שו"ת בהלכות ברכת המזון

בפרשת השבוע נאמר "ואכלת ושבעת וברכת את השם אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח, י): 

כמה שיעור אכילת פת להתחייב בברכת המזון

שאלה: כמה פת אדם צריך לאכול כדי להתחייב בברכת המזון? תשובה: אכילת כזית פת מחייבת ברכת המזון מדרבנן, ואכילה כדי שביעה מחייבת ברכת המזון מן התורה.

 מקור: נחלקו הראשונים האם שיעור השביעה משתנה בין אדם לאדם, כל אחד לפי הכמות שמשביעתו, או שיש שיעור אחיד, כמות שדרך העולם לשבוע ממנה.

 דעת החינוך (מצוה תל) שהדבר תלוי בשיעור השביעה של כל אדם ואדם בפני עצמו, ודעת רבותיו של רש''י (ברכות מב) השיעור השביעה שווה לכולם, והוא הכמות שדרך העולם לשבוע ממנה (עיין שעה''צ סי' קפד' ס''ק כה' ובשו"ת אפיקי ים חלק ב' סי' א').

 ונראה להלכה שאינו מתחייב בברכת המזון מה"ת אא"כ הוא שבע בפועל, שאם אכל כדי שביעתו התחייב מן התורה, ואם לא שבע בפועל, חייב רק מדרבנן.

אכל פת ושבע ממאכלים אחרים

נחלקו הפוסקים האם השביעה המחייבת בברכת המזון מן התורה היא דווקא ששבע מאכילת פת, או אף ששבע ממאכלים אחרים שאכל בסעודה.

 יש מהאחרונים שסברו שרק שביעה מפת מחייבת ברכת המזון מדאורייתא, וכן סברו הפני יהושע (ברכות מה), הצל"ח (ברכות מח), הפרי מגדים (מובא בבה"ל סימן קפד) והחזו"א (או"ח לד, ד).

 לעומתם, הרדב"ז (שו''ת בית אלפים סימן רכ"ד) והשו''ע הרב (סימן קסח) סוברים שאף אם שבע ממאכלים אחרים שאכל חייב ברכת המזון מן התורה.

 והא''ר (סימן קצז) הסתפק בזה.

 ובאמת שהדברים מפורשים בבעל המאור (ברכות מא.) וז"ל "כל מה שבא בתוך הסעודה הוא בכלל שביעה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת" עכ"ל, ומבואר מדבריו דאף אם השביעה ממאכלים אחרים, ואף ממאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אף הם מצטרפים לשיעור שביעה.

ספק אם בירך ברכת המזון

 שאלה: האם אדם שאינו זוכר אם בירך ברכת המזון צריך לחזור ולברך.

 תשובה: אם אכל ושבע – הוי ספק דאורייתא, וחוזר ומברך, אף אם השביעה היא לא מפת אלא מדברים אחרים, ואף אם לא שתה מים בסעודה.

 ואם אכל ולא שבע - כיון שמה"ת אינו חייב בברכת המזון, הוי ספק דרבנן, ואינו חוזר ומברך.

 אך ראוי לירא שמים המסתפק אם בירך ברכת המזון, שאף אם לא אכל אלא כזית והתחייב מדרבנן בלבד, שייטול ידיו שנית (ללא ברכה) ויברך המוציא, ויאכל כזית ויברך ברכת המזון (משנ"ב סי' קפד סקט"ו בשם החיי אדם כלל מז).

 מקור: באופן ששבע עליו לחזור ולברך, כיון שהתחייב בברכת המזון מן התורה, ואז הוי ספק דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א, שו"ע או"ח סי' קפד ס"ד).

 אך אם אכל פחות מכדי שביעה, כיון שהתחייב רק מדרבנן, הוי ספק דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך.

 ומש"כ המשנ"ב בשם החיי אדם שראוי לירא שמיים לצאת מספק ולאכול כזית נוסף, הוא משום שגם בספק דרבנן, אם יש אפשרות להימלט מהספק, ראוי לעשות כן ולא להקל (עי' ריש סימן מז, ומשנ"ב סימן קסז סקנ"ט, ושעה"צ סימן תפט סק"ה).

