בנידון סוכת פרגולה

פרגולה המצויה במרפסות, יש בזה כמה אופנים:

אופן אחד הוא שבונים מסגרת עץ, פעמים מניחים אותה על ארבעה עמודים [בפרט במרפסת פתוחה שאין קירות מסביב לחבר את המסגרת], ופעמים מחברים את המסגרת לקירות המרפסת סביב, ובתוך המסגרת ישנם כמה קורות עץ ורווח גדול ביניהם, ועליהם מניחים את הסכך בחג הסוכות ולאחר חג הסוכות המקום עומד פתוח ללא סיכוך וללא הצללה.

אופן נוסף של פרגולה הוא, שמניחים בין הקורות נסרים דקים להצללה [ממין הכשר לסיכוך], פעמים עושים זאת בצורה שהנסרים צמודים זה לזה ופעמים יש רווח בין הנסרים, ונסרים אלו עומדים כל השנה להצללה. ויש לדון האם אפשר להשתמש בנסרים אלו למצות סוכה כאשר על ידם יש בסוכה צילתה מרובה מחמתה, האם עצי הפרגולה כשרים לסיכוך, והאם צריך לחדש איזה דבר בעצים קודם סוכות, ובנדון זה יש ארבעה נושאים שיתבארו להלן, ומהם נלמד לנדון של סוכת פרגולה:

א. סוכה צריכה להעשות לשם צל, וסוכה העומדת משנה לשנה, פעמים היא מוגדרת כ"סוכה ישנה" וצריך לחדש בה דבר קודם החג. ופעמים היא מוגדרת כ"דירה של כל השנה" וצריך להגביה את הסכך, ונבאר להלן דין פרגולה.

ב. אין לסכך בנסרים שרוחבם ארבעה טפחים משום שנראה כבית ויש חשש שמא יבוא לישב בבית גזירה זו נקראת בגמ' "גזירת תקרה". וכתב הסמ"ק דנהגו שלא לסכך בנסרים כלל שמא יבוא לסכך בהם בצורה שאין הגשמים יורדים דרכם והסוכה פסולה. ונבאר להלן דין נסרי פרגולה.

ג. כאשר מחבר את הנסרים במסמרים יש לדון מכמה פנים: [א] האם יש בכך משום גזירת תקרה. [ב] האם זה נחשב כסוכת קבע ולא סוכת עראי והסוכה פסולה כמבואר בתוס' בסוכה (ב ע"א) שצריך שהסכך יהיה עראי. [ג] האם יש בכך משום מעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ המבואר בראשונים (סוכה כא ע"ב) ובשו"ע (סי' תרכט סע' ז-ח).

ד. כאשר מניח את הנסרים בתוך חריצים שבקורות, האם החריץ נחשב ככלי קיבול המקבל טומאה ויש בכך משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, המבואר בגמ' (שם) ובשו"ע (שם).

סוכה לשם צל

א. קיי"ל בגמ' בסוכה (ח ע"ב) ושולחן ערוך (סי' תרלה) שסוכה אף על פי שלא נעשית לשם מצוה כשרה, והוא שתהיה עשויה לצל. דהיינו אם המטרה ששמו את הסכך היא בשביל להצל ולהגן מפני החמה כשרה אף שהסכך לא נעשה לשם חג, אולם אם המטרה היא לצניעות בעלמא, והיינו כדי להשתמש שם באופן שלא יראו אותו, פסולה. [ולכן כשמניחים את הסכך בסוכה, צריך לומר שמניחו לשם צל ויש אף אומרים לשם מצות סוכה, אך העיקר הוא שיעשה זאת לשם צל].

סוכה ישנה

ב. הלכה נוספת מבואר בגמ' בסוכה (ט ע"א) ושו"ע (סי' תרלו) שסוכה ישנה דהיינו שעשאה לשם צל קודם שיכנסו שלושים יום לפני החג, הסוכה כשרה, ובלבד שיחדש בה דבר. ובע"ה נבאר להלן איך מחדשים בה דבר, אבל אם עשאה לשם סוכה אף מתחילת השנה הסוכה כשרה, ואף בלא חידוש, אך בתנאי שלא יגור בה כל השנה [וכדלהלן אות ג'].

וכתב החיי אדם (כלל קמו) שאם הסוכה עומדת משנה לשנה אף על פי שעשאה לצל, לשם קיום המצוה בחג, צריך לחדש בה דבר, דכיון שעבר החג הרי בטלה העשייה, ודינה כסוכה העשויה לשם צל ולא לשם סוכה, שמצווה לחדש בה דבר. והיינו שמבואר בחיי אדם וכן פסק המשנה ברורה (בסי' תרלו סק"ז) שכל מה שאמרנו שאם עשה את הסוכה לשם החג הסוכה כשרה אף בלא שיחדש בה דבר, כל זה אם עשאה רק לאחר סוכות של שנה שעברה, אבל אם עשאה לפני סוכות בשנה שעברה, בשנה שלאחר מכן לפני סוכות צריך לחדש בה דבר.

ואיך עושים החידוש: או שצריך לשים בסוכה סכך טפח על טפח, או לשים סכך אפי' כל שהוא או לאורך כל הסוכה או לרוחב כל הסוכה [ואם עשה כן אין צריך להגביה את הסכך לשם צל].

סוכה העשויה לדירה

ג. סוכה שעשויה לדירה לכל ימות השנה פסולה, כיון שמשתמש בסיכוך לדירתו לכל השנה, וכמו שכתב רש"י (סוכה ח ע"ב) לגבי סוכת יוצרים [שעשוי כחדר בתוך חדר] דהפנימית אינה סוכה שלא ניכר שלשם סוכה הוא דר בה, משום שכל ימות השנה הוא דר בה ורוב תשמישו וסעודתו ושנתו שם. וכן מבואר ברש"י (שם יד ע"א) ד"סוכה" אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה. וכן הוא בתוס' (שם בע"א ד"ה כי) שביתו ודאי פסול מן התורה משום ש"סוכה" אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה. וכן הוא בשולחן ערוך (סי' תרלו סע' ב) דסוכה שדר בה כל השנה פסולה ולא מועיל לחדש בה דבר.

