דיני חימום מים ורחיצה ביום טוב

בגיליון זה יתבארו בעזהי"ת דיני חימום המים ואופני הרחיצה ביו"ט במקורותיהם, ובסוף הגיליון יבואו בקצרה ההלכות למעשה.

הקדמה

בדבר שימוש בדוד שמש ובוילר חשמלי לצורך רחיצה: יש לדון בדבר מחמת ב' ענינים. [א] דין הרחיצה עצמה האם הותרה ביו"ט, ויש בזה ב' חילוקי דינים. א. חילוק דין בין מים שהתחממו בדוד מערב יו"ט. לבין מים שהתחממו ביו"ט עצמו. ב. חילוק דין בין רחיצת כל גופו לרחיצת פניו ידיו ורגליו. [ב] גרימת חימום ובישול של המים הקרים שנכנסים בעקבות יציאת המים החמים, והוא מסתעף לשני נידונים. א. מצד חימום המים הקרים מחמת עירובם עם המים החמים. ב. יש לדון עוד מצד בישול המים הקרים מכח השמש או מכח החשמל.

וכדי לבאר דין זה יש לברר עיקרי דיני חימום המים ביו"ט לצורך רחיצה, וגוף דיני רחיצה ביו"ט.

ענף א - חימום מים לצורך רחיצה

[פניו ידיו ורגליו, כל גופו, מקצת גופו]

יסוד ומקור הדין

א. איתא במתני' (ביצה כא ע"ב) "בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה ובית הלל מתירין". וביסוד פלוגתתם מבואר בתוס' (שם ד"ה לא) וברשב"א (שם) שנחלקו אי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, דדעת ב"ש דלא אמרינן מתוך [ומה שאמרו ב"ש שבראוין לשתיה רשאי להחם כתב רש"י (שבת לט ע"ב) ושא"ר בביצה (שם) שהכוונה בשותה ממש ואח"כ רוחץ בהם] ודעת ב"ה דאמרינן מתוך. [וברדב"ז (הובא בשיטמ"ק ביצה שם) דן שאפשר אף לב"ה לא אמרינן מתוך ורק דסברי שרחיצת אפילו רגליו הוי כאוכל נפש וכמו שמוכח בגמרא דס"ד דלב"ש יהיה מותר לרחוץ רק כל גופו ולא מקצת גופו ומשום שכל גופו דמי טפי לאוכל נפש ממש, וראה נפק"מ בזה להלן].

וכתבו הראשונים [רי"ף ביצה יא ע"א בדפיו, רש"י שבת לט ע"ב ד"ה והאי, תוס' שם ד"ה מתירין, ובביצה שם ד"ה לא, ריטב"א ביצה שם] שאף לב"ה שהתירו לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצה, אין זה אלא לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו, אולם לצורך רחיצת כל הגוף אף ב"ה מודו שאסור. [ולהלן יתבאר יסוד האיסור ברחיצת כל גופו].

מחלוקת הראשונים אם האיסור מן התורה או מדרבנן

ב. והנה במה שנתבאר שאף לב"ה יש איסור להחם מים לצורך רחיצת כל גופו, מצינו בראשונים שני טעמים חלוקים. דעת התוספות (ביצה שם ד"ה לא, שבת לט ע"ב ד"ה מתירין), שיסוד האיסור משום שרחיצת כל גופו אינו חשוב דבר השוה לכל נפש, וכיון שיסוד ההיתר ב"מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש" הוא רק במקום שעל כל פנים הוא צורך ששוה לכל נפש וכדמוכח בגמרא במסכת כתובות (ז ע"א, ועיין רמב"ן שבת קכד ע"א), אם כן ברחיצת כל גופו שהינו דבר שאינו ראוי אלא לבני אדם המעונגים ואינו שוה לכל אדם, לא שייך בו עיקר ההיתר של חימום מים לצורך רחיצה. ולפי זה נמצא דלדעת התוספות יש איסור "מן התורה" להחם מים לצורך רחיצת כל גופו.

אולם ברמב"ם מבואר שהוא איסור מדרבנן, וזה לשון הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"א הט"ז) :"רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד" עכ"ל. הרי שהאיסור לחמם מים ביו"ט לרחוץ כל גופו הוא מדרבנן משום גזירת הבלנין [והיינו, מדיח, וסך קרקע, וכן חשש סחיטת אלונטית].

וכדעת הרמב"ם מבואר להדיא בריטב"א (שיטמ"ק ביצה שם) שכתב זה לשונו: "ומיהו להחם חמין לכל גופו אסור אף על פי שהוא שוה לכל נפש דגזרו בו משום מרחץ שיש כמה מלאכות אסורות כדאיתא בשבת פרק כירה". וכן מוכח בדעת הגאונים והסמ"ג (הובאו בביאור הלכה סימן תקיא).

ומדברי הרמב"ם והגאונים והריטב"א הנ"ל עולה, דאף רחיצת כל הגוף חשוב דבר השוה לכל נפש, ומשום כן יש בו היתר מן התורה מדין מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לצורך הנאה השוה לכל נפש, ורק שמדרבנן אסרו מחמת גזירת מרחץ.

חימום לצורך רחיצת פניו

ג. ובשלחן ערוך (אורח חיים סימן תקיא ס"ב) פסק את דין המשנה הנ"ל שמותר לחמם מים לצורך רחיצת רגליו, אלא שבשו"ע העתיק הדין כלפי רחיצת ידיו, וכתב הביאור הלכה (ד"ה ידיו) שהיה מקום לדון שבדוקא נקט השו"ע "ידיו" משום שבזמנינו אפשר שרחיצת רגליו אינו נחשב דבר השוה לכל נפש, כיון שרגילים לילך במנעלים, ואם כן אין היתר לרחוץ את רגליו בחמין, ודוקא בזמן המשנה והגמרא שהיו הולכים יחיפים נחשב רחיצת רגליו לדבר השוה לכל נפש.

והנה כמו שלא נזכר בגמרא רחיצת ידיו כמו כן לא הוזכר גם רחיצת פניו, ואף השלחן ערוך לא כתב שיש היתר לחמם מים לצורך רחיצת פניו.

אמנם נראה פשוט שמכל מקום לענין רחיצת פניו ודאי ששייך בו עיקר ההיתר של רחיצת רגליו וידיו, והיינו טעמא משום דלא מבעיא לשיטת הרמב"ם והריטב"א (הנ"ל) שיסוד האיסור ברחיצת כל גופו הוא משום גזירת מרחץ אבל ביסוד הדין גם רחיצת כל הגוף היא בכלל ההיתר של "מתוך", כך שלפי זה נמצא שאין היתר מיוחד לרחיצת ידיו ורגליו אלא כל שאינו רחיצת כל גופו הרי זה חוזר ליסוד ההיתר של "מתוך". ואם כן פשיטא שכמו כן יש להתיר גם רחיצת פניו שהרי סוף סוף אין זה רחיצת כל הגוף, ולא שייך בו גזירת מרחץ [1].

