ברכת המזון (ב)

אשר יצר וברכת המזון

שאלה: מי שעשה צרכיו בסוף הסעודה לפני ברכת המזון, מה יברך קודם, 'אשר יצר' או ברכת המזון.

תשובה: יקדים ברכת 'אשר יצר' לברכת המזון.

מקור: יש לעיין בדבר מכמה צדדים. מחד גיסא יש לדון ש'אשר יצר' הוא תדיר [וכמש"כ המג"א (סי' קסה ס"ק ג בשם תשובת מהרש"ל) שיש להקדים 'אשר יצר' ל'בורא נפשות' כיוון שהוא תדיר], וקימ"ל (זבחים פט) "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם", וא"כ היה לנו להקדים ברכת אשר יצר.

אך מאידך י"ל שברכת המזון קודם, משום שאם הוא שבע מסעודתו אזי הוא התחייב בברכת המזון מדאורייתא, וכתבו הנודע ביהודה (או"ח קמא לט) והצל"ח (ברכות נא ע"ב) שדאורייתא קודם לדרבנן משום שנקרא 'מקודש', ו'מקודש' קודם כמבואר בזבחים (שם).

ובאמת נסתפק בזה הגאון רבי עקיבא איגר בגליון השו"ע (סי' ז ס"ק א) וכתב שיש לדמותו לספק הגמרא (זבחים צא) 'תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף', שפסק הרמב"ם (תמידין ומוספין ט, ב) שיכול להקדים איזה שירצה.

 אמנם השאגת אריה פליג על הנוב"י וכתב (סי' כב) שאין דין קדימה לדאורייתא לגבי דרבנן, כיון שדרבנן לגבי דאורייתא נחשב רשות, וכמו שאין דין להקדים מצוה לדבר הרשות ה"נ אין דין להקדים דאורייתא לדרבנן, ויכול לעשות דרבנן קודם.

 ולפיכך נראה שבנידון דידן ש'אשר יצר' הוא תדיר, יש להקדימו לברכת המזון משום דתדיר קודם, ואף שדעת הצל"ח הנ"ל שדאורייתא קודם לדרבנן [וכ"כ המשנ"ב סי' תערב סק"א], אך כיוון שכתב הרעק"א שהנידון תלוי בספק הגמ' וכנ"ל ואיזה שירצה יעשה, לכן נראה שיש להקדים ברכת 'אשר יצר' לברכת המזון מחשש שמא ישכח לברך אחר כך. וכן נראה מסתימת המשנ"ב סי' ז' סק"ב.

 ויש להעיר על דברי התשובת מהרש"ל שהובאה במג"א ש'אשר יצר' נחשב תדיר, שלכאורה כיון שאינו מחוייב לעשות צרכיו אינו נחשב תדיר אלא מצוי (עי' זבחים צא).

אישה המסופקת אם בירכה ברכת המזון

שאלה: אשה שאכלה כדי שביעה ואינה זוכרת אם ברכה ברכת המזון, האם צריכה לחזור ולברך.

 תשובה: אם יכולה לאכול עוד כזית פת –תיטול שוב ידיים בלי ברכה ותברך 'המוציא' ותאכל כזית ותברך ברכת המזון.

 אם לא יכולה לאכול - אם אפשרי הדבר, עדיף שתשמע ברכת המזון מאדם אחר ותצא ידי חובה, ואם לא אפשרי – לא תברך.

 מקור: נסתפקה הגמ' ברכות (כ, ב) האם אשה חייבת בברכת המזון מן התורה או מדרבנן.

 מחד גיסא ברכת המזון הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא, ומאידך גיסא כתיב 'על הארץ הטובה' ונשים אין להן חלק בארץ מצד עצמן [וי"א משום שלא ניתן להן ברית ותורה]. השו"ע (סי' קפו ס"א) לא הכריע בספק זה.