וכדי להכשיר סוכה שדר בה כל השנה, צריך להגביה את הסכך לשם צל, וכמבואר בשו"ע (סי' תרלו) ובמ"ב (סק"ח). ויש מחמירים להגביה כל נסר ונסר בפני עצמו וכמבואר בשו"ע (שם סעיף ב) ובמשנ"ב (ס"ק יח), ויש אומרים שצריך להגביה את כל הנסרים יחד, ולא מועיל להגביה קצת קצת. ואם מתכוון להשתמש בסיכוך זה שמניח לשם צל גם במשך השנה הבאה, כתב שו"ע הרב (סי' תרכו סע' א) שלא מועילה הגבהתו לשם צל, דכיון הסכך עשוי גם לדירה דהיינו לדור בה בקביעות, ואינה עשויה לצל בלבד, אין זו סוכה אלא בית, עי"ש.

ד. נמצא שיש שני אופנים בסוכה העומדת משנה שעברה: האופן הראשון הוא בסוכה שאין משתמשים בה שימוש קבע של דירה, והיא מוגדרת כ"סוכה ישנה" ומספיק לחדש בה דבר לשם צל ואין צריך להגביה את הסכך כולו. והאופן השני הוא סוכה שמשתמש בה כל השנה שימושי דירה, והיא מוגדרת כ"סוכה העשויה לדירה" ויש בה חסרון שנחשבת כמו בית והתורה מיעטה ממילת "סוכה" דצריך סוכה ולא ביתו של כל השנה, ולהכשרת סוכה זו צריך להגביה את הסכך לשם צל. וחידש השו"ע הרב דאם מתכוין להמשיך להשתמש בסוכה זו לאחר חג הסוכות לשימושי דירה, לא מועילה ההגבה לשם סוכה, דאין הגבהה זו לשם צל לבד, אלא לשם דירה.

ה. ולפי זה יש לומר שבפרגולה שיש בה נסרים להצללה, יש חילוק בין אם משתמשים בנסרי הצללה כל השנה שימוש של דירה או לא: אם השימוש שם הוא לא שימוש של דירה, אז מספיק לחדש בה דבר [כדלעיל אות ב], אבל אם משתמשים שם שימוש של דירה באופן קבוע, יש להגביה את הנסרים קודם חג הסוכות [כדלעיל אות ג], אמנם אם כוונתו לחזור ולהשתמש בנסרים אלו לאחר הסוכות שימוש של דירה באופן קבוע, לא ניתן להכשיר את הנסרים לסוכה, ואף אם יגביה הסכך ויחזיר ויניחו לשם צל, כיון שעומד גם לשם צל וגם לשם דירה של כל השנה [וכמבואר לעיל אות ג מדברי שו"ע הרב]. אך מסתבר שבדרך כלל אין שימוש בפרגולה נחשב שימוש של דירה, כיון שאין ישנים שם, ואין זה נחשב דירה של כל השנה, ואין צריך להגביה כלל את הנסרים, רק דינו כסוכה ישנה, שצריך לחדש בה דבר [כדלעיל אות ב].

ו. אך יש לדון בכשרות סכך זה של פרגולה משום "גזירת תקרה" וכפי שמצינו בגמ' (סוכה יד ע"א) ובשולחן ערוך (סי' תרכט סע' יח) דאין מסככים בנסר שהוא רחב ד' טפחים משום גזירת תקרה, דאם נכשיר סוכה אשר הסכך שבה עשוי מנסרים רחבים ארבעה טפחים, יבואו אף להכשיר את תקרת הבית שעשאוה מנסרים [בזמנם שהבתים היו עשויים מעץ], וזה בודאי פסול, ד"סוכה" אמר רחמנא ולא בית של כל ימות השנה, אך אם הנסר הוא פחות מרוחב ד' טפחים אין בזה גזירת תקרה ומותר לסכך בהן, כי הנסר שהוא פחות מארבעה טפחים אינו דומה לתקרה.

ובהגהות מיימוניות על הרמב"ם (הלכות סוכה פ"ה) כתב, דאם סיכך בנסרים, אפילו פחות משלושה פסולה דהוי כבית ממש, הואיל ובזמן הזה כולם מסככין בתיהם בנסרים שאין בהם שלשה טפחים [והובאו דבריו בדרכי משה (סי' תרכט סק"ט) ובמגן אברהם (שם סקכ"ב)].

נמצא בדברי ההגהות מיימוניות דיש איסור לסכך בנסרים שלושה מעיקר הדין משום גזירת תקרה, משום שבזמן הזה מסככים בתיהם בנסרים שאין בהם שלשה טפחים.

אכן כתב הסמ"ק [ומובא בטור ושו"ע הנ"ל] דהמנהג דאין מסככים בנסרים כלל, וביאר הסמ"ק הטעם בזה, דצריך לעשות הסכך עראי שיוכלו הגשמים לרדת בסוכה ואם נעשה בצורה שאין הגשמים יכולים לרדת הסוכה פסולה, וכמו שכתבו התוספות (שם ב ע"א), וע"כ נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה או בגמי או בכיוצא בהן, ולא בנסרים כלל ואפילו פחותים מארבעה טפחים שאין בהם משום גזירת תקרה,שמא יבואו לטעות לסכך בהם בצורה של קביעות דאין הגשמים יורדים דרכם, עד כאן דברי הסמ"ק.

ומבואר בדברי הסמ"ק, דאף שמן הדין נסרים שאין בהם ארבעה מותר לסכך בהם, מ"מ נוהגים שלא לסכך בהם שמא יבוא לסכך בנסרים באופן שלא ירדו גשמים, שאז הסוכה פסולה, ולכן אף אם הנסרים פחותים מארבעה שאין בהם גזירת תקרה מ"מ נהגו שלא לסכך בהם.

