בדיני השבת אבידה (חלק ב)

[בעניין השבת אבידה - ראה עוד בגיליון הקודם, ובגיליונות 156, 196]

מציאה במקום שאינם שומרי תו”מ

שאלה: מצא אבידה במקום שרובם אינם שומרי תורה ומצוות. מה דינו.

תשובה: אפילו אם יש באבידה סימן, אינו חייב להכריז.

מקור: מבואר בגמ' (ב"מ כד) ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנט סע' ג-ו, עי' סמ"ע שם ס"ק ז וס"ק ט) שהמוצא אבידה במקום שרובם גויים, אף אם יודע שחפץ זה שייך ליהודי, הרי זה שייך למוצא, כיון שוודאי שהיהודי התייאש, מפני שהוא סבור שהגויים שאינם מחזירים אבדות יטלו את המציאה לעצמם.

והוא הדין באבידה שנמצאת במקום שרובם אינם שומרי תורה ומצוות רח"ל, המאבד התייאש, כיוון שבדר"כ אינם מחזירים אבדות, ולכך האבידה שייכת למוצא.

אמנם אם מצא חפצים שיתכן שהבעלים עדיין אינו יודע שנאבדו לו [וכגון חפצים זולים שאינם כבדים, אך אם מצא כסף הבעלים ודאי כבר התייאש, וראה להלן דוגמאות נוספות], אזי אין לומר שהמאבד כבר התייאש, ולכן אם יש בו סימנים חייב להכריז, ואם אין בו סימנים יהא מונח עד שיבוא אליהו.

מצא חפץ ללא סימן דרך נפילה

[כשהוא דרך הינוח או ספק הינוח, יש בזה פרטים רבים, עי' חו"מ סי' רס סע' ט-י].

שאלה: מצא חפץ שאין בו סימן שמונח דרך נפילה [כלומר, שלא נראה שאדם הניח שם את החפץ בכוונה אלא נראה שהחפץ נפל ממנו], מה דינו.

תשובה: יש להבחין בין אופן שיש לתלות שנודע לבעלים מיד שאבד לו החפץ, כך שהמוצא רואה את האבידה לאחר שהבעלים כבר התייאשו, וכגון שמצא חפץ יקר ערך או כבד, וכן שאר חפצים שיש להניח בוודאות שהאדם כבר שם לב שהם אבדו לו, כגון כסף, שעון [באופן שאין בו סימן ואינו בדרך הינוח], וכן טבעת של יד (בא"ח שנה א פרשת כי תבא אות ד, וראה בגיליון הקודם אם צריך את ייאוש הבעל או האישה) ושאר תכשיטים, עט, סיגריות ומצית, מוצץ ובקבוק תינוק, וכן מטריה שאין בה סימן ביום גשום, וסכך שאין בו סימן בדרך נפילה בערב סוכות, ומוצרי מאכל שראויים לאכילה מידית – בכל אלו הרי אלו שלו.

אמנם בחפצים שייתכן שבשעת מציאת החפץ עדיין אין המאבד שם לב שאבד לו החפץ – יהא מונח עד שיבוא אליהו, ולא ישתמש בהם עד שיבוא אליהו [ובזמננו שרוב החפצים קלים ומצויים להשגה, די שירשום את שם האבידה ומקום המציאה במקום משתמר עד שיבוא אליהו, וכשיבוא אליהו יאמר למוצא למי לשלם את ערך האבידה, ויכול כעת להשתמש בחפץ. אך אם אין בנמצא להשיג חפץ כמותו, יהא מונח עד שיבוא אליהו].

מקור: נאמר במשנה (ב"מ כא.) לענין המוצא דבר שאין בו סימן, שאם הוא חפץ שהבעלים כבר יודע שהוא נאבד לו, ובשעת המציאה הבעלים כבר התייאש מחפץ זה, הרי זה שייך למוצא.

אמנם אם זה חפץ שהבעלים עדיין לא יודע שאבד לו – הרי זה "ייאוש שלא מדעת" שנחלקו בו אביי ורבא: לדעת אביי לא הוי ייאוש [אע"פ שכאשר יידע שהחפץ אבד לו הוא יתייאש, בכל אופן כל זמן שלא נודע לו מכך, אינו נחשב ייאוש, כי צריך ייאוש בפועל], ולהלכה נפסק כמותו שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש (ב"מ כב,: ועי' שו"ע סי' רסב ס"ג).

[ולדעת רבא הוי ייאוש, ובפשוטו נראה שדעת רבא שדי בייאוש בכח ול"צ ייאוש בפועל, ולכן אף שבפועל לא נודע לא נודע ולא התייאש עדיין, אעפ"כ כיוון שאם היה יודע שנאבד לו היה מתייאש, מועיל הייאוש כבר מעכשיו, וכן מבואר בראב"ד (מובא בשטמ"ק ב"מ כא: ד"ה כתב הראב"ד) שהקשה דלכאורה מחלוקת אביי ורבא תלויה בנדון אם יש ברירה או אין ברירה, ודחה "יש למבין להפליגו מעניין ברירה", והיינו משום שייאוש אינו חלות. ומבואר בדבריו שצריך שהבעלים בסוף יתייאש, ואז ייאושו מועיל למפרע.