[1]. וכן מוכח מסימן שכו שכתב הרמ"א שאף שאסור לרחוץ כל גופו משום גזירת מרחץ מכל מקום שאר אברים מותר. אולם בביאור הלכה (שם ד"ה ידיו) כתב לפקפק שמא מכל מקום לא התירו אלא רק פניו ידיו ורגליו וכתב שם שלפי זה גם הדין הנזכר בסימן שכו אינו פשוט כ"כ, ולכאורה כוונתו שהיה מקום לדון ולחלק, שאף ולחמם מים לדעת הרמב"ם והגאונים הנ"ל הוא משום איסור מרחץ מכל מקום אחר שיש איסור לרחוץ כל גופו חוזר גם עיקר האיסור שהוא בישול המים ביו"ט שלא לצורך, ומשום כן יש לומר שלא התירו אלא דבר שהוא רגילות לרחוץ, אבל בסימן שכו שהוא לענין רחיצה בשבת בזה יש לומר שמעיקרא לא גזרו אלא על רחיצת כל גופו ולא על מקצת גופו.

אלא אפילו לשיטת התוספות שהאיסור ברחיצת כל גופו הוא מן התורה כיון שאינו דבר השוה לכל נפש, ונמצא שההיתר של רחיצת ידיו ורגליו הוא היתר המיוחד להם מחמת שידיו ורגליו הוא דבר השוה לכל נפש, מכל מקום מסתבר שאף פניו בכלל היתר זה שודאי גם רחיצת פניו הוי דבר השוה לכל נפש.

ובאמת שכן הוא להדיא ברש"י (שבת לט ע"ב ד"ה והאי תנא) שכתב זה לשונו: "אפילו בית הלל לא שרי להחם ביום טוב אלא לפניו ידיו ורגליו" [ולענין פניו ודאי שאין מקום לחלק בין זמן הגמרא לזמנינו], וכן מבואר גם במשנה ברורה (ס"ק ט) ובביאור הלכה הנ"ל.

ולמדנו מכל המתבאר שאם רוצה להניח ביו"ט סיר עם מים על האש כדי שיתחממו ויוכל לרחוץ בהם. שהדין תלוי שאם הוא לצורך רחיצת כל גופו, אסור לחמם את המים [לדעת התוס' מה"ת, ולדעת הרמב"ם מדרבנן], ואם הוא לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו, מותר.

חימום לצורך רחיצת מקצת גופו

ד. אולם יש לדון במקום שבא לרחוץ מקצת גופו אבל לא את פניו ידיו ורגליו, האם זה נכלל בהיתר לחמם מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, או שבאופן זה הוא דומה טפי לרחיצת כל גופו שאסור.

ובביאור הלכה (שם ד"ה אבל) נסתפק בזה, וביאר שם שמקום הספק הוא בין לדעת התוספות ובין לדעת הרמב"ם והגאונים. דלדעת התוס' שההיתר בחימום המים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו הוא משום שהוא דבר השוה כל נפש, אפשר שזהו דוקא באברים אלו ולא בשאר אברים ומשום שכן הרגילות לעולם לרחוץ אברים הללו וכמו שכתב המאירי (ביצה שם) "שהם דברים שאדם צריך ברחיצתם בכל יום ובכל אדם וכמו שאמרו במסכת שבת (נ ע"ב) חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום לכבוד קונהו". וכן משמע בחינוך (מצוה רחצ) שכתב ז"ל, "ומיהו דוקא דברים השוים בכל גוף אדם הוא שנתיר ונאמר שהוא בכלל היתר זה של אוכל נפש כגון רחיצת רגלים דכולי עלמא רחצי הכי לפעמים" עכ"ל.

ומאידך כתב הביאור הלכה (שם), דאפשר ודוקא רחיצת רוב גופו נחשבת לדבר שאינו שוה לכל נפש אבל כל שאינו רחיצת כל גופו, הרי זה חשוב דבר השוה לכל נפש ומותר. וכצד זה מבואר ברשב"א (שבת לט ע"ב) שכתב זה לשונו: "אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו הוי צורך כל נפש וכן הזיעה שוה לכל נפש דמשום רפואה היא" עכ"ל. ומבואר שכל אבר שיש לו צורך ברחיצתו חשוב דבר השוה לכל נפש, וכן מוכח ממה שכתב עוד שם לבאר הטעם שרחיצת אבר אבר אפילו כל גופו מותר, שהוא משום שכל אבר לבדו חשוב דבר השוה לכל נפש, ומוכח מהרשב"א שאין מעלה מיוחדת לרחיצת פניו ידיו ורגליו אלא כל אבר נחשב רחיצתו כדבר השוה לכל נפש, וכמו שביאר שם הרשב"א זה לשונו: "משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר, לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ" עכ"ל. וכן מבואר ברא"ש (הלכות מקואות סימן לז) שהוכיח מדעת ב"ה שהתירו לרחוץ את רגליו בערב יו"ט שהוא הדין מותר לרחוץ את בית הסתרים ובית הקמטים מאחר והם בכלל רחיצת מקצת הגוף. ומבואר שאין חילוק באברים וכל שאינו כל גופו מותר.

וכתב עוד הביאור הלכה (שם) שאפילו לדעת הרמב"ם והגאונים שיסוד האיסור ברחיצת כל גופו הוא משום גזירת מרחץ, מכל מקום יש לדון לאסור שאר אברים דאפשר דלא התירו חכמים לרחוץ אלא האברים הרגילים לרחוץ, וכמו שמשמע בפשטות לשון המשנה שנקט "רוחץ רגליו" ולא אמרו סתמא רוחץ אדם מקצת גופו, עיין שם.

והנה אף שמתחילת דברי הביאור הלכה נראה שהוא מצדד להחמיר ומשום דלדעת התוספות הוא איסור מן התורה ונמצא שהוא בכלל ספק דאורייתא. אולם נראה שמסקנת דבריו שם הוא שאף המיקל יש לו על מי לסמוך. וכן נראה מדבריו שם לעיל מינה (בד"ה ידיו) שמסקנתו שודאי יש מקום לסמוך להיתר. ונמצא לפי זה, שבמקום שהוא צריך לחמם מים לצורך רחיצת מיעוט הגוף [כגון שצריך לרחוץ מקומות שיש בהם ריבוי זיעה או לרחוץ קטן שנתלכלך] המיקל יש לו על מי לסמוך.

