנם בשו"ת חקרי לב (יו"ד ח"א סי' נז דף פח ע"א) נסתפק בזה, ובכף החיים (פלאג'י סי' ל אות מד) ופתח הדביר (או"ח סי' רעד) סבירא להו שלא מהני בפחות מכזית בכל אחת מהחלות.

כאמור יש לאכול כביצה פת בסעודת שבת ואין חובה שתהא דוקא מהלחם משנה שעליו ברכו ברכת המוציא, אך כיון שכתב הרמ"א הנ"ל שיש לאכול מהפת שעליה ברכו ברכת המוציא כזית, וכן שכל אחד מהמסובים יאכל כזית מאותו פת [אך אין הדבר מעכב], לכן צריך לכתחילה שבשתי הלחמניות שעליהם מברכים המוציא יהיה ביחד כזית, וכן כיון שכתוב בפס' 'אכלוהו היום' (שמות טז, שבת קיז) ואכילה שיעורה בכזית [ואמנם מזה למד בכף החיים הנ"ל שבכל לחם יהיה כזית, ועכ"פ נלמד מזה שבשתי הלחמים יחד לכה"פ יהיה כזית].

ואם יש כמה מסובים צריך לכתחילה שתהיה אפשרות לחלק מאחת החלות/לחמניות כזית לכל אחד מהמסובים, ועל פי הקבלה יש לתת לאשתו כביצה פת בליל שבת (עיין כה"ח סי' רעד ס"ק טו). [ולאחר שבוצע לעצמו כזית ולאשתו כביצה וכן כזית לשאר המסובים, שוב יבצע לעצמו פרוסה אחת גדולה לכל הסעודה, עי' ברכות לט ע"ב, שבת קיז ע"ב, כה"ח שם].

בציעת הפת בליל הסדר

שאלה. כידוע ישנם שני מנהגים בליל הסדר, יש נוהגים שרק בעה"ב מברך על המצות, ויש נוהגים שכל בני הבית יברכו על מצות כ"א לעצמו, מי שאין לו מנהג מהו המנהג היותר נכון

תשובה. המנהג הנכון יותר שלכ"א יהיו שלוש מצות שלמות.

מקור הדין - ע"פ מה שכתב הרמ"א (או"ח סימן קסז) הנ"ל, שכל אחד מהמסובים יקבל כזית מהפת שעליה ברכו המוציא.

נמצא שבליל הסדר למנהג שרק בעל הבית מברך על המצות - כל אחד מהמסובים מקבל מבעל הבית פחות מכזית ומשלים מהמצות האחרות ואין זה כדברי הרמ"א, אך דבריו הם רק לכתחילה, אמנם עכ"פ מי שאין לו מנהג, לכתחילה ינהג ליתן לכל אחד מבני הבית ג' מצות.

ויש ללמד זכות על מה שרבים נוהגים שרק בעה"ב מברך על המצות וכל המסובים מקבלים פחות מכזית מהפת שעליה ברכו, כי הנה מקור דין הרמ"א הוא מדברי הירושלמי ברכות (פ"ו ה"א) וכמו שהביא הב"י (סי' קסז) בשם הרוקח בהבנת הירושלמי [וכבר העיר בא"ר שלשון הירושלמי שלפנינו לא מדבר לגבי שיעור הבציעה].

והנה בירושלמי הנ"ל יש שתי דעות האם צריך כזית או לא, והרמ"א הנ"ל כתב לחוש לדעה שצריך כזית, אך במג"א ס"ק ז ובשו"ע הרב שם סעי' ד מבואר שמנהג העולם לא לחשוש לדעה זו, לכן לגבי מצה (שמחירה גבוה) רבים נוהגים להקל בזה, ומי שאין לו מנהג יתן לכל אחד מבני הבית שלש מצות כיון שכתב המג"א (שם ס"ק ז) שטוב להחמיר לכתחילה כדעת הרמ"א שכ"א יקבל כזית.

לחמניות שנתחברו באפיה ללחם משנה

שאלה. לחמניות שהתחברו באפיה והפרידו אותם לאחר האפייה, האם נחשב לשני לחמים לעניין לחם משנה.
תשובה. נחשב לשני לחמים שלמים, כיון שניכר שהם שניים.

מקור הדין - שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סע' ג

לחם משנה קפוא

שאלה. האם יוצאים ידי חובת לחם משנה בחלה קפואה.

תשובה. יוצא ידי חובה כיון שראויה לאכילה בשעת הדחק

מקור הדין - או"ח סי' רעד

כוונה לשם מצוה בסעודת שבת

שאלה. האם כוונה לשם מצווה מעכבת לצאת בסעודת שבת

תשובה. לכתחילה יש לכוון לשם מצווה [מצוות אכילת סעודת שבת ועונג שבת], אך אף אם לא כיון יצא ידי חובה.

מקור הדין - בפשוטו דין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ מצה) עם הר"ן (ר"ה כח) האם הכוונה באכילת מצה מעכבת, ששיטת הרמב"ם שאין הכוונה מעכבת, וביאר הר"ן (ר"ה שם) שאע"ג שמצוות צריכות כוונה (ר"ה כח או"ח סי' ס) כאן כיון דהוי מידי דאכילה - אין הכוונה מעכבת, וכמו שמצינו גבי מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (סנהדרין סב) וה"נ לגבי כוונה, אמנם הר"ן עצמו חולק וסובר שגם במידי דאכילה מצוות צריכות כוונה.

