דיני השבת אבידה

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (כג, ד)

אבידה שאין בה סימן

שאלה: מצא חפץ שאין בו סימן מה יעשה בו.

תשובה: אם הוא חפץ יקר ערך או כבד שודאי נודע לבעלים על שאבד, הרי הוא שייך למוצא.

אך אם הוא דבר זול [חוץ מכסף שדינו שונה, כפי שיתבאר להלן], ויתכן שהבעלים עדיין לא יודע שאבד לו, נחשב יאוש שלא מדעת ודינו שיהיה מונח עד שיבוא אליהו. ובזמנינו שרוב החפצים קלים ומצויים להשגה, די שירשום את שם האבידה ומקום המציאה במקום משתמר עד שיבוא אליהו, וכשיבוא אליהו יאמר למוצא למי לשלם את ערך האבידה, ויכול כעת להשתמש בחפץ.

אך אם החפץ אין בנמצא להשיג כמותו, יהא מונח עד שיבוא אליהו.

וכל זה בחפץ חדש שאין בו טביעות עין של המאבד, אולם אם החפץ משומש שהמאבד מכירו בטביעות עינו, לדעת השו"ע צריך להכריז, ולדעת הרמ"א אי"צ להכריז, אלא א"כ מצא במקום שרובם תלמידי חכמים, כגון בכולל או בישיבה וכדו' שאז יש להכריז.

מקור: חו"מ סי' רס"ב.

זכייה באבידה שאין בה סימן רק אחרי יאוש

שאלה: האם באבידה שאין בה סימן יועיל שיכוון בשעת ההגבהה שלא לזכות בה רק לאחר יאוש הבעלים.

תשובה: יש לדון שאינו מועיל, ודינו כחפץ שאין בו סימן שנתבאר דינו לעיל.

מקור: יש מקום לדון שאם מתכוון שלא לזכות בחפץ לפני שהבעלים התייאשו אינו נחשב שהתחייב בהשבה ["באיסורא אתי לידיה"], ויועיל היאוש שיכול לזכות המוצא בחפץ, אמנם נראה שיש לדון שבע"כ הוא מתחייב בהשבה, ונהיה שומר אבידה, וזה תלוי האם יש חיוב להגביה חפץ שאין בו סימן, והאם נהיה שומר אבידה בזה.

והנה הסברא הפשוטה שבדבר שאין בו סימן, אין חיוב להגביהו כיון שהחפץ אינו עומד לחזור לבעליו, [אם אין בו טביעות עין] וכן כתב הר"ן [מובא בשיטמ"ק] ב"מ כה: וכן הוא בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשפ"ו.

אמנם בתוס' ב"מ (כה ע"ב) ד"ה לא יגע, ו(בדף כ"ב ע"א) ד"ה שטף נהר, נראה שס"ל שיש חיוב השבה, ועי' חו"מ (סי' רס ס"י) ברמ"א, וברע"א ב"מ (כא:) ובדף (כו ע"א), וכן כתב בשו"ע הרב הל' מציאה ופקדון ס"ב, וצ"ע לדינא.

שימוש באבידה שבעליה לא נמצא

שאלה: המוצא אבידה שיש בה סימן, והכריז ופרסם מודעה ואף אחד לא פנה אליו לדורשה, מה יעשה בה.

תשובה: אם הוא חפץ שמצוי להשיגו בקל יכול לעשות בחפץ כרצונו, אך ירשום את פרטי המציאה (היכן מצאו ומתי, ופרטי החפץ וערכו) במקום משתמר עד שיבוא אליהו [כגון בתוך כריכה של ספר וכדו'], וכשיבוא אליהו יאמר למוצא למי לשלם את ערך האבידה, ואם החפץ אין בנמצא להשיג כמותו - יהא מונח עד שיבוא אליהו.

מציאת כסף

המוצא כסף בחנות / ברכב שכור / באוטובוס / במונית

שאלה: המוצא כסף בחנות / ברכב שכור / באוטובוס / במונית במושב האחורי - למי שייך הכסף.

תשובה: הרי אלו שלו.

מקור: בעל החנות או הרכב אינו זוכה בכסף כיון שהוא נמצא בחצר שאינה משתמרת, [אולם בחנות בתוך שטח שרק המוכר רשאי להיות בו הכסף שייך לבעל החנות], והמאבד ודאי התייאש כיון שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, ובודאי יודע שאבד ממנו הכסף ומתייאש ולכן אין בזה חסרון של יאוש שלא מדעת שנתבאר לעיל (ב"מ כא ע"א חו"מ סימן רסב ס"ו, וסימן רס).