אמנם בריטב"א (ב"מ שם ד"ה ורבא) שאף באופן שכשנודעה האבידה למאבד, הוא עמד וצווח שאינו מתייאש, אעפ"כ הוי ייאוש, שכיון שאין לאבידה סימן הרי היא כאבודה ממנו ומכל אדם. ומבואר מדבריו שאין טעמו של רבא משום שמספיק בייאוש בכח, אלא משום שהתורה פטרה מחיוב השבה אבידה העומדת לייאוש].

ומאחר ונפסק להלכה כאביי, אזי חפצים שאדם רגיל לשים לב מיד אם הם אבדו (כמפורט לעיל), הרי זה שייך למוצא, אבל בחפצים שייתכן שבשעת מציאת החפץ עדיין אין המאבד שם לב שאבד לו החפץ – לא ישתמש בהם אלא ישמרם עד שיבוא אליהו (חו"מ סי' רסז, אמנם עי' ש"ך סי' רס ס"ק כו), או שירשום את פרטי האבידה, וכנ"ל.

"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה"

בירור בגדר הדין של חפצים וכסף שאדם שם לב מיד שהם נאבדו [והמוצא יכול לקחתם, ואין דינם שיהא מונח עד שיבוא אליהו]– לאחר כמה זמן האדם שם לב.

אם אדם ראה כסף שנפל מהמאבד לפני שמשמש בכיסו, אינו יכול לקחתו לעצמו (כמבואר בגיליון הקודם), אך באופן שלא ראה את הכסף נופל מכיסו של האדם, אלא ראה שאין כסף במקום פלוני, ולאחמ"כ נעמד במקום זה אדם, ולאחר שהלך – נמצא כסף על הרצפה:

בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קנו) כתב שאינו יכול לקחתו לעצמו, אך להלכה נראה שלא רק לדעת רבינו פרץ (המוזכרת בגיליון הקודם) יכול לקחתו לעצמו, אלא אף לדעת רש"י יכול לקחתו לעצמו, כיון שבמעות אנו אומרים "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". אמנם לפנים משורת הדין, יחזיר (עי' סי' רנט ס"ה, ושו"ע הרב הלכ' מציאה ופיקדון סע' יח).

אף שבוודאי אין אדם ממשמש בכיסו ממש בכל דקה, ולפעמים לוקח זמן עד שממשמש בכיסו, אעפ"כ גדרו חכמים גדר שכל חפץ ללא סימן שאנשים רגילים לדעת על הימצאותם אצלם לעיתים קרובות, הרי הוא שייך למוצא, ועי' עוד בגיליון הקודם [ואף שמצוי שאנשים מחפשים אחרי חפצים שאבדו להם אע"פ שאין בהם סימן, אעפ"כ אפשר לקחת את האבידה, מפני שתולים שכבר נודע למאבד שהחפץ אבד, וחיפש ולא מצא, והתייאש].

למסור אבידה לשומר אחר

שאלה: האם המוצא אבידה מחויב לטפל בעצמו בהשבתה, או שהוא יכול לתת למישהו אחר שיטפל בזה.

תשובה: יכול לתת לאחר.

מקור: כתוב בספרי (פרשת כי תצא, אות רכג) "ואספתו אל תוך ביתך, ולא לבית אחר", וכ"ה בילקוט שמעוני (שם). ופירש המלבי"ם (בפירושו על הספרי "התורה והמצוה") "כי שומר שמסר לשומר חייב", וכבר כתב כן המג"א (בפירושו "זית רענן" על הילקוט שמעוני). ומבואר בדבריהם ששומר אבידה אינו רשאי לתת לאדם אחר שיטפל בזה, וכדין שומר שאינו רשאי לתת לשומר אחר לטפל בזה (ב"מ לו,. חו"מ סי' רצא סע' כו).

אך לענין אבידה, כתב השו"ע הרב (הלכות מציאה ופיקדון סע' לב) שהמוצא אבידה רשאי למסור את האבידה לשומר אחר, ופירש שהטעם הוא "שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום, ובכל המצות שלוחו של אדם כמותו", וכן מבואר בבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת כי תבוא סע' ז), ונסתפק בזה בחכמת שלמה (בגליון השו"ע חו"מ שם).

ומבואר מדבריהם שבשומר אבידה אין את טענת "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" וכן את טענת "את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה" (כמבואר בגמ' ב"מ שם, לדעת אביי ולדעת רבא), שכיון שהתורה מינתה אותו לשומר ולא הבעלים, מה לי זה מה לי זה.