 טעם נוסף יש למש"כ המשנ"ב לצאת מהספק, עפ"י מש"כ הצל"ח (ברכות כא.) שלא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדבר שעיקרו מן התורה, ועל כן בברכת המזון שעיקרה מה"ת לא אמרינן ספק דרבנן לקולא.

 וכדעת הצל"ח כן דעת הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא נג) והוכיח כן מסתימת השו"ע (סי' קפד ס"ד) וכן הוא בשו"ת בנין שלמה (סימן יג).

 כמו"כ יש להביא טעם נוסף לדברי החיי אדם, דמאחר שיש כאן חזקת חיוב, לא אמרינן ספק דרבנן לקולא (עי' ש"ך יו"ד סי' קי, וברכות כא.

 והדברים ארוכים, ותליא בנידון האם יש חזקת חיוב במצות, עי' שו"ת רע"א סימן ו וסימן כה).

הערה בגדרי ספק דאורייתא לחומרא

נתבאר שאדם שאכל ושבע ויש לו ספק אם בירך ברכת המזון צריך לחזור ולברך מדין ספק דאורייתא לחומרא, ויש להעיר מדוע לא אמרינן שירא שמיים יצא מהספק לכתחילה, וכפי שכתב החיי אדם לעניין אדם שאכל פחות מכדי שביעה והסתפק אם בירך ברכת המזון, שראוי לירא שמיים ליטול ידיים ולאכול כזית נוסף, אף כאן נאמר שהמסופק אם בירך ברכת המזון לאחר שאכל כדי שביעה, שראוי לירא שמיים שיאכל שוב כזית פת ויברך המוציא וברכת המזון (עי' משנ"ב סימן קפד סקט"ו) או שישמע ברכת המזון מאחר (עי' שו"ע סי' קפג סעיף ז', וסי' קצז סעיף ד).

 ומוכח שמדין ספק דאורייתא לחומרא צריך לחזור ולברך אף שהוא ספק ברכה לבטלה (ועי' סי' מז סק"א), מכיוון שאנו נוקטים שודאי לא בירך.

האם צריך לחזור ולברך ברכת המזון שקרוב לוודאי שברך

שאלה: אדם המסופק אם בירך ברכת המזון באופן שיותר נראה לו שכן בירך, האם יחזור ויברך.

 תשובה: אינו חוזר ומברך.

 מקור: כיון שיותר נראה שהוא כן בירך, הוי רוב שבירך ומיעוט שלא בירך, ואזלינן בתר הרוב ואינו חוזר ומברך (עי' טל תורה נדה דף ה' ע"ב, שו"ת הלכות קטנות ח"א סימן קמג, ועי' כתובות כב ע"ב ברש"י ובר"ן שם).

 קטן שמסופק אם בירך ברכת המזון

שאלה: האם קטן המסופק אם בירך ברכת המזון צריך לחזור ולברך.

 תשובה: חוזר ומברך.

 מקור: אף שקטן חייב רק מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, מ"מ כיון שלכשיגדיל יהיה צריך לחזור ולברך באופן זה, אף את הקטן מחנכים לחזור ולברך.

חובת שתיה לאדם צמא בתוך הסעודה

שאלה: האם אדם צמא שלא שתה בסעודה, ושתה לאחר ברכת המזון, חייב לברך ברכה"מ פעם נוספת.

 תשובה: לכתחילה אדם צמא צריך לשתות בתוך הסעודה כדי שלא להיכנס לחשש חיוב ברכת המזון, אך אם שתה אחר ברכת המזון, לא יברך שוב.

 מקור: כתב המרדכי (ברכות סימן קעז) בשם היראים דלהלכה נפסק כר"מ (ברכות מט) שאדם צמא שאכל ולא שתה, אף שאכל כדי שביעה, כיוון שעדיין צמא, אינו חייב בברכת המזון מן התורה אלא מדרבנן.

 אמנם להלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים שאדם שאכל כדי שביעה התחייב בברכת המזון מדאורייתא, אף אם הוא עדיין צמא (עי' ב''י סו''ס קצז), אך דעת הרמ''א שלכתחילה יש לחוש לדעה זו, ולכן במקרה וצריכים לזמן, יתנן לזה ששתה בסעודה לזמן.