השבת אבידה בשטר חוב

שאלה: המוצא שטר חוב, למי יחזירו.

תשובה: יקרענו, ולא יחזיר לא ללווה ולא למלווה, אלא א"כ שניהם מודים למי שייך השטר שאז יחזירנו למי ששייך לו. [כיון שבזמנינו לא גובים בשטרי חוב מנכסים משועבדים כיון שעדים אינם חתומים עליהם, ולכן אין חשש קנוניא].

מקור: חו"מ סי' סה ס"ח, ובתומים שם ס"ק יג ובקצות סי' סו ס"ק א הקשו מדוע באופן ששניהם מודים שנפל מהמלוה יחזירנו למלוה הרי כיון שהמלוה התייאש זכה המוצא בשטר חוב, עיי"ש מה שכתבו בזה.

השבת אבידה בצ'ק שרשום בו את שם המוטב

שאלה: אדם שמצא צ'ק שחתום בו שם וסכום כסף, וכתוב בו את שם המוטב למי יחזירו.

תשובה: אם המוטב נותן סימן מובהק כגון את מספר הצ'ק, וכן אם השם רשום בכתב יד שונה מכתב היד של בעל הצ'ק, שמוכרח שהצ'ק שייך למוטב, יחזירנו למוטב.

וכמו כן אם בעל הצ'ק מודה שזה שייך למוטב, יתן למוטב, [אף אם למוטב אין סימן]. אך אם בעל הצ'ק אינו מודה בכך, יקרענו. [אם למוטב אין סימן] אך אם בעל הצ'ק נותן סימן אם זה סימן בצ'ק אינו נחשב סימן כיון שבעל הצ'ק מכיר את הצ'ק, ואם נותן סימן את מקום המציאה, נחשב סימן ויחזירנו לבעל הצ'ק.

מקור: חו"מ סי' סה ס"ח.

השבת אבידה בצ'ק שלא רשום בו את שם המוטב

שאלה: אדם שמצא צ'ק שחתום בו שם וסכום כסף, ולא כתוב בו את שם המוטב למי יחזירו.

תשובה: יקרענו ולא יחזירו אלא א"כ שניהם מודים למי זה שייך, או שנתנו סימן מקום.

מקור: חו"מ שם.

השבת אבידה בכרטיס זיכוי של רשתות מזון

שאלה: אדם שמצא כרטיס של רשת מזון, האם רשאי להשתמש בו.

תשובה: זכה בו המוצא אם מצאו לאחר יאוש בעלים, ואם יתכן שהבעלים עדיין לא התייאשו, ירשום לעצמו את פרטי המציאה ויכול להשתמש בכרטיס.

מקור: יש לדון בגדר הכרטיס – האם דינו כשטר חוב או כדבר שגופו ממון, ונראה שדינו כשטר חוב.

יש לדון במי שמצא שט"ח והתייאש המלוה, האם בשעת הייאוש מיד זכה בו הלוה, או שהמוצא זוכה בשטר בשעת המציאה, ונפק"מ בנד"ד האם לאחר שהתייאש בעל הכרטיס [שהוא המלוה לרשת המזון] זוכה בו רשת המזון [שהם הלווים] או שזכה בו המוצא [אם מצאו לאחר ייאוש בעלים].

ונחלקו בזה הקצות בסימן (סו סק"ח) והנתיבות שם, שדעת הקצות שזוכה בזה המוצא, אמנם הנתיבות שם (ס"ק א) חולק וסובר שלא זוכה בו המוצא.

אמנם מבואר שם בנתיבות שכל זה הוא רק בשטר שבין לוה ידוע למלוה ידוע, אבל בכרטיס של רשת מזון שלא ידוע מי המלוה מבואר שם בנתיבות שזוכה בו המוצא, ובפרט שזה כמו שט"ח למוכ"זשמבואר בב"ב (קעד) ובחו"מ (סי' נ) שכל מי שאוחז בזה יכול להוציא ממון [ונקנה במסירה בלבד, עי' חו"מ סי' סו ס"א].

אמנם נחשב כשט"ח ולא ככסף, ויש בזה חסרון של יאוש שלא מדעת אם לא ידוע שהבעלים התייאשו, ולכן ינהג ככל אבידה שאין בה סימן, שמבואר לעיל שיהא מונח עד שיבוא אליהו, ובחפץ שיתכן שכבר יהא פג תוקף כגון כרטיס זה וכן בכל דבר שניתן להשיגו בקלות ירשום את הפרטים לעצמו עד שיבוא אליהו ויכול להשתמש בזה.