ולפי"ד הסמ"ק יש לומר לגבי נסרים של פרגולה, דאין לסכך בהם כלל משום שהמנהג שלא לסכך בנסרים וכפי שכתב הסמ"ק. אולם המנהג בירושלים לסכך בנסרי "פְלַפונים" וסברו שאין בזה את המנהג שהזכיר הסמ"ק שלא לסכך בנסרים כלל. ויש שביארו מנהג ירושלים, שסברו שכל דברי הסמ"ק שלא לסכך בנסרים היינו בנסרים מטפח ומעלה, אבל בנסר פחות מטפח אין בכך חשש כלל ומותר לסכך בו. ולפי זה נסרי פרגולה שעשויים פחות מרוחב טפח אין חשש ומותר לסכך בו.

חיבור נסרים במסמרים

גזירת תקרה

ז. בתשובות הרשב"א (ח"א סי' ריג) דן לגבי סכך העשוי מנסרים שרוחבן טפח, והם מחוברים במסמרים של ברזל, והם משולבים כשליבת הסולם, ובחג הסוכות מכסין אותן בהדס ובערבה, האם פוסלים את הסכך מחמת המסמרים, והביא הרשב"א שגדול אחד הורה להסיר את המסמרים מן הסכך, וביאר הרשב"א הטעם של אותו גדול, דכיון שהנסרים תקועים במסמרים, והם משולבים כשליבת הסולם, דנים את כל הנסרים כנסר אחד שרחב ארבעה, ויש בו משום "גזירת תקרה".

וכתב הרשב"א שם שיש שנחלקו על הגדול הנ"ל, וסבירא להו שאין בזה משום "גזירת תקרה", וכתב הרשב"א שהנח לאלו שנהגו היתר בדבר, כיון שנהגו שאע"פ שאינן נביאים, בני נביאים הם, אלו תוכן דברי הרשב"א.

ולפי דברי הרשב"א, בפרגולה שיש בה הרבה נסרים, אם הם מחוברים במסמרים, לשיטת הגדול אחד שהביא הרשב"א יש בזה משום "גזירת תקרה", אך אם אין זה מחובר במסמרים אלא תחוב בחריצים במסגרת, יש לדון דלא שייך בזה גזירת תקרה.

ועוד יש לדון, שיש חילוק מתי מחברים את הנסרים לפרגולה, דאם מחברים את הנסרים לאחר שמסגרת הפרגולה מונחת על העמודים, שאז יש לדון שאין שייך בזה דין הרשב"א שנחשב הכל כנסר אחד שרחב ד', וכל דברי הרשב"א הם רק אם מחבר את הנסרים למסגרת קודם שמניחו למעלה, שאז נחשבים כנסר אחד שרחב ד' [וכמבואר במג"א סי' תרכו סק"ו ובביכורי יעקב שם סק"ח].

ולפי זה אם באנו לחוש לטענת אותו גדול שהביא הרשב"א, יש לחבר את הנסרים לקורות הפרגולה לאחר שכבר בנו את מסגרת הפרגולה והקורות במקומם למעלה.

דירת קבע

ח. נדון נוסף בחיבור של עצי הפרגולה במסמרים, מלבד הנושא של גזירת תקרה, הוא נושא של דירת קבע, שכתבו תוס' בסוכה (ב ע"א ד"ה כי) שאין לקבוע הסכך במסמרים, דסוכה דירת עראי בעינן, ואם קובעים את הסכך במסמרים הוי דירת קבע, וכ"כ המשנ"ב בשער הציון (סי' תרלג סק"ו) ואם עצי הפרגולה הם קבועים במסמרים הוי דירת קבע כמו בית ופסול.

אך מסתבר שכל זה רק אם רוב הסכך שבסוכה מחובר במסמרים, אבל אם רק חלק מעצי הפרגולה מחוברים במסמרים מסתבר דלא הוי דירת קבע, וכן משמע בגמ' בסוכה (טו ע"א ובשו"ע סי' תרלא סע' ט) שבית המקורה בנסרים שאין עליהם מעזיבה, די בזה שיסיר את המסמרים לשם עשיית סוכה, או שיוריד מבין כל שני נסרים נסר אחד ויתן סכך כשר במקומו, ומבואר שאם מוריד נסר אחד מבין שני נסרים, ונותן סכך כשר במקומו, כשר, אף שהנסר הקבוע מחובר במסמרים, ומוכח, שאם אין רוב הסכך מחובר במסמרים, הסוכה כשרה, וכל מה שכתבו תוס' שאם הסכך מחובר במסמרים הסוכה פסולה, הוא רק אם רוב הסכך מחובר במסמרים.

מעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ

ט. עוד יש לדון בחיבור במסמרים מדין מעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ. והנה אם הנסרים מחוברים במסמרים, ובלי המסמרים הנסרים היו נופלים ברוח מצויה, אז נחשבים המסמרים כמעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ, כי ברזל נחשב שאין גידולו מן הארץ כמו עפר שכתב הר"ן (סוכה ז ע"ב בדפי הרי"ף) ומובא ברמ"א (בסי' תרכט ס"א) שנחשב כדבר שאין גידולו מן הארץ [אך מסמר אינו נחשב כדבר המקבל טומאה שמסמר אינו מקבל טומאה כמבואר במשניות כלים (פרק יב משנה ד-ה) וברמב"ם (הלכות כלים פ"ח ה"ב ובפ"י ה"א) שדווקא מסמרים שייחדן לשימוש טמאים כגון מסמר שייחדו לפתוח ולנעול בו את הדלת, אבל מסמרים שעתידים להתחבר לכלי או לקרקע אינם מקבלים טומאה. ועיין חזו"א (מקוואות ליקוטים סי' ז סק"ח)].

אך אם הנסרים יכולים לעמוד ברוח מצויה, אף בלא המסמרים, ומטרת המסמרים היא רק לחיזוק, אז אין חשש דמעמיד. ואם מחברים במסמרים של עץ אין בזה חשש מעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ, אמנם יש בזה חשש שהביא הרשב"א בשם גדול אחד [המובא לעיל באות ז] משום גזירת תקרה.