 וחידש החזו''א (או''ח סי' כח סק"ב) שלדעת המרדכי והיראים, אדם שהיה צמא ואכל ולא שתה, וכבר בירך ברכת המזון ושתה לאחר ברכת המזון, יצטרך לברך שוב ברכת המזון.

 אך נראה שלמעשה כיון שרוב הפוסקים פליגי על המרדכי והיראים, לפיכך אדם ששתה מים לאחר ברכת המזון לא יחזור ויברך ברכת המזון, אך לכתחילה יש ליזהר לשתות בתוך הסעודה כדי שלא להיכנס לחשש זה [ולפעמים אף נכשל בברכה שאינה צריכה].

 ויל"ע בדברי החזו''א שנראה שסותר דבריו, שכאן משמע שאף לאחר ברכת המזון נחשב באמצע סעודה [ולכך לא יצא יד"ח ברכת המזון במה שבירך בעוד שהיה צמא], ובמקום אחר (או''ח סי' לד סק''ד) כתב שאדם שאכל פחות מכדי שביעה, והתחייב בברכת המזון מדרבנן, ובירך, ואחר כך אכל כזית נוסף ושבע ממנו, אינו מתחייב בברכת המזון מהתורה, שכיוון שגמר לאכול והסיח דעתו מלאכול, שוב אינו מתחייב בברכת המזון מדא', וצ"ב.

 ויש לבאר שמה שכתב בסי' כח' שאם שתה לאחר ברכת המזון מתחייב שוב ברכה"מ מה"ת איירי באופן שחשב מראש שישתה לאחר הסעודה [באופן שאין חשש ברכה שאינה צריכה].

ברכת המזון לאחר זמן רב מהאכילה

שאלה: עד כמה זמן לאחר האכילה אפשר לברך ברכת המזון?

תשובה: אדם שאכל אכילה מועטת יכול לברך עד 72 דקות מסוף האכילה (ולעניין זה, אף אכילת כל שהוא ואף שתיית מים ממשיכה את האכילה, ומונים ממנה את ה72- דקות), אבל אדם שאכל אכילה מרובה, יכול לברך ברכת המזון כל זמן שהוא לא רעב מחדש, ואף שכבר אינו מרגיש תחושת שובע (ברכות נג, או"ח סי' קפד ס''ה).

 ספק אם עבר שיעור עיכול

אדם שאכל כדי שביעה והתחייב ברכת המזון מן התורה והתאחר מלברך עד שעברו 72 דקות, וכעת הוא מסופק אם הוא רעב או לאו - לכאורה נראה שדינו שווה לדין אדם שאכל כדי שביעה והסתפק אם בירך ברכת המזון, שכיון שהוא ספק דאורייתא לחומרא צריך לברך, וכן כתב בשו''ת הרדב''ז (ח''ה בלשונות הרמב"ם), בערך השולחן, ובערוך השולחן (סימן קפד).

 אך האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (ברכות נג) כתב שאדם המסופק אם עבר שיעור עיכול אינו מברך, והוסיף "שאני הך ספיקא מהך ספיקא", ויש להבין כוונתו בסברת החילוק.

 וכתב המשנ"ב (ס' קפד ס"ק כ) שבספק עבר שיעור עיכול לא יברך, אך דברי המשנ"ב לא נתבארו דיים, האם מדובר גם באופן שאכל אכילה מרובה ששבע בה והתחייב מה"ת.

שכח לברך ברכת המזון, ויצא מהמקום

 שאלה: אדם ששכח לברך ברכת המזון, ויצא ממקום האכילה.

 האם יכול לברך ברכת המזון היכן שנמצא כעת או שעליו לשוב למקום בו אכל.

 תשובה: לכתחילה יחזור ויברך במקום שאכל, ואם הדבר קשה עליו - יברך במקומו.

 ואם יש לו פת, יאכל מעט ולאחמ"כ יברך [וסגי אפי' בפחות מכזית פת, אך שאר מאכלים לא יועילו לזה].

 מקור: סי' קפד סע' א, משנ"ב ס"ק ו,ז.

 וכן בסי' קפד סע' ב, משנ"ב ס"ק ט.