דיני קידוש וסעודת שבת

קידוש במקום סעודה

כתוב בתורה 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' (שמות פרק כ), ואיתא בגמ' פסחים (קו ע"א): 'תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' - זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין - תלמוד לומר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. 

הלכה פסוקה היא (פסחים קא ואו"ח סי' רעג) שצריך שיהיה הקידוש במקום סעודה, ונחלקו האחרונים ביוצא חוץ למקומו בין הקידוש לסעודה ואחר כך חוזר, האם נחשב לקידוש במקום סעודה, ואמנם דעת הכנה"ג שאין היציאה מקלקלת אם חזר למקומו ואכל, אבל כיון שיש חולקים בזה הכריע המ"ב (בסי' רעג ס"ק יב) שלכתחילה יזהר בזה מאד, אבל בדיעבד יש לסמוך על דעת הכנה"ג שכיון שחזר למקומו נחשב הקידוש במקום סעודה.

ואם מקדש בחדר אחד והולך ליטול ידים במטבח וחוזר לאכול במקום שקידש, אם רואה ממקום הנטילה מקצת ממקום הקידוש – מותר הדבר לכתחילה, כמבואר בבה"ל (שם ד"ה 'וכן עיקר') שאם רואה מקומו הראשון ודעתו לכך בשעת קידוש - מותר לכתחילה, וכ"ש כשחוזר למקומו שדעת הכנה"ג שאין זה נחשב הפסק, כנ"ל.

ואם מהמקום בו נוטל ידיו לא רואים את מקום הקידוש, לדעת הר"ן לא מהני מה שדעתו לעבור מחדר לחדר, אמנם כיון שחוזר למקומו הראשון שלדעת הכנה"ג אין זה נחשב הפסק ומבואר במ"ב (שם ס"ק יב ובבה"ל שם ד"ה 'לאלתר') שאין להחמיר בדיעבד כנגד דעת הכנה"ג, לכן מנהג העולם להקל בזה, ובצירוף הטעם שיציאה לצורך נט"י נחשבת צורך הסעודה והוי צד נוסף להקל.

ואם נשארו מקצת אנשים בשולחן אפשר לצרף גם סברת הגר"ח מוולאזין זצ"ל שהובא בשו"ת רבינו יוסף מסלוצק (סי' ז) שהניח מקצת חברים מועיל גם בקידוש במקום סעודה, וכן לצרף דעת הריטב"א (סוכה מה) שאם חוזר מיד אינו נחשב שינוי מקום אף אם יוצא החוצה לגמרי.

אמנם המהדרים מקפידים שאם לא רואים ממקום הנטילה את מקום הקידוש אפילו במקצת, מביאים קערת מים לנטילה אל מקום הקידוש.

ויש הנוהגים שבאופן זה המסובים נוטלים ידיהם לפני הקידוש, וכמבואר במ"ב (סי' רעא ס"ק נח) שבני הבית שלא מקדשים בעצמם יכולים לכתחילה ליטול ידים לפני הקידוש, ורק המקדש בעצמו דינו שלכתחילה לא יטול ידים לפני הקידוש כמבואר שם (סע' יב ובמ"ב ס"ק סב). כמו כן אפשר לנהוג באופן זה אם יש הפסק גדול בין הקידוש לסעודה [כמו שמצוי בחג הסוכות].

דינים בסעודת שבת

שאלה. האם אפשר לאכול סעודת שבת בבוקר אחר חצות היום (באופן שאינו צם כגון ששתה מים או קידש ואכל עוגות).

תשובה. יש לדון האם יש זמנים קבועים לסעודת השבת [בליל שבת, בבוקר ובצהרים] או שאין להן זמן מסוים ואפשר לאכול את שלשת הסעודות ברצף ולא יחשב הדבר לברכה שאינה צריכה. וכמה נפק"מ בדבר -

• מי שעשה קידוש בבוקר על עוגות האם יוכל לאכול את הסעודה לכתחילה אחר חצות. 
• אדם שאינו יכול לאכול בשבת ביום האם יאכל את כל הסעודות בליל שבת. 
• ערב פסח שחל בשבת האם אפשר לאכול שתי סעודות בליל שבת וסעודה אחת בבוקר.

והנה מצינו בתוס' שבת (קיח. ד"ה במנחה) ובשו"ע (סי' רצא סעי' ב) שאפשר לקיים סעודה שלישית רק אחרי שמגיע זמן מנחה גדולה. ואם אכל סעודה שלישית בבוקר לא יצא יד"ח. ומבואר מזה שנקטינן להלכה שיש זמן לכל סעודה וסעודה. ולפי"ז האוכל סעודת שבת אחר חצות לא יד"ח סעודת שבת. וכבר האריך בזה הערוך השולחן סימן רפח סעי' ב.