ויש לזה פתרון שלא לחבר את הנסרים על ידי מסמרים, אלא לחבר את זה על ידי שיהיה משולב זה לזה, או שיעשה חריצים במסגרת ויתחוב את הנסרים בחריצים, ובכך אין בזה חשש מעמיד, וכמו כן יש לדון בזה שאין בזה את דין הרשב"א הנ"ל משום גזירת תקרה [אך יש לדון האם החריץ נחשב לבית קיבול שמקבל טומאה והוי מעמיד בדבר המקבל טומאה, ונתבאר להלן אות י].

והנה כל זה אם הסכך עצמו מחובר במסמרים, אך אם יש רוח בין נסר לנסר כמלא נסר, ועל זה שם סכך כשר, אז הוי מעמיד דמעמיד, ולדעת המג"א (סי' תרכט סק"ט) והמשנ"ב (סקכ"ו) כשר, אך לפי החזון איש (או"ח סי' קמג) שהחמיר במעמיד דמעמיד, אין לשים מסמרים כלל בסכך, וכן בחיבור עצי הפרגולות זה לזה, לא יחברם ע"י ברזל וכנ"ל, וכן יש לדון לגבי הברזל המחזיק את הפרגולות. אמנם אם מחברם במסמרים של עץ אין בכך משום מעמיד בדבר שאין גידולו מן הארץ לכו"ע [אמנם כבר הבאנו לעיל דבכל חיבור שהוא יש לחוש לשיטת אותו גדול שהביא הרשב"א שיש בכך משום גזירת תקרה].

האם חריצים שבקורות נחשבים ככלי קיבול המקבל טומאה

י. ישנם כמה דינים בכלים לענין קבלת טומאה, פשוטי כלי עץ שאין בו בית קיבול, אינו מקבל טומאה, ואם יש בו בית קיבול מקבל טומאה, ואם הוא כלי שאינו עשוי לטלטלו, אחא עשוי לנחת, אינו מקבל טומאה, והטעם לכך מבואר בגמ' בחגיגה (כו ע"ב) שהקישה התורה כלי עץ לשק, מה שק יש בו בית קיבול ומיטלטל בין כשהוא מלא ובין כשהוא ריקן, כלומר שיש לו בית קיבול ואינו עשוי לנחת, דהוא מיטלטל בין ריק ובין מלא, כך כלי רק אם יש לו בית קיבול ואינו עשוי לנחת, רק אז הוא מקבל טומאה. ויש לדון בחריץ שעושה בקורת הפרגולה על מנת להניח בו נסרים, האם אותו חריץ נחשב לבית קיבול שעל ידי זה מקבל טומאה. ובפמ"ג (סי' תרכט סק"ט) ומובא בשעה"צ (ס"ק מד) מסתפק בזה האם חריץ דומה לבית קיבול.

ולכאורה אם חריץ דומה לבית קיבול ונחשב לכלי עץ שמקבל טומאה, לפי זה יש לדון בפרגולה שמניח את הקורות או הנסרים בחריצי המסגרת, דנחשב כמעמיד בדבר המקבל טומאה, ואין לעשות כן גזירה שמא יבוא לסכך בו כמבואר בגמ' בסוכה (כא ע"ב) ובראשונים שם. וכמו כן שאלה זו קיימת באופנים שונים של חיבור קורות העץ של הסוכה, כאשר הוא נכנס בתוך נקב, והנקב נחשב כבית קיבול.

אמנם אומרים בשם החזו"א שיש בזה שני טעמים להיתר בשימוש בחריצים או בנקב ואינו נחשב ככלי המקבל טומאה (וכן הובא בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תעג):

[א] זה נחשב לכלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה, כמבואר לעיל דרק בית קיבול שעשוי להיטלטל כשהוא מלא מקבל טומאה, וקורות של סוכה, אע"פ שיש בהם בית קיבול, מ"מ אינם עשויים להיטלטל מלא, דאינם עומדים להיטלטל כשהסוכה בנויה והבית קיבול שלהם מלא, אלא רק כשהסוכה מפורקת והבית קיבול אינו מלא, לכך נחשב ככלי העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה.

[אכן דברי האבנ"ז והחזו"א תלויים במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות כלים פ"ג ה"א) בגדר כלי העשוי לנחת, דלפי דעת הרמב"ם זה נחשב לכלי עץ העשוי לנחת, אבל לדעת הראב"ד שם דוקא בכגון השולחן של בית המקדש, על זה אמרו בגמ' בחגיגה שאף שהוא קטן, כיון שיש איסור לטלטלו, לכן הוא נחשב לכלי עץ העשוי לנחת, אבל אם אין איסור, וזה לא כלי עץ הבא במידה שמכיל מ' סאה, אז אינו נחשב ככלי העשוי לנחת ומקבל טומאה.

וא"כ לפי הראב"ד אין שייך בסוכה טעם זה דכלי העשוי לנחת, דכיון שאין איסור להזיז את הסוכה לא הוי כלי שעשוי לנחת. אכן במקדש דוד (סי' נד) כתב שאף לדעת הראב"ד אם אין דרך לטלטל את הכלי אף שהכלי הוא קטן, נחשב כלי עץ העשוי לנחת עיי"ש, ולפי זה כיון שאין דרך לטלטל את הסוכה נחשב כלי העשוי לנחת].

[ב] טענה נוספת אומרים בשם החזו"א (וכן הוא באבנ"ז הנ"ל), שאין בחריץ משום כלי המקבל טומאה, משום דזה נחשב שנעשה לשמש עם הקרקע, ושנינו בכלים (פי"א מ"ב) וברמב"ם (הלכות כלים פ"ט ה"א) דכל שנעשה לשמש עם הקרקע, אינו מקבל טומאה, והכי נמי כיון שהקורות האלו עומדים על גבי קרקע, ומחזיקים את הסכך, וזהו מעשה בנין, לכן אינם מקבלים טומאה.