 לפי הצד שחיובה מדרבנן, אזי אשה המסופקת אם בירכה ברכת המזון, הוי ספק דרבנן לקולא ואינה חוזרת ומברכת, אך לפי הצד שחייבת מה"ת [כשאכלה כדי שביעה], הוי ספק דאורייתא לחומרא וחייבת לחזור ולברך.

 ויש לדון כיצד עלינו לנהוג כשהדבר מוטל בספק האם חייבת מה"ת או מדרבנן, וכ' רעק"א (בגליון שו"ע ריש סי' קפו, ובשו"ת קמא סי' כה) דהוי ספק ספיקא, ספק אם חייבת מה"ת או מדרבנן, ואף את"ל דחייבת מה"ת, ייתכן דכבר ברכה, ולכן אינה חוזרת ומברכת (והוכיח הרעק"א שאף ספק כזה נחשב ספק ספיקא מהדרכי משה יו"ד סי' פג, ו עיי"ש).

 אך העיר הרעק"א (שם) שהדבר תלוי בפלוגתת הפוסקים האם מועיל ספק ספיקא נגד חזקת איסור (עי' תשובות הרשב"א ח"א סי' תא, ש"ך סי' קי כללי ס"ס כלל כט, ט"ז שם סקט"ו), כלומר, יש לדון האם כיון שודאי אכלה ונתחייבה בברכת המזון, אמרינן דיש לה חזקת חיוב, ואף שיש ספק ספיקא לפטור אינו מועיל וצריכה לברך מספק, או שאין חזקת חיוב במצוות משום דרק היכא שיש חזקה על גוף הדבר אמרינן 'הוחזק הדבר' כגון חזקת בתולה או חזקת אשת איש, אך אין 'חזקת חיוב ברכת המזון', ולפיכך הוי ספק ספיקא ולא תברך מספק.

חזקת חיוב במצוות

ובנידון זה - האם שייך חזקת חיוב במצוות או לאו, יש לעיין בכמה מקורות: א) בגמ' בברכות (כא, א) מבואר לגבי המסופק אם קרא קריאת שמע, שאם ק"ש מדאורייתא צריך לקרוא מספק ואם מדרבנן אי"צ לקרוא מספק.

 והנה נחלקו הפוסקים האם אומרים ספק דרבנן לקולא כשיש בדבר חזקת איסור [עי' ש"ך (יו"ד סי' ק"י כללי ס"ס סק"כ) ופת"ש (שם סק"כ)].

 ולשיטת הסוברים שלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא שיש חזקת איסור, אמאי לא נחייב אותו לקרוא ק"ש מספק אפי' לצד שחיוב ק"ש הוא רק מדרבנן, הלא כיון שאותו אדם נתחייב ודאי במצות ק"ש, יש כאן חזקת חיוב [איסור], ואין אומרים ספד"ר לקולא. ומוכח שאין חזקת חיוב במצוות.

 ב) כתב הר"ן בחידושיו (סוכה מו.) שאדם שנזכר שלא נטל לולב בשאר הימים שחיובו מדרבנן, ונזכר שלא נטל בבין השמשות, אינו צריך ליטול, כיון דהוי ספק דרבנן לקולא [ועי' משנ"ב (סי' תר ס"ק ז, סי' תרנב ס"ק ב). ומוכח שאין חזקת חיוב במצוות.

 ג) אדם המסופק אם קיים מצות שופר ביום השני של ראש השנה, וכן אדם המסופק אם קיים מצות לולב בשאר הימים, מן הדין אינו צריך לחזור ולקיים את המצווה מפני שספק דרבנן לקולא (משנ"ב סי' תקפה סק"ה). ומוכח שאין חזקת חיוב במצוות.

נאמנות עד אחד לומר שאחר בירך ברכת המזון

ד) פסק השו"ע (סי' לט ס"ט) שתפילין שיש בהם ריעותא ועד אחד העיד עליהן שהן כשרות, הרי הוא נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין.