השבת אבידה ברב קו

שאלה: האם מי שמצא כרטיס רב קו חייב בהשבת אבידה.

תשובה: אם יש בו סימן חייב להכריז. אם אין בו סימן, דינו כשט"ח ולא ככסף, ולכן יש בזה חסרון של יאוש שלא מדעת, אך בזה לא אמרינן שירשום את הפרטים לעצמו עד שיבוא אליהו ויוכל להשתמש בזה [כנ"ל בתשובה הקודמת], כיוון שבעל הכרטיס יכול לפנות לחברה ולהעביר את היתרה לכרטיס חדש.

ורב קו אנונימי, נחשב כמי שיש בו סימן, כיון שאפשר לבדוק את הנסיעות האחרונות כאשר מכניסים את הרב קו להעמדת הטענה ורואים את הנסיעות האחרונות, וע"י כן המאבד יכול לתת סימן למוצא פירוט הנסיעות האחרונות שהיו בקו פלוני.

הוספה מאזמרה לשמך גיליון 211 -

אם יש בו סימן חייב להכריז. אם אין בו סימן, דינו כשט"ח ולא ככסף, ולכן יש בזה חסרון של יאוש שלא מדעת, אך לא אמרינן כאן שירשום את הפרטים לעצמו עד שיבוא אליהו ויוכל להשתמש בזה, כיוון שבעל הכרטיס יכול לפנות לחברה ולהעביר את היתרה לכרטיס חדש.

עד כאן

צורת ההכרזה

שאלה: כמה זמן צריכה להיות תלויה המודעה של השבת אבידה.

תשובה: שבוע.

מקור: בזמן שבית המקדש היה קיים היו מכריזים שלשה רגלים על האבידה, ואף שלא כולם שמעו את ההכרזה, די בכך שמי שנאבד לו יכול לברר היכן מכריזים, ויכול לבוא לשמוע את ההכרזה.

ובזמנינו אפשרות ההכרזה היא על ידי תליית מודעות באיזור האבידה, ואף קצת יותר רחוק מאיזור האבידה, כי המאבד אינו יודע היכן האבידה נפלה, וכן יש לשים מודעות בבתי כנסיות שבאיזור מקום מציאת האבידה, וסומכים על כך שהמאבד יחפש במודעות במקומות אלו. [עי' ב"מ כח ע"ב, וחו"מ סי' רס"ז ס"ג].

ונראה שבזמן של שבוע, כבר רוב האנשים ראו את המודעה, ודי בכך.

אם מוצא במקומות שרוב האנשים שמסתובבים שם אינם מתפללים בבתי כנסיות שבאיזור, אין צורך לשים מודעות בבתי כנסיות, אלא רק מודעות סביב איזור האבידה, ואף קצת יותר רחוק מאיזור האבידה.

וכמו כן ע"י פירסום בעיתון מקיימים את מצוות ההכרזה, ודי בכך, ואף שאנשים רבים אינם מסתכלים בעיתון, אך מ"מ כנ"ל מי שאבדה לו אבידה, ידאג לברר אם זה פורסם בעיתון. [אך אם הפרסום בעיתון כרוך בתשלום אינו חייב בכך, אך אם זה דבר ששווה הרבה כסף ובודאי שהמאבד ישלם לו ע"כ, צריך לפרסם].

וכמו כן אם מפרסם בקו של השבת אבידה שבו מתפרסמים אבידות מקיים מצוות ההכרזה ודי בכך.

חפצים שנשכחו בחנות / אולם / מקווה / מלון / צימר

שאלה: בעל חנות / אולם / מקווה / מלון / צימר , שנשכחו שם חפצים האם חייב בהשבת אבידה.

תשובה: אם יכול לברר ממי זה נאבד, עליו להחזיר, אך אם אינו יודע ואינו יכול לברר של מי זה, יכול לפנות זאת, לאחר תקופה שהבעלים אינם חוזרים לדרוש זאת.

ונכון יותר לשים מודעה שאם ישכחו חפצים לאחר זמן מסויים, יפונו החפצים.

וכמו כן בבתי כנסיות יש לשים מודעה שאם ישכחו חפצים לאחר זמן מסויים, יפונו החפצים, ואין לחשוש שלא כולם ראו את המודעה.

מקור: עי' חו"מ סי' שי"ט.