ובשו"ע סי' תעה סעי' ד פסק כהרמב"ם שבמידי דאכילה הכוונה לא מעכבת, ולפ"ז יל"ד שהוא הדין בסעודת שבת שהוא מידי דאכילה שאין הכוונה מעכבת. אמנם המ"ב (שם ס"ק לד) הביא שרבים מהראשונים חולקים וסוברים שגם במידי דאכילה צריך כוונה, ולפי"ז בסעודת שבת יצטרכו כוונה.

[וצ"ב דברי הרמב"ם לפי מה שביאר הר"ן בדעתו שבמידי דאכילה א"צ כוונה דומיא דמתעסק בחלבים ועריות דהרי ידוע מה שביארו האחרונים (אתוון דאורייתא כלל כד, קהילות יעקב קידושין סי' מ, וע"ע קוב"ש ח"ב סי' כג) שהטעם שחייב במתעסק הוא משום שבחלבים ועריות עיקר האיסור הוא ההנאה ואי"ז שייך בכל אכילה, ועוד צ"ב מה עושה הנאת האכילה לכוונת המצווה].

אמנם יש לומר שסעודת שבת אינה צריכה כוונה ע"פ מה שיסדו האחרונים (אמרי בינה או"ח סי' יד, קובץ שיעורים ח"ב סי' כג ובקובץ שמועות ב"מ אות ח) שמצווה שעיקרה התוצאה לא צריך כוונה, וכיוון שבסעודת שבת עיקר המצווה היא עונג שבת (עיין מ"ב סי' קסז ס"ק צד וסי' רעג ס"ק יט) ולכן אין דין יצא מוציא בסעודת שבת כיון שאין הסעודה מצווה מצד עצמה אלא להתענג, וכן כיון שהעיקר בסעודת שבת היא התוצאה של 'להתענג' - אין הכוונה מעכבת.

ובבית הלוי פרשת תרומה כתב וז"ל: 'ובזה מובן מה שאמר הכתוב וזריתי פרש חגיכם ואיתא בזוה"ק ולא פרש שבתכם, דבאכילה של שבת גם אם האדם מכוין בו לתענוג ג"כ למצוה יחשב דבשבת כתיב וקראת לשבת עונג דמצוה להתענג בשבת, וא"כ כוונתו הוא למצוה, משא"כ ביו"ט לא כתיב בו בשום מקום עונג וכתיב בו רק כבוד ושמחה ומש"ה אם מכוון לתענוג הא אין כוונתו למצוה, וע"כ צריך ליזהר באכילתו לכוין בו לשם מצוה שמתענג בו בשביל כבוד יו"ט', עכ"ל.

ועיין שו"ת כתב סופר (או"ח סי' קז) שכתב וז"ל: 'נכון וראוי' לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר לשם מצוה כדי לעשות רצון המצוה ולא תהיה עשיית המצוה מצות אנשים מלומדה כמו שעושה דבר הרגיל בה בלי שמכוין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא הרגל נעשה לו טבע ולכן כתיב וזכרתם את כל מצות ה' היינו שתזכרו קודם עשי' שהיא מצות ה' ואח"כ ועשיתם אותם וכ"ש וקו"ח מצוה שיש בה הנאת הגוף כמו עונג שבת ויו"ט דבעי כוונה לשם מצות עונג שבת ויו"ט כי כן צווה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביו"ט דאל"ה הו"ל אכילת רשות לשם אכילה גסה ונ"ל משו"ה כתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד היינו שיהיה עונג זה לשם קדוש ה' וכן ביו"ט וכו'.

ונמצא שנחלקו בדבר הבית הלוי וכתב סופר, לדעת ביה"ל אין הכוונה מעכבת ולדעת הכתב סופר הכוונה מעכבת.

 סעודה שלישית וסעודת מצוה בביכנ"ס

סעודת שבת אינה נחשבת סעודת מצווה כמבואר בפסחים קא' ובראשונים שם ותוס' ב"ב ג:, והטעם ע"פ מה שכתב המ"ב קסז ס"ק צד, וסי' רעג ס"ק יט, עיי"ש.

לגבי סעודות שבת בביהכנ"ס, מצינו שמותר לאכול סעודת מצווה בביהכנ"ס ובבית המדרש [ירושלמי פסחים פ"א הל' א, תוס' פסחים קא. ואו"ח קנא ס"ק ד].

והנה מבואר בפסחים קא. שהיו אוכלים ושותים סעודת שבת בביהכנ"ס וכתבו התוס' שם ובב"ב ג: שלא היו אוכלים בתוך ביהכנ"ס אלא בחדרים הסמוכים לו.

וצ"ע, כיון שסעודת מצוה מותר לאכול בביהכנ"ס א"כ מדוע לא אכלו סעודת שבת בתוך ביהכנ"ס.

ונראה לפי האמור שסעודת שבת אינה סעודת מצוה בעצם (עיין מ"ב סי' קסז ורעג הנ"ל) כי המצוה היא העונג, ולכן אסור לאוכלה בביהכנ"ס.

אולם דעת חלק מהראשונים שסעודת שבת נחשבת לסעודת מצוה, עיין אור זרוע הלכות ערב שבת סי' כג, ספר המנהיג הל' שבת אות יג. ועיין ירושלמי פסחים פרק א הלכה א (דף א ע"ב).

עוד נחלקו הראשונים האם הותר רק סעודה קטנה כמו סעודת עיבור החודש שנעשית בפת וקיטנית בלבד (סנהדרין ע:) או גם סעודה גדולה כגון סעודת ברית מילה וסיום מסכת, ואכמ"ל.