ריבוי בשיעורים

ה. והנה הרמ"א (שם ס"ב) כתב, "אבל כשצריך להם לבשל או להדיח אז מותר להרבות בשבילו", ומתבאר מדברי הרמ"א שישנה אפשרות לחמם מים גם בשביל רחיצת כל גופו (היינו רחיצת תינוק שמותר לרחוץ אפילו כל גופו במים שהוחמו ביו"ט). אף שחימום מים לצורך רחיצת כל גופו יש בו איסור. ואופן ההיתר הוא שאם יש לו צורך במים חמים כדי לבשל או להדיח מאכל (שמותר משום אוכל נפש), הרי שיכול להרבות ולהוסיף מים גם בשביל רחיצת התינוק, ומשום דריבוי בשיעורים מותר ביו"ט.

וברעק"א (חידושים לביצה כא ע"ב) מקשה לשיטת התוס' והרא"ש שהאיסור לחמם מים לרחיצת כל גופו דאורייתא משום שאינו שוה לכל נפש הרי כשרוחץ כל גופו אף פניו ידיו ורגליו בכלל, וריבוי בשיעורים מותר ביו"ט [ואף שאפשר שמכל מקום יש בו איסור של גזירת מרחץ מכל מקום לא יהיה האיסור אלא מדרבנן ולא מן התורה].

גדר רחיצת כל גופו

ו. ונראה מבואר מזה, שרחיצת כל הגוף ורחיצת מקצת אברי הגוף הם שני ענייני רחיצה שונים, שרחיצת מקצת הגוף הרחיצה מתייחסת כלפי האברים עצמם והיינו שהוא רוחץ סך אברים מסויימים. אולם ברחיצת כל הגוף אין הכוונה שהוא רוחץ רמ"ח אברים, אלא הרחיצה מתייחסת לכל גופו. והיינו שכשהוא רוחץ כל גופו אין זה מוגדר שרוחץ פניו ידיו ורגליו וגם את שאר גופו אלא הכל שם אחד של רחיצה והיא רחיצה של תענוג. כך שנמצא לפי זה שבאופן שהוא מרבה מים לרחיצת כל גופו הרי שגם על חלק המים שמיועדים לרחיצת פניו ידיו ורגליו כבר אין בו את יסוד ההיתר של רחיצת פניו ידיו ורגליו שהוא דבר השוה לכל נפש, מאחר ועתה שהוא רוחץ כל הגוף נמצאו ידיו ורגליו חלק מרחיצת הגוף שהוא רחיצה של תענוג.

ויש להעיר קצת על סברא זו, מהא דמבואר לעניין רחיצת כל הגוף שלא בב"א אלא אבר אבר, שמותר לרחוץ אבל אסור לחמם מים עבור כל גופו אפילו כשכוונתו לרחוץ אבר אבר, ולכאורה צ"ע מאי שנא הא מאחר ורחיצת כל גופו אבר אבר אינה נחשבת דבר השוה לכל נפש והיא מותרת אם כן כמו כן נאמר לענין חימום המים. ומבואר מזה שכל ההיתר של רחיצת

אבר אבר הוא מחמת צורת הרחיצה שאינה מתייחסת לכל הגוף אלא היא מתייחסת לסך האברים של כל הגוף, וכמו שביאר הרשב"א (שבת לט ע"ב) שכשהוא רוחץ כל אבר בפני עצמו לא שייך בו איסור. ומשום כן לענין חימום המים מתחילה הרי סו"ס יהיה להאי גברא התוצאה של רחיצת כל גופו ותוצאה זו הרי יש בה תענוג שרק בני אדם המעונגים רוחצים כל גופם, ונמצא שהוא מחמם מים עבור רחיצת תענוג ואסור.

אולם אם נימא שרחיצת כל גופו הוא שם אחר של רחיצה, אם כן קשה מה בכך שבתוצאת הרחיצה יהיה כל גופו מעונג, סו"ס אין כאן אלא רחיצת סך גדול יותר של אברים, שהרי מבחינת צורת ואופן הרחיצה אין ברחיצה זו של אבר אבר שם רחיצת הגוף אלא רחיצת סך אברים מסוימים.

ענף ב - רחיצת גופו בחמין ביו”ט

[דיני רחיצה ביו”ט]

ז. עד עתה עסקנו בדין חימום המים לצורך הרחיצה, אולם יש בזה דין נוסף והוא דין הרחיצה עצמה במים חמים ביו"ט, וכמו שיתבאר בע"ה.

כתב השלחן ערוך (סימן תקיא ס"ב) "אבל לא כל גופו אפילו אינו רוחצו בבת אחת וכו' אבל במים שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד". ומבואר בדברי השו"ע שיש חילוק בדין הרחיצה במים חמים ביו"ט, בין מים שהתחממו ביו"ט לבין מים שהתחממו בערב יו"ט. שבמים שהתחממו ביו"ט, יש איסור להתרחץ בהם ואפילו אם אינו רוחץ את כל גופו. אולם במים שחוממו מערב יו"ט, מותר לרחוץ בהם אפילו את כל גופו בבת אחת.

אמנם הרמ"א שם חולק על השו"ע וכתב "ויש אוסרים בכל ענין וכן נוהגין". ונמצא שלדעת הרמ"א אפילו במים שהתחממו מערב יו"ט יש איסור לרחוץ את כל גופו (בבת אחת). ורק רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין התירו.

ומחלוקת השו"ע ורמ"א יסודו במחלוקת הראשונים בסוגיא שדעת הרי"ף (ביצה יא ע"א בדפיו) בשם גאון שבחמין שהוחמו מערב יו"ט מותר לרחות את כל גופו ודינו חלוק מדין רחיצה בשבת, וכן הוא דעת הרמב"ם (פ"א מהלכות יו"ט הט"ז). אולם דעת הרא"ש (ביצה פ"ב סט"ו שבת פ"ג ס"ז) והטור (סימן תקיא) שאף בחמין שהוחמו מערב יו"ט אסור לרחוץ בהם את כל גופו כמו לגבי חמין שהוחמו מערב שבת. ודעת השו"ע לפסוק כהרי"ף והרמב"ם, והרמ"א פסק כהרא"ש והטור.

והנה המקור לחלק בין מים שחוממו בערב יו"ט לבין מים שהוחמו ביו"ט הוא מסוגית הגמרא במסכת שבת (פרק כירה לח ע"ב ושם לט ע"ב) לענין רחיצה בחמין בשבת וביו"ט "אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה

ובשתיה אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה" ובגמרא (שם לט ע"ב) איתא "חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו". ודין זה נפסק בשלחן ערוך (סימן שכו ס"א) שבחמין שהוחמו בשבת אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו. ואם הוחמו מערב שבת מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו (וברמ"א שם הוכיח שאף שאר אברים מותר).

ואולם מבואר בשו"ע שם (ומקור הדין בגמ' שבת שם) שלענין רחיצת כל גופו בשבת יש איסור לרחוץ אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, ואפילו אבר אבר. ונמצא שחלוק בזה דין רחיצה שבת מדין רחיצה ביו"ט, דהא לענין רחיצה ביו"ט כתב השלחן ערוך (תקיא ס"ב) שבנתחממו המים מערב יו"ט מותר אפילו רחיצת כל גופו ואפילו בבת אחת. ויש לבאר מה הטעם שיו"ט חלוק משבת לענין זה.

