שו"ת בדיני צער בעלי חיים

נאמר בתורה (במדבר כב, לא) "ויאמר אליו מלאך השם על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים".

איתא במדרש הגדול (פרשת בלק) "אמר ר' יוחנן צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב על מה הכית את אתונך", וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג, פרק יז], וכ"כ ריה"ח בספר חסידים [סי' תרסו].

ובאמת, נחלקו בגמ' (ב"מ לב:, שבת קכח, קנד) האם צער בעלי חיים מדאורייתא או מדרבנן, ולהלכה נפסק (או"ח סי' שה סי"ט, חו"מ סי' ערב ס"ט) שהוא מדאורייתא.

חיתוך כנפיים של תוכי

שאלה: האם מותר לחתוך כנפיים של תוכי משחק בכדי שלא יעוף.

תשובה: מותר [ויש להיזהר שלא להכאיב לתוכי, ויחתוך עד העצם בלבד].

מקור: כתב התרומת הדשן (ח"ב סימן קה) שכל שהוא לצורך האדם אין בו איסור צער בעלי חיים, וז"ל "אם למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים. גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו.

נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם...".

והוכיח התרומת הדשן מהא דאיתא בגמ' בב"מ דצריך לפרוק המשא מעל הבהמה משום צער בעלי חיים, ולכא' צ"ב היאך הניח מתחילה המשא הכבד על בהמתו, הא איכא צער בעלי חיים, ומוכח דמותר להשתמש בבהמה לצורכי האדם, ואין בזה צער בעלי חיים.

וכן פסק הרמ"א (אבה"ע סי' ה' סי"ד), וז"ל: כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בע"ח, ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות" עכ"ל.

בחיוב האכלת והשקיית בעלי חיים

שאלה: הרואה בעל חי [שאינו שלו או של הפקר] רעב או צמא, האם מחויב להאכילו ולהשקותו.

תשובה: אינו חייב.

מקור: נאמר בגמ' (בב"מ פח:) שאין האדם מצווה להחיות שור, משמע מזה שאין אדם חייב להפסיד ממונו בשביל למנוע צער לבעלי חיים.

ובביאור דין זה נראה שכל האיסור לצער בעלי חיים הוא דווקא כשמצערם בידיים, אבל אם הבע"ח סובל מעצמו, אין חובה למנוע ממנו צער, אפי' שהבע"ח שלו [עי' מנח"ח מצוה פ אות י].

ואין להקשות על כך ממצוות פריקה, שמצינו שחובה לפרוק את המשא מעל הבהמה בידיים, משום ששם הוא הניח לפני כן את המשא בידיים, על כן צריך למנוע הסבל בידיים [וכשבעל הבהמה אינו מסלק את המשא, חובה על כל אחד לסלק], אך סבל הנעשה מאליו, אין חובה למונעו.

וכן אין להוכיח שיש חובה למנוע צער בע"ח בידיים ממה שמצינו (שבת קכח, או"ח סי' שה סי"ט) שמותר להניח כרים וכסתות תחת בהמה שנפלה למים ולמנוע ממנה צער [אף שיש בכך ביטול כלי מהיכנו]. וכן מצינו (שם ס"כ) שמותר לומר לגוי לחלוב בהמה בשבת משום צער בע"ח. דבאמת אין משם הוכחה שיש חובה למנוע צער בידיים, משום שאין מבואר שם שמחוייב לחלוב ולהעלותה מים, אלא אם יעשה כן יקיים בזה מצווה מדאורייתא [ועי' משנ"ב שם ס"ק סט, ויל"ע].

אמנם הגר"ז (הל' צער בעלי חיים סע' ג-ד) ביאר דברי הגמ' באופן אחר, ולדעתו אדם אף מחוייב לטרוח בגופו למנוע צער בעלי חיים, אפי' אם הבע"ח סובל מעצמו, ואפי' הבע"ח של הפקר [וזה הטעם במצוות פריקה, ולא כמש"כ לעיל לחלק שבפריקה האדם גרם סבל בידיים].

ומש"כ בגמ' דאין חיוב להחיות שור, הוא משום שאין חיוב מדאורייתא להפסיד ממון לצורך מניעת צער בע"ח, ואף את בהמתו שלו אינו מצווה להחיות, ואפי' מתה בצמא, לא צריך לתת לו אפי' מעט מים.

ומה שאמרו (ברכות מ, גיטין סב) שאסור לאדם לאכול לפני שנותן לבהמתו, הוא איסור דרבנן בלבד.

להלכה נראה להכריע כדברי הגר"ז לעניין בעל חי שלו, וצריך לטרוח בגופו למנוע ממנו צער, אך אין צריך להוציא ממון לשם כך. אמנם לעניין בע"ח שאינו שלו, נראה שאף אין צריך לטרוח בגופו, וכפי שיתבאר להלן.