יא. ויש לדון בזה האם דבר שנעשה לשמש עם הקרקע הוא דווקא כשהסוכה מחוברת לקרקע, או אף כשאין הסוכה מחוברת לקרקע, דבשו"ת הרא"ש (כלל לא) ומובא בשולחן ערוך (יו"ד סי' רא סע' מח) מבואר דצינור מתכת המוליך מים למקווה צריך להיות מחובר לקרקע ורק אז אינו מקבל טומאה, וא"כ יש לדון כשהסוכה לא מחוברת לקרקע שמא לא נחשב כנעשה משמש עם הקרקע. אך אפשר לדחות, שכל דין זה הנאמר בצינור הוא דוקא בצינור שאפשר להשתמש בו אף בתלוש, ולכך צריך שיהיה מחובר ממש לקרקע כדי שיחשב שנעשה לשמש עם הקרקע, אבל אם אין לזה שום שימוש בתלוש כגון בקורות הסוכה שאין להם שום שימוש בתלוש, בזה הקורות מוגדרות שנעשו לשמש עם הקרקע אף שאינו מחובר.

אמנם יש לדון בדבר שנעשה לשמש עם הקרקע לזמן קצר, האם נחשב שנעשה לשמש עם הקרקע, דבמסכת בכלים (פי"ד מ"ג) לגבי ידות אהלים, לפי ביאור התפארת ישראל שם, מבואר שאם זה נעשה לשמש עם הקרקע לזמן קצר, אין הוא נחשב לשמש עם הקרקע, ולפי"ז בדבר שנעשה לשמש את הקרקע לזמן קצר של ימי חג הסוכות לא יוגדר כנעשה לשמש עם הקרקע, וצ"ע [אמנם אולי יש לחלק בין מה שמבואר במשנה בכלים (שם) לבין סוכה כפי שנתבאר בקטע הקודם].

סוכת פרגולה – הלכה למעשה

יב. יש לעשות את הסוכה לשם צל [לשם מצווה].

יג. סוכה שנעשתה שלושים יום מלפני החג [סוכה ישנה] צריך לחדש בה דבר, והיינו שיש להגביה הסכך טפח על טפח במקום אחד [10 ס"מ על 10 ס"מ] או להגביה כלשהו על פני אורכה או כל רוחבה.

יד. סוכה ישנה שכאמור צריך לחדש בה דבר אם לא חידשו בה דבר כשרה בדיעבד.

טו. סוכה המשמשת לדירה בשאר ימות השנה, בכדי להכשירה לסוכה צריך להגביה את כל הסכך [ודי להגביהו אפי' כלשהוא] ולהניחו לשם סוכה, ואם לא הגביהו הסוכה פסולה מהתורה.

אם הסכך עשוי מענפים נפרדים, אפשר להגביה כל ענף בנפרד, או כמה [ואפי' כולם] יחד. ונראה שאין צריך להגביה את כל הענף יחד, ודי שיגביה חלק מהענף ולאחמ"כ יגביה את החלק הנוסף. וכן הדין במחצלת, שדי שיגביה חלקה ולאחמ"כ יגביה את חלקה הנוסף.

טז. סוכה העשויה כדין ובמשך השנה הסכך נשאר בה, וסוגר עליה את הגג ומשתמש שם לדירה, צריך להגביה את כל הסכך כדי להכשירה לשימוש בסוכות.

יז. פרגולה צפופה [פרגולת הצללה] שצילתה מרובה מחמתה: אם הנסרים תחובים במסגרת ולא במסמרים או בדבק, כשרה מן הדין [אם עשוייה לצל], אך דינה כסוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר (כדלהלן בסע' הבא). ואם ישנים שם באופן קבוע, יש להגביה את כל הסכך (כמבואר לעיל סע' טו) [ישנם פרגולות שהנסרים שוכבים באלכסון ולמעלה הרוב מסוכך אך למטה חמתה מרובה מצילתה, ונראה שכשר כיוון שלמעלה הרוב מסוכך].

אך אם הנסרים מחוברים במסמרים או בדבק, יש לפרק את הנסרים אחד כן ואחד לא לסירוגין, באופן שיהיה חמתה מרובה מצילתה, ויניח סכך כשר על הנסרים והאוויר שביניהם [או שיחזיר את הנסרים שפירק, ויניחם בלי מסמרים ודבק].

יש מקפידים שלא להשתמש כלל בפרגולה צפופה כיוון שעשויה מנסרים.

[לדעת החזו"א שמחמיר במעמיד דמעמיד, צריך שחיבורי עצי הפרגולה לא יהיו על ידי ברזלים ומסמרים].

יח. פרגולה שמשתמשים בה במשך השנה, די בחידוש דבר (כמבואר בסע' יג), ואין צריך להגביה את הסכך, שכיון שאינה מקום המיוחד תדיר לאכילה ושתיה, אין דינה כדירה של כל השנה (שדינה מבואר לעיל סע' טו).

יט. פרגולה רחבה [פרגולת קורות] שחמתה מרובה מצילתה: אם פורס עליה סכך כשר, הסוכה כשרה לכתחילה [ובתנאי שהפרגולה מעץ. אך אם היא ממתכת, אין לשים את הסכך על הפרגולה עצמה, משום דין מעמיד], ומותר לשבת אף מתחת לקורות הפרגולה, ואפי' אם הקורות רחבות יותר מד' טפחים, כיוון שדי שהסכך הכשר מונח על הסכך הפסול ומבטלו, אף שאינו מעורב ממש (עי' משנ"ב סי' תרכו ס"ק ח, ובה"ל סוד"ה מקרי, ושעה"צ ס"ק כה). אמנם לדעת החזו"א (והחמד משה המובא במשנ"ב שם) אין לשבת תחת הקורות, אא"כ הקורות מעורבות ממש עם הסכך [כגון עצי אקליפטוס, אם הקורות אינן ניכרות].

[לדעת החזו"א שמחמיר במעמיד דמעמיד, צריך שחיבורי עצי הפרגולה לא יהיו על ידי ברזלים ומסמרים].