וחילוק זה בין יו"ט לשבת מצינו גם בדעת הרמ"א, דהנה במשנה ברורה (סימן תקיא ס"ק יח) הביא בשם הא"ר (ומקורו ברשב"א שבת לט ע"ב) שאף לדעת הרמ"א שאסר ברחיצת כל גופו אפילו במים שהתחממו מערב יו"ט, מכל מקום יכול לרחוץ אבר אבר לבדו. אכן לענין שבת מפורש בשו"ע סימן שכו ס"א שאפילו אבר אבר אסור, הרי שגם בדעת הרמ"א חלוק דין יו"ט מדין שבת לגבי רחיצה.

יסוד מחלוקת הראשונים ברחיצת כל גופו ביו"ט

ח. וברשב"א (שבת לט ע"ב) ובר"ן (על הרי"ף ביצה יא ע"ב בדפיו) ביארו מחלוקת הראשונים הנ"ל (אות ז) אם ביו"ט מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב יו"ט, שהראשונים אזלי בזה לשיטתייהו, דכבר נתבאר לעיל (אות א) שנחלקו הראשונים לענין חימום מים ביו"ט לצורך רחיצת כל גופו אם חשוב דבר השוה לכל נפש ומותר מן התורה, או שאינו שוה לכל נפש ויש איסור מן התורה לחמם מים לצורך רחיצת כל גופו. ואם כן יש לומר דלדעת התוס' והרא"ש (ביצה כא ע"ב ובשבת לט ע"ב) שהוא איסור מן התורה, כמו כן גם יש איסור לרחוץ כל גופו בחמין ביו"ט, ומשום דיש לומר שחכמים גזרו איסור רחיצה אפילו אם הוחמו מערב יו"ט כיון שמכל מקום החימום ביו"ט אסור מן התורה. אולם לדעת הרמב"ם וסייעתו שרחיצת כל גופו נחשב לדבר השוה לכל נפש והוא מותר ביו"ט, אם כן אין מקום לגזור על הרחיצה כלל.

ויש לעיין דהניחא לשיטת השו"ע הרי מתפרש היטב הטעם שביו"ט יש היתר לרחוץ כל גופו אפילו שבשבת אסור, וכמו שנתבאר שהשו"ע הולך בשיטת הרמב"ם שאין איסור מן תורה לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת כל גופו והוא רק איסור מדרבנן, ומשום כן לא גזרו על הרחיצה של כל גופו. אולם לדעת הרמ"א שהאיסור לחמם מים לצורך כל גופו הוא מן התורה וכשיטת התוס' הנ"ל, אם כן מאי טעמא התירו לרחוץ כל גופו באופן של אבר אבר, הא לענין רחיצה בשבת מבואר שיש איסור לרחוץ כל גופו אפילו אבר אבר, ומאי שנא שבת מיו"ט לענין זה מאחר וגם ביו"ט יש איסור לחמם מים לצורך רחיצת כל גופו אפילו אם רוצה לרחוץ אבר אבר. וביותר תיקשי שהרי עיקר הטעם שחולק הרא"ש על הרי"ף וסובר שיש איסור לרחוץ כל גופו ביו"ט מבואר ברא"ש (שבת פ"ב סימן ז) שהוא משום דעל שבת ויו"ט גזרו כאחד, ואם כן מהכ"ת לחלק בייניהו לענין אבר אבר.

ונראה מבואר מזה, כפי שהתבאר לעיל (אות ו) שרחיצת כל הגוף ורחיצת מיעוט אבריו ב' ענייני רחיצה נינהו, ומשום שרחיצת כל הגוף יש לה שם של תענוג וכמו שכתבו התוס' (ביצה כא ע"ב) שרחיצה זו אינה ראויה "אלא לבני אדם מעונגין", אולם רחיצת מיעוט אברים חשוב רחיצה לניקיון ובריאות (תוס' שבת לט ע"ב). ולפי זה נראה שיש לחלק בזה בין רחיצה ביו"ט לבין רחיצה בשבת, דלענין רחיצה ביו"ט שיסוד הנידון הוא "דבר השוה לכל נפש", הרי שנידון היתר הרחיצה הוא כלפי "מעשה הרחיצה", ובזה שפיר יש לומר שרחיצת כל הגוף ורחיצת מיעוט אברים ב' ענייני מעשה רחיצה ניהו, ומשום כן גם באופן שהוא רוחץ את כל גופו אבל בלא מעשה אחד של רחיצה אלא אבר אבר עדיין אין על זה שם מעשה רחיצה של כל גופו אלא הוא כמה מעשים של רחיצת אברים, ומותר.

אמנם לענין רחיצה בשבת, שיסוד הנידון שם לחלק בין רחיצת פניו ידיו ורגליו לרחיצת כל גופו, הוא מחמת גזירת מרחץ, בזה מסתבר שהנידון הוא כלפי "תוצאת הרחיצה" אם הוא רוחץ את כל הגוף או רק מקצתו, ואם כן הרי לענין תוצאת הרחיצה כך לי רוחץ כל גופו עם מעשה אחד לבין אם רוחץ כל גופו בכמה פעולות, דסוף סוף הוא פועל להיות כל גופו רחוץ, ומשום כן לעניין שבת לא התירו לרחוץ אפילו אבר אבר כל שהוא רוחץ את כל גופו או רובו.

גדר רחיצת אבר אבר

ט. לעיל (סוף אות ז) הבאנו דברי המשנ"ב בשם הא"ר, שגם לדעת הרמ"א שאסור לרחוץ את כל גופו אפילו במים שהוחמו מערב יו"ט מכל מקום יכול לרחוץ אבר אבר לבדו, ורק בבת אחת אסרו.

והנה מקור הדברים הוא ברשב"א (שבת לט ע"ב) וראה שם שביאר טעם הדבר וז"ל: "ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינה שוה לכל נפש אסורה דבר תורה אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר דבר תורה, משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר, לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ" עכ"ל.

ולפי זה היה נראה בפשטות, שרחיצת אבר אבר הכוונה דוקא שמנגב כל אבר אחר הרחיצה ואח"כ רוחץ את האבר השני, אולם במקום שרוחץ והולך אבר אחר אבר, מסתבר שהוא המשך הרחיצה הראשונה ממש, ולא שייך לומר שמעשה זה מותר בפני עצמו והוי מעשה רחיצה בהיתר.