אולם מצינו במ"ב (סי' רפח ס"ק א ו-ב) אופנים מסוימים שהתירו לאכול סעודת שבת אחר חצות, כגון אם טועם קודם מוסף, יכול לאכול את סעודת השבת אחר חצות (כיון שאינו מתענה עד חצות שהרי טעם), ומבואר שאינו מעכב שיהיו סעודות השבת בזמנים מסוימים, והעיקר שיאכל שלש סעודות בשבת.

וצ"ע מאי שנא סעודה שניה שיוצאים ידי חובה אף לאחר חצות, מסעודה שלישית שלא יוצא בה אם אכלה לפני זמן מנחה גדולה. 

ואכן מצינו בב"ח סי' שלד ומובא במ"ב (שם ס"ק ב) שאין מצילין מפני הדליקה לצורך סעודה שניה אחר חצות. ולכאו' נראה מזה שסובר שלעיכובא לאכול סעודה שניה לפני חצות. אולם הפרי מגדים (מובא במ"ב שם) חולק וסובר שמצילין אף לאחר חצות, ואף יש לדחות את הראיה מדברי הב"ח שגם מי שלא הספיק לאכול לפני חצות צריך לאכול אחר חצות ומקיים מצות סעודת שבת, בכל אופן כיון שעיקר הזמן הוא לפני חצות, לאחר חצות לא מצילין. 

ואפשר שיש חילוק בין סעודה שלישית שאם אכלה לפני חצות כיון שעדין לא הגיע זמנה לא יצא יד"ח משא"כ סעודה שניה יכול לאכלה לאחר חצות כיון שכבר הגיע זמנה יכול אף לאחרה.

ומבואר בסי' רצא סעי' א שמי שלא אכל סעודה בליל שבת יאכל שלש סעודות ביום השבת ומשמע שאינו מדין תשלומין, שנראה שגם מי שלא אכל במזיד יש לו דין זה (עיין סי' רעא סעי' ח, ומנחת חינוך לא' לגבי מי שלא קידש בלילה).

ומצינו בסי' רעד שנחלקו המג"א והפמ"ג האם מי שנאנס קצת יכול לדחות את סעודת ליל שבת ולאוכלה ביום, או רק באונס גמור. ונראה דהכרעת המ"ב ס"ק ט שאין להקל בקצת אונס, וצ"ב החילוק בין סעודת הלילה שרק במקום אונס אפשר לאוכלה ביום ואילו בסעודת הבקר אפשר אף לאחר חצות.

והנה מבואר בסי' תמד (עיי"ש מ"ב ס"ק ח) שבער"פ שחל בשבת יחלק את סעודת הבקר לשנים כדי להרויח את שיטות הראשונים שסוברים שאפשר לאכול סעודה שלישית גם בבוקר, ולשיטתם נראה שאין זמן קבוע לסעודות השבת. אך יש להעיר מדוע לא כתב שיחלק את סעודת ליל שבת לשנים.

ולמעשה נראה שמי שאנוס ואינו יכול לאכול סעודת שבת ביום - יאכל שלש סעודות בליל שבת באופן שלא יהיה ברכה שאינה צריכה.

כוונה בסעודות שבת

נתבאר בגליון הקודם שלכתחילה יש לכוון לשם מצוה ואם לא כיון יצא יד"ח ונתבאר שם הטעמים בזה, ויש לבאר שכידוע בכל מצוה כגון תפילין וק"ש אף שנקטינן להלכה שמצוות צריכות כוונה מ"מ אף אם לא כיון להדיא לשם מצוה יצא יד"ח, וכמו שנתבאר במ"ב (סי' ס ס"ק י) בשם החיי אדם (כלל סח) שכיון שמוכח לפי העניין שעושה את המצווה כדי לצאת יד"ח, די בכך בדיעבד.

אמנם לגבי סעודת שבת כיון שאכילה היא דבר שקיים גם בשאר הימים ולא ניכר שאוכל לכבוד שבת לכן היה מקום לומר שהכוונה מעכבת, ועיין שו"ת כתב סופר (או"ח סי' לט) וז"ל: 'א"כ באכילת שבת ויו"ט דאכילה כזו איכא בשאר הימים ודאי אין סתמא לשמה רק כשמכוון לשם מצוה' עכ"ל. וביאר בזה מה שאמר ר"נ (שבת קיח ע"ב) 'תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת', ולכאו' מאי רבותא בזה הרי כ"א מקיים ג' סעודות בשבת, וביאר שהכוונה שאוכל בכוונה הרצויה, [וע"ע בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קז, הובא בגליון הקודם].