 וצ"ב דהרי הוי ספק בגמ' (יבמות פז, ב) אם ע"א נאמן נגד חזקה, ואיך נאמן העד אחד לומר שהתפילין כשרות. ולכאורה מוכח מזה שאין חזקת חיוב במצוות ולכן נאמן להעיד על כשרות התפילין שאינו נגד חזקה. אך יש לדחות ולומר שהוא אינו מעיד נגד החזקה ישירות, אלא הוא מעיד על כשרות התפילין ותו לא. ומה שכתוצאה מעדותו האדם יניחם, אינו אלא תוצאה ואין עדותו נחשבת כעדות נגד חזקה [ועי' תו"ג (גיטין ב:), גליון שו"ע לרעק"א (יו"ד סי' טו)].

 והנה מצינו בשו"ת שנות חיים להג"ר שלמה קלוגר (סי' ער) שע"א אינו נאמן לומר על אתרוג שאינו מורכב כיון שהוא מעיד נגד חזקת חיוב במצוות, ואין ע"א נאמן נגד חזקה.

 ודבריו מחודשים, כי הרי הוא מעיד על כשרות האתרוג, וכשרות האתרוג אינו נגד שום חזקה, אלא שכתוצאה מכשרותו תצא נפק"מ האם האדם שנטלו יצא ידי חובה או לאו, וא"כ נראה שאי"ז נחשב שמעיד נגד חזקה. ויש להוכיח שע"א נאמן להעיד על כשרות דבר, אף שתוצאת עדותו תתנגד לחזקת חיוב ממש"כ לעיל לעניין תפילין.

 ובשו"ת תורת חסד לגאון מלובלין (או"ח סי' לד אות ט) כתב שע"א נאמן להעיד על כשרות האתרוג שאינו מורכב ואינו נחשב שמעיד נגד חזקת חיוב, משום שכל מה שע"א אינו נאמן נגד חזקת איסור (יבמות פז, יו"ד סי' קכז) הוא רק באיסורים שהם איסור חפצא [והכיח כן מרש"י (כריתות יד, א), וכ"מ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרטו), ועי' גליון שו"ע לרעק"א (יו"ד סי' רטו) ואתוון דאורייתא (כלל י), אמנם הריטב"א (נדרים יג, ב) כתב שחזיר ונבילה אינם איסור חפצא אלא שהאדם אסור לאוכלם, ועי' חידושי הגרש"ש (נדרים סי' א)] ולכן נחשב שהע"א מעיד נגד חזקתם ואינו נאמן, אך כשהע"א מעיד על כשרות חפץ במצוות הדבר שונה, משום שהחזקת חיוב הוא על הגברא, וא"כ אינו נחשב שמעיד נגד החזקת חיוב, ואף שממילא יוכל אותו אדם לקיים בחפץ זה את המצוה עפ"י עדותו, וכמש"כ לעיל.

עוד כתב התורת חסד (שם אות ב, וכן בסי' א אות ג) שע"א יכול להעיד על כשרות האתרוג מפני שאינו אלא מברר שהוא מהאתרוגים שאינם מורכבים, ולפיכך אי"ז נחשב שמעיד נגד חזקה, וכמו שמצינו בקידושין (סג, ב) 'קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה, נאמן', וביארו בזה [עי' ר"ן (שם), ושו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז)] שהטעם שנאמן לומר שהוא המקדש ואינו נחשב שמעיד בדבר שבערוה, כיון שידוע שהיה קידושין וברור שהיא התקדשה, ואותו עד רק בא לברר לנו מי המקדש, ואף לעניין אתרוגים י"ל שכיון שיש אתרוגים מרוכבים ויש שאינם מורכבים, נאמן ע"א להעיד מיהו האתרוג שאינו מורכב כיוון שהוא רק מברר ואינו נגד חזקה.