גדר חמין שהוחמו בערב יו"ט

י. ובעיקר הגדר של חמין שהוחמו מערב יו"ט מצינו פלוגתא בזה. דברעק"א (בגליון השו"ע סימן שכו) כתב זה לשונו: "משמע דשרי אף ברחיצה אף דהמים נמשכו ובאו בשבת כיון דבהיתירא הוא כההיא דפותקים מים לגנה ע' בתוס' ואף דחמים שהוחמו בשבת דרך היתר ג"כ אסור לרחוץ כמ"ש המג"א בסק"ו צ"ל דהכא עדיפא כיון דלא נעשה מעשה בשבת כלל" עכ"ל. ומבואר דעת הרעק"א שאפילו נתחממו המים ביו"ט או בשבת עצמו מכל מקום שייך להחשיבו כהוחמו בערב שבת ויו"ט.

אמנם דעת התוס' ישנים (שבת לט ע"ב) שגם נתחמם בהיתר אסור ואפילו הוחמו מערב יו"ט כל צורכן אך לא הסירן מע"ג האש חשוב הוחמו ביו"ט, שכל שנתחמם אף ביו"ט חשוב הוחמו ביו"ט, וז"ל התו"י שם, "ומהר"מ מפרש דחמין שהוחמו מער"ש היינו שנסתלקו מעל האור מבעו"י ושהוחמו בשבת היינו נמי שהוחמו מבעו"י כל צורכן אך מתחממין והולכין גם בשבת" עכ"ל. ונמצא לדברי התו"י שרק סיר שירד מהאש לפני יו"ט מותר לרחוץ בו.

והנה לעיל (אות ה) הבאנו שיטת הרמ"א שריבוי בשיעורים מותר ביו"ט, ומשום כן במקום שצריך לחמם מים לצורך בישול או הדחה הרי שמותר גם להוסיף ולהרבות מים לצורך רחיצת כל גופו של תינוק. ולמה שנתבאר בדברי הרע"א יש לעיין אם כי האי גוונא נימא גם שיחשבו המים כמי שהוחמו מערב יו"ט מאחר וחימום המים בהיתר הוא.

ובפשטות היה נראה שאף הרעק"א מודה בזה שנחשבים המים כהוחמו ביו"ט, דהא לכאורה זה דומה ממש למה שהביא הרע"א שם מדברי המג"א (שם ס"ק ו) שאם חימם המים לצורך בישול שהוא בהיתר שאינו יכול לרחוץ בהם כל גופו, מאחר וחשוב כמים שהוחמו ביו"ט שיש איסור לרחוץ בהם כל גופו. וביאר הרע"א שם הטעם דחלוק ממים שנמשכין ומתחממים בשבת, שהתם לא נעשה מעשה בשבת כלל משא"כ בחימם המים לצורך בישול דאף שהוא בהיתר מ"מ נעשה מעשה בשבת. ואם כן הרי לכאורה הוא הדין יש לומר גם בנידון דידן לענין ריבוי בשיעורים, שאף ויש היתר לחימום תוספת המים לצורך רחיצת כל גופו, מכל מקום יחשבו מים אלו כנתחממו בשבת, שהרי עשה מעשה בשבת לחמם המים.

אכן לפי זה נמצא שעיקר ההיתר שכתב הרעק"א במים שהולכים ומתחמממים מערב יו"ט ליו"ט, הוא רק משום "דלא נעשה מעשה בשבת כלל". אולם מלשון הרעק"א בתחילת דבריו שכתב "כיון דבהיתירא הוא", הרי משמע שיסוד הסברא בזה הוא משום שכל שנתחמם בדרך היתר הרי זה נידון כהוחמו בערב יו"ט.

ביאור דעת הרעק"א

יא. ונראה שבאמת חלוק טובא אופן המג"א שם לעניין חימום מים לצורך בישול ולבסוף בא לרחוץ בהם, לנידון דידן באופן שחימם מים על ידי ההיתר של ריבוי בשיעורים. והוא, דבחימם מים לצורך בישול הרי לא היה היתר כלל בחימום המים כלפי הרחיצה ורק שאחר שכבר חימם לצורך בישול עתה הוא רוצה להשתמש במים לצורך רחיצה, ונמצא שמים אלו הוו מים שיש בהם איסור חימום כלפי רחיצה, ורק לא עבר איסור כיון שבשעת חימום לא עמדו המים לצורך הרחיצה. אולם בריבוי בשיעורים הרי שהותר לו להוסיף ולהרבות מים לצורך הרחיצה עצמה, והוי היתר גמור כלפי הרחיצה ומשום כן יש לומר שמים אלו חשובים כהוחמו מערב יו"ט דמאחר ונתחממו בהיתר אין בהם חומר של מים שהוחמו ביו"ט.

ונמצא לפי זה שיסוד הגדר של הוחמו מערב יו"ט לדעת הרעק"א הוא כלשונו שם שכתב בתחילת דבריו "כיון דבהיתירא הוא", ומה שכתב בסו"ד דשאני הכא שלא נעשה מעשה בשבת כלל, צריך לומר שכוונתו הוא שמשום כן נחשב שיש היתר גמור גם כלפי כוונתו לרחוץ בהם, ואם כן אף ריבוי בשיעורים נכלל בזה.

ולפי זה נמצא שמלבד עיקר המחלוקת של הרעק"א והתו"י לענין הניח סיר על האש בערב יו"ט ומכח זה נתחמם ביו"ט עצמו, אם זה נחשב כהוחמו בערב יו"ט או כהוחמו ביו"ט דלרע"א אינו נחשב הוחמו ביו"ט כיון שנעשה בהיתר ובלא מעשה בשבת כלל. ולדעת התו"י נחשב כהוחמו ביו"ט כיון שחימום המים נעשה בשבת.

הרי שיש עוד נפק"מ בזה לענין ריבוי בשיעורים והיינו באופן שבא לרחוץ את כל גופו בחמים ביו"ט אבר אבר (לדעת הרמ"א תקיא ס"ב), ואין לפניו מים שהוחמו מערב יו"ט [ופשוט שלא יועיל מה שהוא מכוון לרחוץ אבר אבר להתיר לחמם המים, דאף שהרמ"א חילק ברחיצת כל גופו בין רחיצה בב"א לרחיצת אבר אבר, מ"מ כל זה רק לענין הרחיצה עצמה שבאבר אבר הוא סוג אחר של רחיצה, אבל כלפי חימום המים סו"ס הוא צריך לשיעור של כל גופו]. ויש לדון האם מועיל לזה ההיתר של ריבוי בשיעורים לחמם המים שיוכל גם לרחוץ את כל גופו, או שנאמר שסו"ס הוא חימם המים ביו"ט ומים שהוחמו ביו"ט אין היתר לרחוץ בהם כל גופו אפילו אבר אבר. ולמה שנתבאר הרי שהדבר תלוי במחלוקת הרעק"א והתו"י הנ"ל.