נידונים בפסולי ארבעת המינים

נחלקה התיומת

לולב בעל תיומת אחת: אם נחלקה התיומת [העלה האמצעי] ברובה פסול, ולבני עדות המזרח כל שלא נחלקו רוב העלים כשר. ומ"מ מצוה מן המובחר לקחת לולב שהעלה האמצעי לא נחלק בכלל.

בפסוק נאמר (ויקרא כג, מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וכו', ונחלקו הראשונים האם כל פסולי הלולב הם משום הדר או שישנו פסול נוסף של 'לקיחה תמה'.

כמו כן נחלקו הראשונים האם פסול הדר הוא פסול שנאמר רק ביום הראשון של החג או גם בשאר ימי החג. ואמנם הדבר ברור שאם יש בלולב פסול של לקיחה תמה הנלמד מ'ולקחתם לכם ביום הראשון', ודרשו 'ולקחתם' – שתהא לקיחה תמה, פסול זה נאמר רק ביום הראשון.

והנה מבואר בגמ' בסוכה (לו ע"ב) שאתרוג חסר כשר ביום השני, ולכן אמרו שם בגמ' שרבי חנינא 'מטביל בה ונפיק בה' דהיינו שרבי חנינא היה אוכל קצת מהאתרוג ביום השני כדרכם לאכול על ידי טיבול, ולאחר מכן היה יוצא באתרוג זה שנחסר ידי חובת נטילה (בשאר הימים).

וכאמור, נחלקו הראשונים האם כל פסולי אתרוג ולולב הם רק משום הדר [דעת הרמב"ם, הריטב"א, הרמב"ן והר"ן], ולדעתם מוכח מסוגיא זו שפסול הדר הוא רק ביום הראשון, שהרי מבואר שחסר כשר ביום השני, ופסול חסר הוא משום הדר.

אמנם לפי הראשונים הסוברים שמלבד פסול הדר יש פסול נוסף של לקיחה תמה, הטעם שחסר פסול הוא משום לקיחה תמה [עיין תוס' דף כט ע"ב ד"ה 'בעינן', ובדף לד ע"ב ד"ה 'שתהא']. ולפי"ז אין להוכיח מסוגיא זו שנאמר בה שחסר כשר ביום השני ששאר פסולי הדר יהיו כשרים בשאר ימות החג.

עוד מצינו בגמ' (שם דף כט ע"ב) על מה ששנינו במשנה שם 'לולב היבש פסול' - 'קא פסיק ותני - לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביו"ט שני'. ומבארת הגמ' שהטעם שיבש פסול הוא משום הדר, ולכן פסולו כל ימי החג. ומבואר מסוגיא זו שפסול הדר נאמר בכל ימי החג, והוכיחו מזה התוס' (כט ע"ב ד"ה בעינן) שפסול הדר פסול כל שבעה (דהיינו יבש ונקטם וכדו'), ורק חסר שפסולו משום לקיחה תמה כשר בשאר הימים.

למדנו אם כן שלדעת הרמב"ם הרמב"ן הריטב"א והר"ן כל הפסולים שבלולב ובאתרוג הם רק פסולי הדר, ולשיטתם פסולי הדר כשרים בשאר הימים, ולדעת התוס' ישנם ב' פסולים - פסול הדר, שהוא פסול כל שבעה, ופסול לקיחה תמה, שהוא פסול רק ביום הראשון.

לגבי פסול נחלקה התיומת - נחלקו הראשונים האם הוא משום לקיחה תמה וכשר בשאר הימים, או שפסולו משום הדר ופסול בשאר הימים (לפי הסוברים שפסולי הדר פסולים כל שבעה, וכן פוסק הרמ"א (סי' תרמט סעי' ה). ולהלכה פוסק המשנ"ב (סי' תרמה ס"ק יז) שנחלקה התיומת כשר בשאר הימים.

וכתב רעק"א (בכתבים שבסוף הדרוש וחידוש, במכתב לר' שלמה זלמן מק"ק גלונא) שיש הבדל בין פסול של הדר לפסול של לקיחה תמה - שאם הפסול משום הדר הרי הוא פסול רק בדבר שניכר לעין בצורה רגילה ובלי התבוננות, ואם הפסול משום לקיחה תמה - פסול אף אם ניכר רק אחר עיון והתבוננות.

נקטם ראש הלולב

שנינו במשנה סוכה (דף כט ע"ב) 'נקטם ראשו פסול'. נחלקו הראשונים בכוונת המשנה, האם מדובר על רוב עלי הלולב, או רוב העלים העליונים או שהכוונה לעלה האמצעי, ולהלכה (סי' תרמה סעי' ו) נפסק להחמיר שאף אם נקטם רק ראש העלה האמצעי - פסול.

ונחלקו הפוסקים בקטימה הנכרת רק לאחר התבוננות - האם פוסלת, שהרי מצינו באתרוג שנקודה שחורה בחוטם פוסלת רק אם היא ניכרת בהסתכלות רגילה בלא התבוננות, כיון שסיבת הפסול הוא משום הדר, ואם אינו ניכר כאשר מחזיקים את הלולב והאתרוג בשעת קיום המצוה בצורה רגילה אין זה חיסרון בהדר, ולכן גם בקטימה שהפסול הוא משום הדר אינו פוסל אם הקטימה לא ניכרת להדיא.

אמנם בפרי מגדים (סי' תרמה משב"ז סוף ס"ק ו) כתב וז"ל 'ויש להיזהר בזה טובא בעלה האמצעי לעיין ביה אם לא נקטם העלה כל שהוא ויכול להכיר בה כשמעיין בה, וצ"ע', עכ"ל, וכן בביכורי יעקב (סי' תרמה ס"ק טז) כתב 'ושיעור הקטימה שפוסל הוא כל שהוא ויש להיזהר בזה לעיין היטב אם לא נקטם כלום ובקל יכול להכיר', ע"כ.

ומבואר מדבריהם שסוברים שבפסול נקטם אף אם ניכר רק על ידי עיון שנקטם פסול, ולפי רעק"א הנ"ל כל שפסולו משום הדר הוא רק כשניכר להדיא, וצ"ע בזה.