ועוד יש לדון, שהרי שומר אבידה פטור משבועה (גיטין מח,: חו"מ סי' רסז סע' כז, וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' קטז, ושו"ת בית אפרים חו"מ סי' נט).

הולכת האבידה למאבד

שאלה: מצא אבידה שיש בה סימן, האם די שיודיע למאבד שיבוא לקחת את החפץ, או שחייב לטרוח ולקיים מצות עשה של השבת אבידה ולהחזיר לבעלים.

תשובה: די שהמוצא יודיע למאבד היכן נמצאת האבידה, ועל המאבד לבוא לקחת את אבידתו [ובתנאי שהיא נמצאת במקום המשתמר].

מקור: כתב הרמב"ן (דברים כב, ב) "ואם לא קרוב אחיך אליך - שאינו קרוב אצלך, כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו". ועי' רא"ש (נדרים לג: ד"ה מהניא), ומנח"ח (מצוה קל ס"ק ו), וחזו"א (חו"מ סי' ה ס"ק טז ד"ה שם) [ועי' עוד באהבת חסד (ח"א פ"ט סע' יא, ובנתיב החסד שם ס"ק לא) לענין מצות 'ביומו תתן שכרו', ובנשמת אדם (כלל סח ס"ק ג) שדן אם צריך לעקור מביתו לעיר אחרת לקיים מצוות].

חפצים שמסתבר שהבעלים לא ימצאו

שאלה: ישנם חפצים שהסבירות היא שגם אם הוא יכריז עליהם, הבעלים לא יבואו לקחתם. האם המוצא חפץ כזה חייב להגביהו ולהכריז, ואם לא יבואו הבעלים יהא מונח עד שיבוא אליהו.

תשובה: יכול להשאירם במקומם אף שיש בהם סימן [ואם רוצה יכול להגביהם ולהכריז, ואם לא יבואו הבעלים יהא מונח עד שיבוא אליהו, או שירשום את הפרטים בפנקס או במקום המשתמר, ויוכל להשתמש].

מקור: מצינו שאין חיוב להגביה אבידה שאין בה סימן (ר"ן ב"מ כה,: מובא בשטמ"קשם), וביאר הרעק"א (ב"מ כו.)בטעם הדבר, שכיון שלא עומד להתברר מי הבעלים, אינו מחויב להגביהו.

ולפי דבריו י"ל שאף באבדות שיש בהם סימן, אם מסתבר שהן לא יגיעו לידי הבעלים, אינו חייב להגביהן.

[אמנם יש החולקים על דברי הר"ן, וסוברים שיש חיוב השבה בדבר שאין בו סימן (נתבאר בהרחבה באזמרה לשמך גיליון 196), ולדבריהם אין מקור לסברא זו, וצ"ע].

שמירת חפצים זולים

שאלה: מצא אבידה שאין בה סימן והגביהה לפני שנתייאשו הבעלים, או שמצא אבידה עם סימן והכריז ולא באו הבעלים - שדינם שיהא מונח עד שיבוא אליהו.

האם כך הדין אף בחפצים לא יקרים, שסביר להניח שאם הבעלים היה יודע שמישהו מצאם, היה מסכים שהמוצא לא צריך לשומרם עד שיבוא אליהו [וכן לא צריך לרשום את פרטיהם].

תשובה: נראה שבחפצים לא יקרים - אינו חייב לשומרם עד שיבוא אליהו [וכן אינו חייב לשמור את פרטיהם], ויל"ע בזה.

מקור: אף שייאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולפיכך כבר נתחייב בהשבה ולא מועיל הייאוש שיהיה לאחמ"כ, וצריך לשמור את החפצים עד שיבוא אליהו [או לרשום את פרטיהם, ואז יכול להשתמש בחפצים או לזורקם], אולם נראה שאם מצא חפצים לא יקרים, אזי דרך האנשים להסכים [למחול] שהמוצא לא יצטרך לשמור את חפציהם שנאבדו [או לשמור את פרטיהם].

ונראה שהסכמה [מחילה] זו מועילה אף אם המאבד לא חשב על כך להדיא, עפ"י דברי הש"ך (חו"מ סי' שנח ס"ק א, וכן מבואר בר"ן ובמאירי ב"מ כב,. ויתבאר בס"ד במקום אחר) שאף שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, מותר לאדם להשתמש בחפצים של חבירו, כאשר הוא יודע שאם חבירו הבעלים היה יודע שאני מעוניין להשתמש בחפצים אלו, הוא היה מסכים.

ולפי דבריו נראה שגם בנדון שלנו, שמצא חפצים שאינם יקרים, באופן שברור שאם המאבד היה יודע שמישהו מצא את חפציו, הוא לא היה מחייב אותו לטרוח ולשמור את האבידה [או לרשום את פרטיה] [ובפרט שבכל מקרה האבידה לא תחזור אליו כעת, לפני שיבוא אליהו], באופן זו מועילה הסכמה זו אף שלא חשבו על כך. ויל"ע בזה עוד.