מים חמים שעירב בהם מים קרים

יב. והנה כל האמור הוא במקום שבא להשתמש במים שהוחמו בערב יו"ט בפני עצמם. אולם מצוי מאוד שמפני שהמים רותחים מאוד, אדם מערב בהם מים קרים. ויל"ע אם מים אלו נחשבים כמים שהוחמו ביו"ט עצמו, מאחר והמים הקרים\

המעורבים בהם הרי נתחממו עתה ביו"ט על ידי המים הקרים, או שמא אין להחשיבו כהוחמו ביו"ט ומשום שהמים הקרים באו רק לצנן את החמין ויש לומר מחמת כן שאין זה נחשב כלל כמים שהוחמו, ושוב גם לא יהיה לזה דין מים שהוחמו ביו"ט.

ונחלקו בזה האחרונים, דעת התהלה לדוד (סימן שכו) דמערב מים חמים וקרים לא מיקרי חמין שהוחמו ביו"ט, ומשום דהצונן לא נתחמם אלא מחמת חמין שנתערבו בהן, וכיון שאלו החמין נתחממו בערב יו"ט הרי חשוב שנתפשט חום זה שכבר היה במים מחמת ערב יו"ט בכל המים שלפניו, אבל לא נחשב כפעולת וכמעשה חימום של המים החמים במים הקרים, דנימא מחמת כן שנתחדש ביו"ט חימום מים. וראה שם שהביא ראיה לזה מדברי הגמ' (שבת מב ע"א) שמותר לתת ב"אמבטי" חמין לתוך צונן, ולכאורה קשה הרי סתם אמבטי לכאורה היינו לצורך רחיצה ואם כן אף אם אין בנתינת מים האלו משום בישול אכתי האיך מותר לרחוץ בהם הא נתחממו הצונן מהחמים בשבת. ועל כרחך משום דעירוב מים צוננים במים חמים אינו חשוב שנתחדש חימום ביו"ט.

אולם דעת האגלי טל (מלאכת אופה הערה ס"ו) שהדבר תלוי בכוונתו בנתינת ועירוב המים הקרים בחמים, והיינו, דבמקום שכוונתו בנתנית המים הצוננים לתוך החמין כדי לצנן את החמין, והחמין עצמם הוחמו מערב שבת, בזה נחשב שאינו עושה מעשה לחימום המים הקרים, כיון שפעולתו לא באה לחדש חום בצונן אלא להפך לצנן את החמין והחימום של הקרים נעשה ממילא, ואינו נחשב כמים שהוחמו ביו"ט. אולם במקום שבא לחמם את הצוננים, הרי שפעולתו באה לחדש חום חדש בצונן, וממילא נחשבים המים האלו כנתחממו ביו"ט עצמו, ויש בהם גזירת מרחצאות.

עירוב מים קרים בחמים בדוד שמש

יג. ועל פי דברי האגלי טל הנ"ל, יש לדון לענין "דוד שמש" שאופן פעולתו הוא שבפתיחת ברז המים החמים, יורד מפלס המים בדוד, ועל ידי זה נכנסים מים קרים חדשים לדוד. והנה המים הקרים החדשים שנכנסים לדוד הלא הם מתחממים מהמים החמים שעוד קיימים בו, ויש לעיין האיך להחשיב את הכוונה כלפי כניסת המים הקרים לדוד, האם כחימום המים הקרים או לאו.

ולכאורה היה מקום לומר, שמאחר ודעת האגלי טל שגם בעירוב מים קרים לתוך חמין יש אופן שנחשב כהוחמו ביו"ט, ורק כשבא לצנן המים החמים נחשב כהוחמו ממילא ואין זה הוחמו ביו"ט. אם כן בדוד שאין לו כוונה לצינון המים, תחשב פעולתו כמי שגורמת לתוספת חום במים הקרים ויחשב כמים שהוחמו ביו"ט.

אולם נראה מסתבר שאף לדעת האגלי טל עיקר החשיבות של פעולת חימום ביו"ט גם בעירוב מים קרים לתוך חמים הוא רק מחמת כוונתו לחימום המים, אבל במצב שאין לו כוונה כלל כלפי כניסת המים הקרים, לא שייך להגדיר את פעולתו כמעשה חימום של הים הקרים, והוי מים שהוחמו מערב יו"ט.

לפי זה נראה שהוא הדין אם נתערב בשוגג מים קרים לתוך מים חמים בלא ידיעתו וכוונתו, שאף לדעת האגלי טל נחשב כמים שהוחמו מערב יו"ט ואפילו אם הוא רוצה בחימום המים הקרים. וטעם הדבר משום שלא נעשה מעשה מכוון לחימום המים, אם כן "סתם" עירוב מים צוננים בחמים אינם מתפרשים כחימום המים הקרים ותוספת חום במים הקרים, אלא הוא התפשטות חום המים החמים במים הקרים.

פתיחת ברז מים חמים מהדוד שמש או בוילר חשמלי

יד. והנה בעיקר דין פתיחת ברז של מים חמים מהדוד שמש או בוילר חשמלי ביו"ט, יל"ע עוד מצד אחר, שהיות ופתיחת הברז גורמת לכניסת מים קרים לדוד והם מתבשלים שם מחמת השמש או החשמל, נמצא שהוא עושה פעולת בישול וחימום למים הקרים, בלא שיהיה לו צורך כלל במים אלו.

ואין לומר שהוא צריך למים הקרים האלו לאחר זמן לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, וחימום מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו מותרת ביו"ט. שהרי אם ישתמש במים אלו לאחר זמן, הרי שוב הוא מכניס מים קרים שאין לו בהם צורך, ונמצא שיהיה לו אסור לאחר זמן להשתמש גם במים האלו שהתחממו מחמת שהשימוש במים אלו גורמים חימום מים חדשים, וכיון שלעולם הוא צריך להכניס מים חדשים בשביל להשתמש במים שנוספו עתה בדוד, אם כן נמצא שהמים החדשים שנכנסים בפתיחת הברז נחשבים למים שאין לו צורך בהם [אלא אם הוא באופן שהשמש כבר אינה מעל ה'קולטים', כך שאף אחר כניסת המים החדשים לדוד אין להם אפשרות חימום מהשמש, וגם הוא משתמש בכל המים החמים שבדוד, וכך אין חיסרון בחימום המים מצד שמתערבין בחמים כיון שהוא משתמש בכל המים החמים שבדוד].

ולפי זה נמצא, שאפילו אם רוצה להשתמש במים חמים לפניו ידיו ורגליו או הדחת כלים שזה מותר אפילו במים שהתחממו ביו"ט, מכל מקום יהיה אסור להשתמש במים הבאים דרך הדוד שמש או הבוילר חשמלי, מחמת שהוא גורם לכניסת מים חדשים המתבשלים שלא לצורך.