[ומה שנקט הגר"ז שהאיסור לאכול לפני בהמתו הוא איסור דרבנן, נחלקו בזה הראשונים (עיין מג"א סי' רעא שהביא שו"ת מהר"ם הסובר שזה מדאורייתא, הו"ד בבאה"ל סי' קסז ס"ו, ועיין עוד ברמב"ם הלכות עבדים פ"ט ה"ח). וצ"ב כיצד הסוברים שהוא חיוב מדאורייתא יבארו את דברי הגמ' שאין חיוב להחיות שור. אך נראה לומר בדעתם שזהו דין מיוחד שצריך להאכיל את הבמה לפני שאוכל בעצמו, ולא מדין צער בעלי חיים [ולדברים אלו נראה שאדם שצם אינו חייב להאכיל בהמתו, ויל"ע].

בחיוב לרפאות בעלי חיים

שאלה: הרואה בעל חי [שלו או של חברו] סובל, האם חייב לטרוח להביאו לווטרינר שיטפל בו.

תשובה: אינו חייב לטרוח [אף לא בחינם].

מקור: כתב הרא"ש (נדרים מא:) וז"ל "התורה לא ציותה לרפאות בהמת חברו" [ואף שבר"ן שם מבואר שיש לרפאות בהמת חבירו, הוא רק מדין השבת אבידה].

ומדברי כל הראשונים (שם) מבואר שאין חיוב לרפאות בהמה מדין צער בעלי חיים [עכ"פ כשאינה שלו. ובבהמה שלו יש להסתפק האם חייב לרפאותה כשם שחייב במזונותיה, ונראה שאם יודע לרפאותה בעצמו, חייב לרפאותה (כמב' לעיל), אך לא מחוייב להוציא ממון לרפאותה. ונראה שאף אינו מחוייב להביאה לווטרינר שירפאה בחינם, כמבואר בא"א בוטאטש (סי' שה) שרק האדם עצמו מוטל למנוע צער בע"ח, אך אינו צריך לבקש מאחר שיטפל בבע"ח אפי' בחינם. והוכיח זאת הא"א ממצוות פריקה שמוטלת רק על האדם עצמו, ואי"צ לטרוח לבקש מאחר].

ואף שמבואר בגמ' (מו"ק י:) שמקיזין דם לבהמה בחול המועד, ובקרן אורה (שם) כתב שהטעם הוא משום צער בעלי חיים, ולפי"ז מוכח לכא' שיש דין לרפאות בהמה משום צער בעלי חיים, אמנם בראשונים [ריטב"א ומאירי שם] מבואר שהטעם שמקיזין דם בחוה"מ הוא מדין דבר האבד, ולפי"ז אין מקור שצריך לרפאות בעל חי מדין צער בעלי חיים.

שילוח הקן כשבקעו הגוזלים

שאלה: האם אפשר לקיים מצוות שילוח הקן לאחר שבקעו הגוזלים מהביצים אף באופן שהאם לא תחזור, ויצטרך להשאיר את הגוזלים ברחוב ללא טיפול [ויתכן שימותו או ייטרפו], או שאין לעשות כן משום צער בעלי חיים [ואין כאן חובת שילוח הקן, כיון שכל החיוב הוא רק באופן שלוקח את הגוזלים, אך כשגורם צער בע"ח עדיף שלא ייקח את הגוזלים].

תשובה: לפי האמור לעיל נראה שאין בזה צער בע"ח ויכול לקיים את המצווה, ולאחר שיזכה בגוזלים – יפקירם [וכיוון שאינם שלו, אינו מחוייב להאכילם ולדאוג לטיפולם, וכדלעיל].

ברכת 'שהחיינו' על כובע ונעליים

שאלה: האם מברכים ברכת 'שהחיינו' על נעליים וכובע שטריימל העשויים מבעלי חיים.

תשובה: מברכים 'שהחיינו' על כובע ושטריימל, וכן על נעליים יקרות.

מקור: מבואר ברמ"א (או"ח סוף סי' רכג) שאין לומר תבלה ותתחדש לאדם הנועל נעליים חדשות העשויות מעור, משום שאדרבא עדיף שלא יבלו נעליו אלא יתקיימו ימים רבים, וכך לא יצטרכו להמית בהמה אחרת, ונאמר 'ורחמיו על כל מעשיו'.

יש שכתבו שמהאי טעמא אין מברכים 'שהחיינו' על בגדים אלו ועל פרוות שועלים (עי' כה"ח סימן רכג סקמ"ח שהביא כן בשם ספר מור ואהלות).

אך להלכה נקטינן שכן מברכים 'שהחיינו' (פרי מגדים משב"ז או"ח סו"ס כב, כה"ח שם).

באיסור לצער גוי

שאלה: האם יש איסור לצער גוי מדין 'צער בעלי חיים'.

תשובה: אין לצער גוי משום איבה (עי' גיטין סא, יו"ד סי' קנא).

