הלכות גביית מלווה

מצות ל”ת - ’לא תהיה לו כנושה’

מבואר בגמ’ (ב”מ ע”ה ע”ב): ’כי אתא רב דימי אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו - תלמוד לומר: ’לא תהיה לו כנושה’.

וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ צ”ז סע’ ב’): ’אסור לנגוש את הלווה לפרוש כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו - אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלווה ואין ידו משגת לפרוע’.

ויש לדון בהלכה זו בכמה עניינים -

א. המסתפק אם ללווה יש לפרוע

והנה לשון השולחן ערוך הנ"ל - 'אסור לנגוש את הלווה לפרוע, כשיודע שאין לו', משמע דוקא כשיודע שאין לו. ובמקרה שמסתפק אם יש ללווה לפרוע, בפשוטו אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא.

אמנם הכסף הקדשים (שם) כתב שהאיסור הוא רק בודאי, אבל בספק מותר לנגוש, וכ"כ המנחת חינוך פרשת אם כסף מצוה סז' וז"ל: 'והנה הר"מ והרהמ"ח כתבו דאם יודע שאין לו עובר וכו', ואפשר דהתורה לא אסרה כלל באינו יודע, כי אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו וא"כ ברוב לא יתבענו, ע"כ אין איסור כלל רק ביודע שאין לו וכו'.

ולמעשה נכון להחמיר אא"כ יש עוד צירוף להתיר (כדלהלן אות ד').

ב. האם הלווה מחויב ללוות כדי לפרוע את חובותיו

יש לדון האם מותר למלווה לתבוע את הלווה שיקח הלוואה כדי לשלם את חובותיו, או שיש בזה איסור 'לא תהיה לו כנושה'.

והנה יש לדון אם הלווה מחויב מצד עצמו ללוות כדי לפרוע את חובותיו, ומבואר בשו"ע (חו"מ סי' צט' סע' ד') שאדם לא מחויב ללוות בריבית מגוי כיד לפרוע חובותיו, עיי"ש, ובפרישה כתב שרק ללוות בריבית מגוי אינו חייב, אבל חייב ללוות מישראל כדי לפרוע את חובותיו.

אך דבריו צ"ע שבכמה ראשונים מבואר שאין הלווה חייב ללוות כדי לפרוע חובותיו – עי' בשו"ת הרא"ש כלל עח' סי' ב', ובשו"ת תשב"ץ חלק ד' (חוט המשולש) טור ג' סימן יז', ובהגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יב'.

אמנם אדם שלווה מראש על דעת לגלגל את החוב – חייב לעשות זאת, ומותר למלווה לנגוש בו לגלגל את ההלוואה וללוות מאחרים בשביל לפרוע את חובותיו.

ג. תנאי שיותר למלווה לנגוש

יש לדון האם מועיל שיתנה המלווה בשעת ההלוואה שיוכל לנגוש בלווה ולדרוש את חובו, ובפשוטו לא מהני תנאי בזה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה.

ועי' שו"ת הריב"ש סימן תפד'.

אמנם יש אפשרות להתנות שלא יהיה ללווה דין 'מסדרין' ואז ממילא יוכל לנגוש בו, וכדלהלן אות ה'.

ד. חובות שאינם ע"י הלוואה

חובות שאינם ע"י הלוואה (כגון חוב של שכירות או תשלום עבור מלאכה שביצע עבורו וכדו') – כתב הכסף הקדשים (חו"מ סי' צז' סע' ב') - 'וכן בחובות שאינם על ידי מלוה רק על ידי שכירות וכדו' לא שייך איסור זה. ואולי מכל מקום נכון ליזהר', עכ"ל.

במקום שמסתפק אם יש ללווה לפרוע, כיון שמדינא אין בזה 'לא יגוש', ורק נכון ליזהר בזה כדלעיל, כאן שהחוב אינו מחמת הלוואה – מותר לנגוש בו.

ה. הגדרת מי שאין לו לפרוע

כאמור לעיל אות א' אסור לנגוש את הלווה כשיודע שאין לו לפרוע. ובהגדרת לוה ש'יש לו' ו'אין לו' – כתב הכסף הקדשים שכל דבר שמסדרין לבעל חוב (דהיינו דברים שמשאירים ללוה ואין רשות למלווה לגבות מהם) - נקרא 'אין לו'. וכל מה שיש לו מעבר לזה - נחשב 'יש לו', ומותר לנגוש בו.

ודין 'מסדרין' מבואר בשו"ע (חו"מ סי' צז' סע' כג') וז"ל: 'כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, מסדרין לבעל חוב. כיצד? אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת וכו', ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום וכו' ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש וכו', ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראוים לו לישן עליהם וכו'. עיי"ש כל פרטי הדין.

והנה כתב הש"ך שם סימן צז ס"ק יד' - 'וה"ה שמוציאין אותו מביתו, כן הוא בתשובת מהרא"ן ששון סי' רי"ו עיין שם'. ועל פי זה, אם ללווה יש דירה מותר לנגוש בו.

אמנם יש אפשרות להתנות שלא יהיה דין 'מסדרין' כמבואר בשו"ע שם סעיף כח': 'התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה, תנאו קיים'. ובאופןזה יהיה מותר למלווה לנגוש כל שיש ברשות הלוה נכס או חפץ כלשהוא.

ו. גבאי גמ"ח

גבאי של גמ"ח יש לדון אם יש בו איסור 'לא תהיה לו כנשה' כיון שאין הכסף שלו.