בישרא אגומרי

טו. והנה יש שדנו להקל בזה על פי המבואר בגמרא (שבת קלד ע"א, ביצה כג ע"א) שבישרא אגומרי מותר, והיינו שמותר להניח בשר על גחלים בוערות ביו"ט אע"פ שעל ידי כן הוא גורם לכיבוי מקצת הגחלים. ודין זה נפסק בשו"ע (אורח חיים סימן תקז ס"ד) "וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו", והנה ביסוד ההיתר שם משמע בשו"ע הוא משום שגם כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, אולם במגן אברהם (שם ס"ק ט) מבואר שההיתר הוא מחמת שאי אפשר לבשלו כך

בענין אחר, וכיון שגוף מעשה הבישול הותר באופן זה הרי נכלל בזה היתר גם כלפי מעשה הכיבוי, שהיות ואי אפשר לבשלו בע"א נחשב הכיבוי כחלק מההיתר של הבישול, ובביאור הלכה (שם ד"ה כך) העתיק דברי המג"א הנ"ל.

ולפי זה דנו לומר שכמו כן יש לומר לענין פתיחת ברז המים חמים בדוד שמש שאף ועל ידי זה נכנסים מים קרים ומתבשלים שלא לצורך מכל מקום יש להתיר לפתוח הברז מים חמים, ומשום שכיון ועיקר פעולתו היא שימוש המים החמים וכניסת המים הקרים ובישולם שם הוא בהכרח מפעולה זו, אם כן עיקר פעולתו היא שימוש במין החמים וכיון שהיא מותרת אין לאסור את מלאכת האיסור הנגרמת בהכרח מפעולה זו דומיא דבישרא אגומרי.

ונמצא לפי זה שיהיה מותר להשתמש במים החמים בין לפניו ידיו ורגליו ובין לכל גופו במקום שרוחץ אבר אבר, שמאחר ועיקר הפעולה של הוצאת המים מותרת ביו"ט שהוא רוחץ את כל גופו אבר אבר שהותר, שוב גם מותר גם מה שגורם לבישול המים ע"י כניסתם לדוד מאחר והם נגררים ומוכרחים מעיקר הפעולה שהיא מותרת.

חילוק בהנ"ל בין רחיצת גופו לרחיצת פניו ידיו ורגליו

טז. מיהו נראה שאף אי שייך היתר זה [וראה בסמוך שמסתבר דנידון דידן אינו שייך כלל לבישרא אגומרי], מכל מקום אין זה אלא ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אבל ברחיצת כל גופו אפילו אבר אבר (שהותר במים שהוחמו מערב יו"ט) לא שייך כלל היתר זה של בישרא אגומרי, וכמו שיתבאר בע"ה.

דהנה נראה ברור, דמה דמצינו היתר ד"בישרא אגומרי", יסודו וענינו הוא רק במקום שעושה "מלאכה" אלא שיש לה היתר מכח אוכל נפש וכיו"ב, שבזה אמרו שכיון שהותרה לו המלאכה של בישול, נכלל בזה גם היתר כלפי המלאכה המוכרחת מכח עיקר המלאכה המותרת, מחמת סברא זו דאי אפשר בענין אחר. אולם פשוט שבמקום שהוא אינו עושה מלאכה כלל אלא עושה מעשה היתר שאינה מלאכה, בזה לא שייך להתיר אם נגרר בהכרח ממעשה זה מלאכה אחרת, שהרי גם עיקר מעשיו אין לו "היתר" אלא שאין זה מעשה איסור כלל, ורק במקום שעושה מלאכה אלא שהותרה לו שייך לומר שהיתר מלאכה זו גוררת עמה גם מלאכות המוכרחות לבוא ממלאכה זו.

ולפי זה בפותח ברז של מים חמים הרי אין בזה כלל "מלאכה" המותרת אלא שאין איסור לרחוץ בחמים, והאיך שייך לומר שאגב פעולה זו נתיר לו מלאכת הבישול. אולם אפשר שכיון שגם הותר מלאכת חימום ובישול המים לצורך רחיצה אם כן חשוב פעולתו בהוצאת המים כעושה בהיתר גם כלפי מלאכת בישול המים ושוב מתירים לו גם הפעולה שנגררת שהיא בישול המים שלא לצורך כלל.

אכן לפי זה הרי בהכרח שאין מקום להתיר אלא כשהוא בא

לרחוץ פניו ידיו ורגליו ולא כשהוא רוחץ כל גופו (אבר אבר), שהרי מה שיש היתר מלאכה של חימום המים לצורך רחיצה הוא רק ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אבל חימום מים לצורך רחיצת כל גופו (אפילו אבר אבר) הרי אסור מן התורה, ונמצא שכשהוא בא לרחוץ את כל גופו (אבר אבר שמותר לרחוץ) אין זה נחשב כעושה מלאכה המותרת אלא שאין כאן מעשה מלאכה כלל, ולא שמענו להתיר מלאכה הנגררת ומוכרחת, כשעושה מעשה המותר, ורק כשעושה 'מלאכה' שהותרה אמרינן בזה שכמו כן היא גוררת היתר אף למלאכה המוכרחת ממנה.

דחיית עיקר ההיתר מחמת ”בישרא אגומרי”

יז. אולם באמת נראה, דהכא לא שייך כלל האי התירא ד"בישרא אגומרי", ומשום שלא התירו מלאכה אגב מלאכה המותרת אלא במקום שהמלאכה המותרת מכריחה שתגרור אחריה את המלאכה הנוספת, ומשום כן שייך לומר שההיתר הקיים במלאכה המותרת נמשכת גם על מה שמוכרח ממלאכה זו, אבל במקום שהמלאכה המותרת אינה מכריחה מחמת עצם המלאכה את המלאכה שנגררת ממנה הרי שאינו נחשב שהמלאכה הנגררת מוכרחת מהמלאכה המותרת ולא שייך להתיר אותה אגב המלאכה המותרת.

ולפי זה הרי פשוט לכאורה, שבשלמא התם כשהוא מניח בשר ע"ג גחלים בוערות דעכ"פ סוג פעולת בישול כזו שהיא על גחלים מחייבת גם כיבוי, ומשום כן גם הותר הכיבוי אגב מלאכת הבישול שהותרה. אולם לענין שימוש במים חמים שבדוד שמש הרי פעולה זו של הוצאת המים אין בה כלל שייכות לכניסת המים הקרים לדוד, ורק שעתה הכניס את המים החמים לסוג כלי שענינו לפעול שתי פעולות, הוצאת המים דרך הברז וכניסת מים אחרים במקומם, אבל אין זה נחשב שעצם פעולת הוצאת מים מהדוד מכריחה את פעולת כניסת המים, אלא הם שתי פעולות שנזדמנו למקום אחד אבל אינן נחשבות ככרוכות זו בזו, ואם כן באופן זה לא שמענו כלל להתיר את מלאכת האיסור אגב מלאכת ההיתר.

