בירורי עניינים ופסקי הלכות

רחיצת הפה בנטילת מים אחרונים

בגמרא (יומא פג':) מסופר על אדם רמאי בשם כידור שקבל מעות בפיקדון מרבי יוסי ורבי יהודה ואחר כך הכחיש ולא רצה להחזיר, והגמ' מספרת שלבסוף החזירה אשתו של כידור את המעות ללא ידיעת בעלה על ידי שנתנו לה ר"י ור"י סימן שאכל עמה עדשים, והם ידעו זאת משראו שאריות עדשים בשפמו. וכששמע בעלה שהחזירה את המעות, כעס והרגה.

ועל כך אומרת הגמרא: 'היינו דתנן: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש'. ומפרש רש"י: 'מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה, שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות, ולא היו עדשים נראין'.

ומבואר ברש"י שכשנוטלים מים אחרונים - הדרך לקנח את הפה, ויש לדון האם כוונת רש"י שקינוח הפה הוא חלק מדין מים אחרונים.

וכתב המהרש"ם בדעת תורה או"ח סי' קפא' שדבר זה לא נזכר בפוסקים.

וכתב הכף החיים (סי' קפ"א ס"ק ב'): 'אין ליתן ידו על שפמו בעוד שהם לחות ממים אחרונים, כיון דאלו המים חלק הסטרא אחרא', וכן כתב בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת שלח): 'יזהר שיהיו מים האחרונים מעט ולא ירבה בהם כי המה חלק הסט"א, ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל וכן פיו ושפמו שצריך להם מים הרבה ברחיצתם טוב שירחצם קודם נטילת מים אחרונים וכו' עיי"ש.

מאידך, בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' סג') כתב 'דהנוהגים לרחוץ מים אחרונים - צריך לרחוץ גם פיו ולנקות מה שדבוק בו משיורי מאכל, וכן ראיתי נוהג כבוד מר אאמ"ו הכתב סופר זצ"ל וכן נראה מרש"י יומא פג' ', עכ"ל, והוא כהנ"ל.

ואפשר שהטעם שהפוסקים לא הזכירו דין זה בסי' קפא', כיון שמבואר שם שהאידנא אין מלח סדומית מצוי בינינו, ומה שנוטלים מים אחרונים היום היא ע"פ קבלה, וטעם זה לא שייך ברחיצת הפה.

ועוד אפש"ל שאין ראיה מרש"י שצריך לרחוץ פיו רק שכך דרך האנשים.

דיני קריאת הפטרה מנביא הכתוב בקלף, וקריאה מתוך חומש

בתי כנסת שאין ברשותם נביא הכתוב בקלף, יש כמה אופנים לקריאת ההפטרה, האחד מהודר מחבירו.

ויש בזה ארבע דרגות -

א. האופן המובחר הוא לקרוא ההפטרה מתוך נביא שלם שנכתב בקלף ובדיו כדינו.

ב. לקרוא ב'ספרא דאפטרתא', שהוא ספר שכתובים בו ההפטרות בכתב אשורי על הקלף ובדיו.

ג. קריאה מתוך נביא שלם מודפס (אין צורך בתנ"ך שלם).

ד. קריאת ההפטרה מתוך חומש רגיל.

(מקורות הדין - לבוש סי' רפד' ומג"א שם ושו"ע הרב שם וערוה"ש שם, חזו"א סי' ס').

וישנם שני הבדלים בין קריאת ההפטרה מתוך נביא בקלף לבין קריאה מתוך חומש -

א. כשקוראים מתוך חומש יש להקפיד לכתחילה שהעולה למפטיר הוא זה שיקרא את ההפטרה בקול.

ב. וכן הציבור צריכים לקרוא בלחש עם הבעל קורא שקורא בקול רם. מה שאין כן כשקוראים ההפטרה מתוך קלף, יכול לעלות למפטיר אף מי שאינו יודע לקרוא בטעמים, והבעל קורא יקרא [ולא העולה], והציבור שומעים בשתיקה (סי' רפד').

הפסקה באמצע לימוד ללוויית המת

אדם היושב על תלמודו ושומע שיש לוויה, אינו חייב להפסיק מלימודו ולצאת ללוות. ואע"פ שבגמ' בכתובות (יז') ובשו"ע (יו"ד סי' שסא') מבואר שצריך ללוויית המת עד שיהיו שישים ריבוא מלווים למי שקרא ושנה, וא"כ לכאו' יצטרכו להפסיק ללמוד ולצאת ללוות כל יהודי שקרא ושנה. אך יש כמה היתרים בדבר:

א. אם אינו יודע מתי מתחילים ללוות ממש (כי בשעת ההספדים זה עדיין לא נקרא הלוויה ואין חובה לבוא אז עד שמתחילים ללכת אחר המיטה).

ב. באבהע"ז סי' סה' בב"ש ס"ק ג' כתב שאם שומע שיש לוויה, אף שאינו רואה – חייב ללוות, אך בהעמק שאלה שאילתא יד' אות ב' ו-לד' אות ב' הוכיח שדוקא אם רואה את הלוויה מחויב להפסיק וללוות, אך בשומע אין חיוב.