אך יש לדון לגבי אדם המסופק אם בירך ברכת המזון וע"א מעיד ואומר לו שהוא ראה שהוא בירך, האם נאמן או לא, דהכא הוי נגד חזקת חיוב. ולפי הנ"ל נראה שאינו נאמן כיון שמעיד נגד חזקת האדם המחוייב.

אך מצינו בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' כט) שדן בדבר וכתב שנאמן, וטעמו משום שאין חזקת חיוב במצוות, ותלוי בנידון הנ"ל.

ואף את"ל שיש חזקת חיוב במצוות, ע"א נאמן להעיד היכא שנתעורר ספק, ואף כאן כיוון שהתעורר ספק האם בירך, נאמן הע"א להעיד שהוא אכן בירך.

 ולמעשה נראה שהעיקר להלכה שאין חזקת חיוב במצוות, ולכן הוי ספק ספיקא [וכמש"כ הרעק''א] ומן הדין אינה צריכה לחזור ולברך (משנ"ב סי' קפו ס"ק ג), וכן המסופק אם בירך ואחר אמר לו שבירך, אינו חוזר ומברך.

מחויב לספק להוציא יד"ח את החייב מודאי

 שאלה: האם אדם שנסתפק אם ברך ברכת המזון יכול להוציא את חבירו שודאי לו שלא ברך ברכת המזון.

תשובה: יכול להוציאו.

מקור: כתב הפרי חדש (ליקוטים או"ח סי' קפד) שאדם המסופק אם בירך ברכת המזון אינו יכול להוציא אדם שודאי לא בירך, כיון ששיטת הרמב"ם דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן בלבד, לכן אף שברכת המזון מדאורייתא, המסופק אם בירך – צריך לחזור ולברך רק מדרבנן, ואין המחוייב מדרבנן יכול להוציא את המחוייב מדאורייתא.

[ומבואר מדברי הפר"ח שלצד שספק דאורייתא לחומרא מה"ת, אזי יכול המחוייב מספק להוציא את חבירו המחוייב מודאי, כי לאחר שספק דאורייתא לחומרא נחשב כודאי מחוייב.

אמנם הרעק"א (קמא סי' ו) כתב לצדד שספק דאורייתא לחומרא מה"ת הוא רק בגדר ספק חיוב, ולכן אף אם ספק דאורייתא לחומרא מה"ת, אין יכול המחוייב מספק להוציא את חבירו המחוייב מודאי, אף ששניהם מחוייבים מדאורייתא].

וכתב הרעק"א (בגליון השו"ע סי' קפד ס"ק ג) להעיר על דברי הפר"ח שכיון שודאי נתחייב בברהמ"ז, הרי יש כאן חזקת חיוב, והיכא שיש חזקה, אף הרמב"ם [דבעלמא ס"ל דספיקא לדאורייתא לחומרא מדרבנן בלבד] מודה דספק דאורייתא לחומרא מה"ת.

 ומבואר מד' הרעק"א שנקט בפשיטות שיש חזקת חיוב במצוות, וסתר את דבריו ממש"כ בתשובה (קמא סי' ז וסי' כה) שנקט שאין חזקת חיוב במצוות.

 ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' ל) כתב בנידון זה שהמסופק אם בירך יכול להוציא את מי שודאי לא בירך, שמאחר ויש חזקת חיוב במצוות הרי הוא נחשב כודאי לא בירך [לא מדין ספד"א לחומרא אלא מדין חזקה שנחשב כודאי, ולעיל נתבאר שנחלקו הפר"ח ורעק"א האם לשיטות הסוברים שספק דאורייתא לחומרא מה"ת האם נחשב כודאי מחוייב או כחייב מספק, אך הכת"ס נקט שאף לולא נידון זה, כיון שיש כאן חזקת חיוב נחשב כודאי חייב].

 ולמעשה כתב המשנ"ב (סי' קפד סקי"ד) שהמחוייב מספק יכול להוציא את המחוייב מודאי [והיינו דוקא היכא שהוא אינו יודע לברך בעצמו, עי' שעה"צ שם].