נקודות שחורות באתרוג

נקודה שחורה אחת בחוטם האתרוג פוסלת, ולמטה מחוטם האתרוג - רק נקודות הנמצאות בשנים או שלשה מקומות ומפוזרות על רוב שטח האתרוג - פסול.

ומה שנקודות שחורות פוסלות באתרוג הוא רק באופן שניכר לעין מיד בלי עיון והתבוננות, אך אם ניכר רק ע"י עיון והתבוננות אינן פוסלות.

והנה מצינו לגבי דין חזזית שדינו כנ"ל - שבחוטם פוסל בכל שהוא, ולמטה מהחוטם פוסל בשנים או ג' מקומות.

וכתב המ"ב (סי' תרמח ס"ק מט) בשם פוסקים וז"ל, 'דדוקא כשנולד החזזית מעצמות האתרוג, אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת שעוקצים אותה קוצים - כשר', ע"כ.

ומקור הדברים בשו"ת המבי"ט (ח"ג סי' מט) ומובא במגן אברהם (סי' תרמח ס"ק יט).

ובביאור הדברים נראה בפשיטות, דיסוד הפסול בחזזית מוכח בכמה מקומות דהוא משום שהחזזית היא מחלה הקיימת בפרי, ונלמד גדרה מ'ילפת' שהיא מחלה באדם ובתרגום תרגם 'חזזן' (ויקרא כא, כ), ומחלה זו שבפרי נחשבת לחיסרון בהדר. ומשום כן גם מצינו במבי"ט (שם) דחזזית אינו פסול אלא כשישנם ב' חזזיות ולא בחזזית אחת, כיון שגם באדם אין הילפת נחשבת למום אא"כ היא בשני מקומות או יותר, עי"ש. ולפי זה פשוט דכל שידוע שהחזזיות באו שלא מחמת מחלה של הפרי אלא ע"י גורם חיצוני כגון חיכוך קוצים באתרוג, אין זה שייך לפסול חזזית, והאתרוג כשר.

ואם הביאור הוא כן, הרי ברור דאין קולא זו של גורם חיצוני שייכת אלא לענין פסול חזזית, אבל נקודות שחורות שיסוד פסולן משום שינוי מראה, אין הבדל אם באו הנקודות מגוף האתרוג או מחמת סיבה חיצונית.

אולם בשו"ע הרב מבואר לא כן, שכתב הגר"ז (סי' תרמח סעי' כג) שאף בפסול נקודות שחורות שייך היתר זה, שאם באו הנקודות מחמת סיבה חיצונית אין האתרוג נפסל, וכמו לענין חזזית. ומדברי שו"ע הרב מוכח שיסוד ההיתר הוא מצד אחר [ונראה מדבריו שהוא יסוד בשינוי מראה, שדוקא אם גוף האתרוג נשתנה יש בו פסול של הדר אבל כשהאתרוג עצמו מהודר והפגם חיצוני בלבד – האתרוג עדיין נחשב 'הדר', וכשר].

אולם נראה להוכיח שיש חולקים ע"ד שו"ע הרב, דהנה החת"ס כתב בסוכה (דף לו) 'דשינוי מראה האתרוג הבא ע"י משמוש הידים דמצוה - אין לפוסלו, כיון שזהו הדרו שמשתמשים בו למצוה. והנה אי נימא דגם בשינוי מראה איכא להאי קולא דבאינו מגוף האתרוג כשר, א"כ למה ליה לטעם זה דמשמוש דמצוה זהו הדרו תיפו"ל משום שאין השינוי בא מחמת גוף האתרוג אלא הוא מדבר חיצוני של משמוש הידים' [ולטעם זה גם משמוש שלא לצורך מצוה כשר]. ומוכח לכאורה שדעת החת"ס שבשינוי מראה גם שינוי ע"י דבר חיצוני נחשב לשינוי הפוסל. וכן משמע באמת במ"ב שלא הזכיר קולא זו אלא לענין חזזית.

[ויש לדון לדחות ראיה זו מהחת"ס דמשמוש הידים גם נחשב כשינוי הבא מחמת גוף האתרוג ומשום ששינוי הצבע אינו שייך לגוף משמוש הידים ורק שהמשמוש בידים גורמות לרטיבות המשפיעה על צבע האתרוג אבל זהו כתהליך טבעי ואינו נחשב לדבר חיצוני הגורם לשינוי מראה].

והנה בזמנינו רוב הנקודות השחורות באות מחמת הריסוס [וחזינן כן בשנת השמיטה שהנקודות השחורות מעטות מאוד], ולהמבואר נראה לדינא דלדעת החת"ס וכפי שנראה בפשיטות במ"ב (שלא הזכיר קולא זו אלא גבי חזזית), יש לפסול גם נקודות שחורות אלו הבאות ע"י הריסוס, כיון שכלפי פסול שינוי מראה לא אמרי' קולא שאינו מגוף האתרוג. אולם לדעת שו"ע הרב יש להכשיר נקודות שחורות אלו, מאחר והן באות מחמת גורם חיצוני של הריסוס, ואינן מגוף האתרוג.

בדיני דפנות הסוכה

מן הראוי להראות את הסוכה או את תמונות הסוכה, למורה הוראה הבקי בהלכות סוכה, שיבדוק את כשרות הסוכה, כיוון שהלכות סוכה רבות הן, ולא נדיר הוא לראות סוכות פסולות, שיושבים בהן ומבטלים מצוות סוכה, ומברכים ברכה לבטלה, ועי' כף החיים (סי' תרכה סק"ט).

א. דיני שיעורי הסוכה

[א] שטח הסוכה: הסוכה צריכה להיות לפחות שבעה טפחים על שבעה טפחים, ואין שיעור עד כמה היא יכולה להיות גדולה. אך אם היא פחות משבעה טפחים ברוחב, הסוכה פסולה, אפילו אם היא ארוכה מאד, דבסוכה לא מועיל "כדי לרבע" (סי' תרלד).

שיעור שבעה טפחים לפי השיעור הקטן הוא 56 ס"מ, ולפי השיעור הגדול הוא 67.2 – 70 ס"מ.