ג. בתוס' בכתובות יז' ד"ה 'מבטלין' כתב בשם הר"י מקורביל שכל מה שמבטלין ת"ת להלווית המת הוא רק כשלומד תורה, אבל אם משמש ת"ח ש'גדול שימושה יותר מלימודה' אין מבטלין ללווית המת. והלומד גמרא בעיון הוי כשימוש ת"ח (עי' ברכות מז' וברש"י שם, רש"י בסוטה כב', ב"מ לג', ב"ב קמה', ועי' או"ש פ"א מת"ת).

לנגן ולשיר פסוק משיר השירים

איתא בגמ' סנהדרין (דף קא'.): 'תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים וכו'.

ומבואר בגמ' שאסור לנגן ולשיר פסוקים משיר השירים.

וכתב המשנה ברורה (סי' תקס' ס"ק יד'): 'כתב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג לשמחת מריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר [סנהדרין ק"א ע"ש], אך בבהכ"נ לרגלים מצוה לזמר וע"כ מסיק המ"א דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה אבל פיוטים אחרים אסור', ע"כ.

וכתב היד רמה (שם): 'ת"ר הקורא פסוק משיר השירים וכו', ויש לפרש דהני מילי מאן דקרי ליה דרך שחוק אבל מאן דמיכוין לשבוחי ביה לקב"ה דרך ניגון שפיר דמי. ומילתא צריכא עיונא'.

וכן מבואר בספר חסידים (סימן קמז') 'אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים והם בפיהם כשיר של עגבים עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבש"ע בניך עשאוני ככנור וכו', ע"כ. וכ"מ בט"ז סי' תקס' ס"ק ה'.

ומשמע מדבריו שכל האיסור לזמר פסוקים הוא רק כשזה בדרך ליצים וכשירי עגבים, וכן מבואר ביד רמ"ה הנ"ל שכל האיסור הוא דרך שחוק, אבל אם מזמר בדרך שבח לקב"ה ומתעורר מתוך זה לעבודת השם, מותר.

צער בעלי חיים בהריגת בעל-חיים גוסס

עכבר וחולדה שנלכדו במלכודת וכן שקצים ורמסים שנדרסו ברגל והם סובלים ועומדים למות, ובעל חיים חולה כגון תוכי חולה שעומד למות, אם הם סובלים עדיף להורגם מיד כדי שלא יסבלו ולא לחכות שימותו מאליהם.

ומקור הדין, הנה הגמ' בבבא בתרא (כ'.) דנה לגבי הנחת אבר המדולדל בבהמה בחלון באופן שישמש לסתימת החלון לחצוץ בפני הטומאה, והדין שצריך לבטלו שם שלא יטלנו, דאם עתיד ליטלו אינו חוצץ. ושואלת הגמ' - 'פסיק שדי לה לכלבים' (שנחשוש שיחתוך את האבר המדולדל ע"מ להאכילו לכלבים), ומתרצת, 'כיון דאיכא צער בעלי חיים - לא עביד'.

והקשו התוספות (שם ד"ה 'כיון'), 'וא"ת כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים', וכן הקשו הרשב"א והרמב"ן ורבינו יונה בעליותיו והר"י מיגש שם, ומקושייתם מבואר שאין איסור צער בעלי חיים לתת בהמה שלימה לכלבים כדי שהכלבים יהרגוה ויאכלוה, ולכאורה נראה שהטעם הוא מפני שאיסור צער בעלי חיים הוא רק כאשר הבהמה חיה וסובלת, אך לא כאשר ממיתים אותה (ואף שלא בדרך שחיטה, ואף שלא לצורך האדם).

והנוב"י (תנינא יו"ד סי' י', יג', ובמהדו"ק יו"ד סי' פג') מוכיח מהגמ' בחולין (ז':) דאיתא שם לגבי פרדות המזיקות דאמר רבי - 'עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא בל תשחית'. ומזה שהגמ' לא כתבה שיש איסור צעב"ח בקטילת הפרדות אלא רק בעיקורן מוכח שבהריגתן אין איסור זה.

ובתוס' סנהדרין (פ. מתחיל בעט': ד"ה 'בשור') כתבו שעדיף שלא לכנוס לכיפה שור שצריך להמיתו ואדרבה עדיף להמיתו בקופיץ, ומשמע שבהריגה אין כל כך צער בעלי חיים.

וכן בע"ז (יג':) לגבי 'לשווייה גיסטרא' (לחתוך הבהמה לשנים) איתא בגמ' שם שלא לעשות כן לבהמת קדשים משום 'לא תעשון' או משום שנראה כמטיל מום בקדשים, אך לא חששו לצעב"ח בהריגה.

אולם עי' בחינוך מצוה תנא', וברמב"ם מורה נבוכים ח"ג פרק מח' שביארו בטעם השחיטה, וצ"ע בזה.

ולמעשה מבואר שיש ראיות שבהריגה אין איסור צער בעלי חיים, ואף שיש חולקים בדבר יותר נראה להלכה שסתימת הסוגיות שאין איסור בזה. ולכן עדיף להרוג מיד בעל חי סובל מאשר לתת לו למות מתוך סבל מתמשך.

ואף שבספר קב הישר פ"ז הביא מהזוה"ק (יתרו סח:) שלא להרוג שום בריה על חינם, וכן ידוע מהאריז"ל, אמנם כאן שזה לצורך הבע"ח שלא יסבול עדיף להורגו.