ז. האם הלווה חייב להשכיר את עצמו ולעבוד בשביל לפרוע את חובותיו

הנה זה ברור שאם יתבע המלווה את חובו בבי"ד, אין בי"ד רשאין לכוף את הלווה להשכיר את עצמו לפרוע את חובותיו כנפסק בשו"ע שם סע' טו'. ומקור דין זה הוא בשו"ת הרא"ש (כלל עח' סי' ב') מתשובת ר"ת שדרשינן 'ונמכר בגניבתו' - ולא בפרעון חובו, ולכופו להשכיר עצמו למלאכה הוי כמכירתו לעבד, ואין לכופו על זה. ומבואר שם עוד ברא"ש שאף לדעת רבינו אליהו המובא בתוס' (כתובות סג') שחייב אדם להשכיר עצמו למלאכה כדי לזון את אשתו, בכל אופן לווה אינו חייב להשכיר עצמו בשביל לפרוע חובו.

ויש לדון האם רק בי"ד אינו יכול לכופו, אבל הוא מצד עצמו מחויב להשכיר עצמו לעבודה כדי לפרוע את חובותיו מדין 'לווה רשע ולא ישלם', או שאף הוא אינו מחויב בזה, ורק מממון שברשותו שאינו נצרך לכדי חייו (מדין 'מסדרין לבע"ח') - חייב לפרוע.

ובשו"ע הרב הל' הלוואה סע' ה' כתב שאין חובה על הלווה להשכיר עצמו למלאכה.

אכן בשער המשפט (סי' צז' ס"ק ג') ומובא בפתחי תשובה (סי' צז' ס"ק ה') סובר שהדבר תלוי במח' ראשונים.

ולמעשה נראה שא"א לחייבו להשכיר עצמו, אבל ודאי שהלווה בעצמו חייב לעשות את כל ההשתדלות כדי לשלם את חובותיו.

לוה שידוע שהוא רגיל 'לגלגל' את חובותיו, חייב לעשות כן, כיון שעל דעת כן הלווהו.

ח. גביה מכספים שהלווה נזקק להם לפרנסת ביתו

לוה שחייב ממון לאחרים וברשותו סכום כסף שהרויח בעבודה שעבד, והמלווים רוצים לקחת את משכורתו, והוא טוען שצריך את הרווחים לפרנסת בני ביתו.

והנה כאמור אין אדם חייב להתחיל לעבוד בשביל לפרוע את חובותיו, אבל אם הוא ממילא עובד ומרויח כסף - בעלי החובות רשאים לגבותו בחובם.

והנה מבואר בשו"ע (סי' צז' סע' כג') שאין דין מסדרין למזונות אשתו ובניו.

אמנם יש לדון האם אדם יכול לעבוד ולהשתמש עם הכסף לפרנסת אשתו ובניו, ולא לשלם לבע"ח.

וצדדי הספק הם: האם נאמר שמכיון שהוא לא חייב לעבוד בשביל לשלם חובות, אז גם אם הוא עובד – הנושים לא יוכלו לגבות את החוב ראשונים לפני שישולם הכסף הנצרך לפרנסת אשתו ובניו, או שנאמר שכיון שאין דין מסדרין לאשתו ובניו - אז מילא הבעלי חובות קודמים.

ובאולם המשפט (חו"מ שם סע' טו') חידש שהכסף שמרויח הלוה בעבודתו מגיע קודם לפרנסת אשתו ובניו, כיון שאינו חייב לעבוד בשביל לפרוע החובות, ורק כסף הנשאר מעבר לזה יוכלו הבע"ח לגבות. והביא ראיה מהשו"ע יו"ד רנג' סע' יב' (מובא להלן), שכשם שאין הלוה מחויב לאסוף כסף לפרוע חוב - ה"ה שאינו מחויב לעבוד. ודבריו מחודשים, וראייתו צ"ע, וכפי שנכתוב להלן.

ט. האם לווה חייב לפשוט יד כדי לפרוע חובותיו

במנחת פתים ואולם המשפט כתבו שאין אדם חייב לאסוף כסף לפריעת חוב, וראייתם משו"ע יו"ד (סי' רנג' סע' יב'), וז"ל: 'מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה. הגה: אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים, דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם.

ומבואר שם שאם נתנו צדקה לאדם שחייב כסף לאחרים, אין בעלי החובות יכולים לגבות מכסף הצדקה שקבל. ומזה הוכיחו שאין אדם חייב לאסוף כסף כדי לפרוע חובותיו.

והדברים צריכים עיון כי שם רק מבואר שהם לא יכולים לגבות מכספי הצדקה שקבל, אבל לא מבואר שהוא לא מחויב ללכת לאסוף כסף מאנשים ולומר להם שאוסף את הכסף עבור חובות שהוא חייב, כמש"כ הרמ"א שם שאם כתוב בהמלצות ('בקבוצו') של הלווה שאוסף לפריעת חובותיו – יכולים הבע"ח לגבות. וגם דעת הגר"א (יו"ד שם ס"ק יח') שבעלי חוב יכולים לגבות בכל אופן מכספי הצדקה שאסף הלוה.

ואמנם בשו"ת מהר"מ שיק (או"ח סי' שלא') כתב שכיון שפריעת בע"ח מצוה הוא חייב לחזר על הפתחים לקיים מצוה זו שהיא מחויבת לאחרים, עיי"ש.

וגם לדעת המנחת פתים והאולם המשפט הנ"ל יכול המלווה להתנות בשעת ההלוואה שאם הלווה לא ישלם, יצטרך לחזור על הפתחים [וצריך לכתוב זאת בנוסח מחייב ומועיל].