ועולה לנו לדינא: שבדוד שמש שדרכו שעל ידי פתיחת המים החמים גורם לכניסת מים קרים בהכרח, יש בזה איסור מחמת בישול המים הקרים, ולא שייך בזה ההיתר של "בישרא אגומרי" בין אם בא לרחוץ את כל גופו (אבר אבר), בין אם בא לרחוץ רק את פניו ידיו ורגליו. ורק במקום שגם אחר כניסת המים הקרים לא יתבשלו המים וכגון שכבר השמש לא עומדת ע"ג הקולטים, יש להתיר להשתמש במים אפילו לרחיצת כל גופו אבר אבר וכדין הוחמו מערב יו"ט, ואפילו במים הקרים שנכנסים ומתערבים במים החמים, וכפי שנתבאר לעיל בדין עירוב מים קרים לתוך מים חמים [והיינו באופן שעמדו כבר מים חמים מערב יו"ט, אולם אם המים החמים עצמם נתבשלו ביו"ט, חשוב הוחמו ביו"ט].

רחיצה ביום טוב הלכה למעשה

מעיקר הדין מותר לרחוץ במים קרים, אך בני אשכנז נהגו שלא לרחוץ בהם מכמה חששות. אולם במקום צער מותר לרחוץ במים קרים. גם במים חמים ישנם אופנים המותרים כפי שיתבאר להלן – וגם כאן ההיתר הוא במקום צער בלבד.

א - דיני רחיצה במים חמים ביו"ט

א. רחיצת כל הגוף במים חמים אסורה.

ב. רחיצת כל הגוף אבר - אבר בחמים שהוחמו ביו"ט אסורה. אך אם המים הוחמו מערב יו"ט - מותר לרחוץ אבר אבר (רחיצת אבר - אבר הכוונה עם ניגוב בין כל אבר ואבר שרוחצים). ולבני ספרד מותרת רחיצת כל הגוף במים חמים שהוחמו מערב יו"ט.

ג. רחיצת פנים ידים ורגלים מותרת גם בחמים שהוחמו ביו"ט.

ד. רחיצת מיעוט הגוף מותרת, ואף בחמים שהוחמו ביו"ט [עכ"פ שהוחמו בחמה].

ב - דיני חימום מים ביו"ט עבור רחיצה

א. אסור לחמם מים ביו"ט עבור רחיצת כל הגוף, ואף אם כונתו לרחוץ אבר אבר.

ב. מותר לחמם מים ביו"ט לצורך רחיצת פנים ידים ורגלים.

ג. נחלקו הראשונים האם מותר לחמם מים ביו"ט כדי לרחוץ מיעוט הגוף, ולמעשה בחימום מים על האש וכן במים חמים שהוחמו על ידי בוילר חשמלי - המיקל יש לו על מי לסמוך. ובחימום מים על ידי דוד שמש ניתן להקל לכתחילה (ובתנאי שלא נכנסים מים קרים לדוד, אם נכנסים מים קרים – ראה בסע' הבא).

ד. הפותח ברז מים חמים שהוחמו על ידי דוד שמש וכפועל יוצא מים קרים נכנסים לדוד השמש, לכאורה יש איסור בדבר כיון שהמים הקרים מתבשלים כעת בתוך הדוד שלא לצורך (שהרי בדרך כלל לא משתמשים בכל המים שבדוד). אמנם מי שמקל לפתוח לצורך רחיצה באופן המותר [לצורך פנים ידיים ורגליים או מיעוט הגוף או שפותח לצורך שטיפת כלים], אין למחות בידו, אך אין להקל בכך לכתחילה.

ג - גדרי 'הוחמו בערב יו"ט - וביו"ט'

א. סיר שהוסר מעל האש לפני כניסת החג המים שבו נחשבים 'הוחמו מערב יו"ט'.

ב. אם הניחו את הסיר על האש ביו"ט עצמו נחשב 'הוחמו ביו"ט'.

ג. הניחו סיר על האש בערב החג ונשאר שם בחג, נחלקו בדבר האם חשיב הוחמו בערב יו"ט או ביו"ט (רעק"א או"ח שכ"ו תוס' ישנים שבת ל"ט), ולהלכה נחשב כ'הוחמו מערב יו"ט'.

ד. המערב מים קרים במים חמים שחוממו מערב החג- נחלקו הפוסקים בדבר, יש אומרים שדינם כמים שהוחמו בערב יו"ט, ויש הסוברים לתלות זאת במטרה שלשמה עירב את המים - אם כוונתו לקרר את המים החמים – חשיב 'הוחמו בערב יו"ט', ואם המטרה להרבות במים חמים הוי 'הוחמו ביו"ט'. להלכה באופן זה הוי כמים שהוחמו מערב יו"ט.

ד - רחיצת תינוק

א. תינוק שרגילים לרחצו בכל יום, מותר לרחוץ כל גופו ביו"ט, ואף בחמין שהוחמו ביו"ט. וההיתר לחמם מים ביו"ט לרחיצת כל גופו של תינוק, הוא רק אם חלק מהמים שבסיר שהונח על האש ישמשו לשתיה או לצורך שטיפת כלים - אז אפשר יהיה להשתמש בשארית המים לרחיצת כל גופו של התינוק.

ב. תינוק שאין רגילים לרחצו בכל יום, דיני רחיצתו - כגדול.

ה - סיכום הלכה למעשה

אופנים של רחיצה המותרת –

• הנחת סיר מים על האש לצורך רחיצת פנים ידיים ורגליים – מותרת ביו"ט.
• חימום מים לרחיצת מיעוט הגוף - ראה לעיל סעיף ב' אות ג'.
• רחיצת כל הגוף אבר אבר מותרת אם הסיר היה מונח על האש לפני כניסת החג (סע' א' אות ב').
  באופן זה אפשר גם להוסיף מים קרים למים שחוממו מערב יו"ט, וירחץ בהם כל גופו אבר אבר.

כאמור לעיל סעיף ב' אות ד', אין להשתמש במים מדוד שמש אף לרחיצת פנים או שטיפת כלים כיון שנכנסים מים קרים לדוד והם מתבשלים ללא צורך, ואף לסוברים שבמעשה אחד של הוצאת מים מותר השימוש בדוד שמש אף שנכנסים מים קרים - מותר רק לצורך רחיצת פנים ידים ורגלים [ולצורך מיעוט הגוף, עי' לעיל סעיף ב' אות ג' וכן לצורך שטיפת כלים, אבל לצורך רחיצת כל הגוף אבר אבר וכן לצורך רחיצת כל גוף התינוק – אסור].

כאמור לעיל סעיף ד' אות א', תינוק שרגילים לרחצו כל יום, מותר לרחצו ביו"ט, ואף במים שהוחמו ביו"ט, אך אסור לחמם מים לצורך כך. אך מותר לחמם מים באופן שחלק מהמים משמשים לצורך שטיפת כלים, כאמור שם. ולמקלים להשתמש בדוד שמש ביו"ט, אפשר לפתוח את ברז המים החמים באמבטיה, לצורך שטיפת כלים, ואז להשתמש במים גם לצורך רחיצת התינוק. [אך לצורך רחיצת גדול, אי אפשר להקל בכך, כיון שרחיצת כל הגוף אבר אבר בחמין שהוחמו ביו"ט - אסורה].