ועוד יש לדון שהרי נתבאר בגליון הקודם שנחלקו הראשונים האם חובת ג' סעודות היא מדאורייתא או מדרבנן, ולפי הרדב"ז המובא במג"א (סי' ס) שס"ל שמצוות דרבנן א"צ כוונה, א"כ הכא נמי יש לדון שלא יצטרכו כוונה, אך להלכה יש ראיות רבות שגם במצוות דרבנן צריך כוונה, אמנם למעשה אין הכוונה מעכבת מהטעמים שנתבארו בגליון הקודם, שמצווה שעיקרה התוצאה אין הכוונה מעכבת, וכן מהטעם שכתב הבית הלוי שכיון שעיקר המצווה להתענג והרי התענג - לכן יצא יד"ח.

ויש לדון לפי טעם הנ"ל האם כשכוון להדיא שלא לצאת יד"ח האם יצא. ובפשוטו נראה שאף שאין הכונה מעכבת, אם כיון להדיא לא לצאת לא יצא יד"ח (עיין תוס' סוכה לט ע"א) ונפק"מ לגבי הנידון שהוזכר בגליון מס' 32, במי שאכל עוגות בשבת בבוקר ואח"כ שכח 'רצה' בברכהמ"ז שאינו חוזר, דיש צד שיצא יד"ח סעודת שבת בעוגות ונמצא ששכח רצה בסעודה שלישית, וקיי"ל שבסעודה שלישית אינו חוזר, אך לפי הנ"ל שאם כיון להדיא לא לצאת לא יצא יד"ח, כיון שיש אומדנא שאין דעתו לצאת יד"ח סעודת שבת בעוגות אלא בסעודת הפת - אם שכח רצה יחזור, וע"ע מה שנתבאר שם.

שאלה. יש אנשים שאוכלים את הסעודה העיקרית בסעודה שלישית (חמין - 'טשולנט') ובשבת בבוקר רק אוכלים חלה ודגים (ויש הנוהגים כן בערב פסח שחל בשבת), מכל מיני סיבות. ויש מפקפקים בזה כיון שנפסק בשו"ע (או"ח רצא סע' ה) לגבי סעודה שלישית וז"ל: 'צריך לעשותה בפת, וי"א שיכול לעשותה כל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, וי"א וכו' בבשר ודגים וכו' וי"א בפרות וכו'" עיי"ש.

הרי שסעודה זו אינה עיקרית ולכן יש לאכול את הסעודה העיקרית בבוקר (עיין ב"ח אבה"ז סי' סב, הגר"א בספרו יהל אור ליקוטים יקרים ונפלאים עמ' לט וליקוטי חבר בן חיים מתלמידי החת"ס ח"ה) האם צריך להפסיק לעשות כך.

תשובה. הנהגה זו מקורה קדום ויסודו בחיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סי' עד), וכן הביא מנהג זה הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים (סי' רפט). והעושים כן יש להם על מה לסמוך. ועיין מ"ב סי' תמד ס"ק יד.

שאלה. בחור הנוסע לשבת לביתו ביום חמישי האם יכול ללבוש בגדי שבת כבר ביום ה' (שלא יצטרך לשאת הרבה).

תשובה. יכול ללבוש.

מקור הדין - במג"א (סי' רסב ס"ק ב) הביא מאריז"ל וז"ל: 'בכתבים איתא טוב שלא ילבוש בחול מכל מה שלבש בשבת אפילו חלוק', עכ"ל. וכתב התהילה לדוד 'ואינו מובן, והרב ז"ל (שו"ע הרב) כתב שלא ילבש בשבת מכל מה שלבש בחול וא"ש".

וכן המשנ"ב (סי' רסב סק"ה) כתב בשם האריז"ל וז"ל 'וטוב שלא ילבש בשבת מכל מה שלבש בחול ואפילו חלוק', עכ"ל. והוא להפך ממה שהעתיק המ"א בשמו, אכן באריז"ל (שעה"כ ענין רחיצת פיו"ר) מבוארים שני הדינים.

אולם נראה שאף שכתב המ"ב (סי' כה ס"ק מב) שדין שאינו מוזכר בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה, כאן כיון שאינו איסור והוא רק בגדר 'טוב' לכן כל שיש צורך אין לחוש לכך (עיין שבת קיג ע"ב). וע"ע בזה בגליון מס' 152.