מקור: יש להסתפק האם כשם שאסור לצער בעלי חיים כך אסור לצער נכרי, או שמא בעלי חיים חשובים יותר מהנכרי.

והנה כתב רש"י (פסחים כב. ד"ה אותו) "ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים שהנבילה ימכור לנכרי והטריפה לכלב" עכ"ל, ומבואר שכלב יותר חשוב מנכרי, ולכן את הטריפה "נותנים" לכלב ואילו את הנבילה "מוכרים" לנכרי.

וכתב הקובץ שיעורים (שם אות צב) "והנה יש לחקור אי איכא איסור צער בעלי חיים בנכרי כמו בבהמה, דאין ללומדו מבהמה כיון שנכבד הכלב מהנכרי" וכתב לתלות נידון זה בשתי

הגירסאות ברש"י הנ"ל, האם גורסים את המילה "נכבד שכר הכלב" ואז אין ראיה שכלב חשוב מנכרי, או שגורסים "נכבד הכלב" [ולא 'שכר הכלב'], ואז יש ראיה שכלב חשוב יותר מנכרי, וממילא אין ללמוד שבאיסור לצער בעלי חיים כלול האיסור לצער גוי.

ויש משמעויות בראשונים שנחלקו בדבר, דבספר היראה לרבינו יונה (אות רסו) ובחינוך (תקנ') נראה שהאיסור הוא אף בגוי, אך מדברי שו"ת הרשב"א (חלק א' סי' רנב') נראה שאיסור זה הוא רק בישראל [(ועי' שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' עח].

ונראה להביא ראיה מהגמ' (נדרים נ:, תענית ז.) "אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה תורה מפוארה בכלי מכוער, א"ל למדי מבית אבוך במה מניחין יין, אמרה ליה במאני דפחרא [היינו בכלי חרס], אמר לה כולי עלמא בפחרא ואתון במאני דפחרא, אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא, אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא וסרי, אמר לה אך אורייתא כן...".

ומכך שייעץ רבי יהושע בן חנניה לבת הקיסר להעביר את היין מכלי חרס לכלי כסף וזהב, אף שמעשה זה גרם להחמצת היין, מבואר שמותר לצער גוי, ויל"ע בראיה זו.

גידול בעלי חיים בבית

שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים לנוי.

תשובה: מן הדין מותר, ובפרט כשיש צורך בזה (כגון ילדים הזקוקים לזה), ויש שנמנעים מלגדל בעלי חיים [ובפרט טמאים].

מקור: מבואר מהגמ' ומהפוסקים שמותר לגדל בעלי חיים (עי' בגמ' ב"ק פ, ובשו"ע יו"ד סי' קט"ז, וכן בשו"ע חו"מ סי' תט), אך במדרש רבה קהלת (ו, יא) מבואר להימנע מזה, וז"ל "כי יש דברים מרבים הבל, כגון מגדלי קופות וחתולות..." עי"ש. ואף בספר חסידים (סי' תתרלח) כתב להימנע וז"ל "המגדלים עופות לנוי ולקילוס, מה שמוציא עליהם, היה לו לתת לעניים" עי"ש. ואף הפלא יועץ (ערך בעלי חיים) האריך שלא טוב לגדל בעלי חיים כי נכשלים באיסור צער בעלי חיים, ועי"ש שהביא מצוואת רבי יהודה החסיד [אות מה] שלא לגדל תורים ובני יונה בבית עי"ש, וכן הורה מהרח"ו [עי' כה"ח יו"ד קטז ס"ק קיז].

ולענין גידול בע"ח טמאים, עי' בגמ' (ב"ק שם ובשו"ע חו"מ שם) שמותר לגדל, ועי' עוד בויקרא רבה (כב, ד) "מה מבקש עוף טמא זה בפרדס שלי...".

האכלת בע"ח קטן בידיים בשבת

שאלה: נולד בעל חי קטן שניתן להאכילו רק בידיים. האם מותר בשבת להחזיקו כדי שיהיה אפשר להאכילו.

תשובה: אם אין גוי - יש להקל.

מקור: יש לדון האם מותר לעבור על איסור מוקצה בשביל להימנע מצער בעלי חיים.

והמשנ"ב (סי' שה סק"ע) הביא שנחלקו בזה המג"א והא"ר, שהמג"א סובר שאף שהתירו איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא מדרבנן כדי לא לעבור על איסור צער בעלי חיים, לא התירו איסור מוקצה, ואין לדמות גזירות חכמים זה לזה. אך דעת הא"ר שכשם שהתירו איסור ביטול כלי מהיכנו כך התירו איסור טלטול מוקצה. וסיים המשנ"ב שע"י גוי לכו"ע מותר להחזיקה בידיים.

ובחזו"א (או"ח סי' נב) מבואר להתיר איסור מוקצה משום צער בעלי חיים.