[ב] גובה דפנות הסוכה: דפנות הסוכה צריכות להיות בגובה עשרה טפחים לפחות.

שיעור עשרה טפחים לפי השיעור הקטן הוא 80 ס"מ, ולפי השיעור הגדול הוא 96-100 ס"מ.

[ג] גובה הסכך: אם הדפנות גבוהות עשרה, הסוכה כשרה אפילו אם הסכך גבוה הרבה (סוכה טז, סי' תרל ס"ט).

אף שיש המקפידים שהדפנות יהיו מכוונות תחת הסכך, להלכה נפסק בשו"ע (שם) שאפילו אם המחיצות אינן מכוונות ממש מתחת לסכך, אלא הן במרחק אוויר של פחות מג' טפחים מהסכך, הסוכה כשרה, אפילו אם הסכך גבוה הרבה יותר מהדפנות.

ב. ביאורי הראשונים מדוע אין צריך שהדפנות יגיעו לסכך

ויש לעיין מדוע באמת אין צריך שהדפנות יגעו בסכך, וסגי בכך שהדפנות הן בגובה עשרה טפחים אפילו שהסכך גבוה הרבה. ונראה לומר דהטעם הוא דבאמת היה צריך שהדפנות יגעו בסכך, אלא שנתחדשה הלכה של "גוד אסיק מחיצתא" (סוכה ד ע"ב, ו ע"ב), וזוהי הלכה למשה מסיני שאף שהמחיצה היא רק עשרה טפחים, דנים אותה כאילו היא נמשכת עד למעלה.

וכן הוא להדיא בריטב"א (סוכה טז ע"א) שהטעם שסגי במחיצה עשרה הוא מדין גוד אסיק מחיצתא, וכ"כ בשו"ת מים עמוקים לרא״ם (סי' כו), וכך הוא במשנה ברורה (סי' תרל ס"ק מג) דהוא מדין גוד אסיק.

אכן בר"ן (סוכה ב ע"א בדפי הרי"ף) כתב "כי אמרינן בגמ' (סוכה ו ע"ב) כי איצטריך הלכתא לגוד [אסיק] וכו', לעניין שבת איתמר, דלגבי סוכה ליכא גוונא דנימא בה גוד אסיק, דהא מסקינן (סוכה ד ע"ב) דאפילו על שפת הגג פסולה" עכ"ל הר"ן.

ומבואר בר"ן דאין הלכה למשה מסיני של גוד אסיק בסוכה. ואם כן צריך לבאר לשיטתו מדוע אין צריך שהמחיצות יגיעו לסכך וסגי בכך שהן יהיו בגובה עשרה טפחים, וכפי שמן הצד בעינן שהדפנות יהיו סמוכות לסכך [אלא שאם מפסיק בין המחיצה לדופן אוויר ג' טפחים, מהני מדין לבוד, ואם מפסיק ביניהם סכך פסול, אז תוך ארבע אמות מהני מדין דופן עקומה], אם כן צ"ב מדוע בענין גובה המחיצה לא בעינן שיהא סמוך, אלא סגי במחיצה עשרה.

ג. ביאור דעת הר"ן

ובביאור דעת הר"ן מצינו ב' דרכים:

[א] ביאר הפני יהושע (סוכה טז) דלא בעינן שהדפנות יגיעו לסכך, משום דין "חבוט רמי" שרואין כאילו הסכך יורד עד הדפנות.

[ב] ביאר הערוך לנר (סוכה ו) דהא דלדעת הר"ן סגי במחיצות עשרה טפחים אינו משום חבוט רמי ואף לא משום גוד אסיק, אלא דס"ל להר"ן שלא צריך שהמחיצות יגיעו עד לגובה הסכך ויגעו בו, מפני דסגי בכך שהמקום שתחת הסכך גדור על ידי הדפנות, אפילו שהן נמוכות מהסכך.

משא"כ כשהדפנות רחוקות מהסכך מן הצד, בזה צריך שלא יהא הפסק והפרדה בין הדופן לסכך, כיוון שאם תהא הפרדה, שוב אינו נחשב דופן של הסוכה. ולכן עד ג' טפחים אוויר [דיותר מזה לא אמרינן לבוד], או ד' אמות סכך פסול [דיותר מזה לא אמרינן דופן עקומה] בין הדופן לסכך שמצידו, הסוכה כשרה, אך ביותר מזה הסוכה פסולה, מפני שבאופן זה אין הדופן מתייחסת לסכך.

ומעתה י"ל דמה דכתב השו"ע דמהני מחיצה עשרה אף שאינה מתחת הסכך הכשר, הוא אף לפי דעת הר"ן, ודלא כמו שיובא לקמן [אות ה] מהגרעק"א (שו״ת רע״א סי' יב) שלפי דעת הר"ן שלא אומרים שתי הלכות בסוכה, אזי אם הדפנות לא מגיעות לגובה הסכך אי אפשר לומר גם "לבוד", משום שלא אמרינן גם גוד אסיק וגם לבוד. אך לפי מה שהובא מדברי הר"ן עצמו, הא דמהני מחיצה עשרה אפילו כשאינה מגיעה לסכך, כלל אינו מדין "גוד אסיק", אלא מטעמים אחרים [וכפי שהתבאר], וממילא י"ל שפיר דדברי השו"ע דמהני מחיצה עשרה כשאינה בדיוק תחת הסכך הכשר, אינם סותרים את דברי הר"ן. וראה עוד להלן [אות ה] מה שיתבאר בס"ד שיש החולקים על דברי רעק"א, וס"ל דאף לדעת הר"ן אומרים שתי הלכות בסוכה.

ד. דין "דופן עקומה" כאשר אין המחיצות מגיעות לגובה הסכך

כידוע, התחדשה הלכה של "דופן עקומה". כלומר, אם יש סכך פסול מן הצד של דופן הסוכה לסכך הכשר, אזי אם רוחב הסכך הפסול הוא פחות מארבע אמות, הסוכה כשרה מדין דופן עקומה.

והנה נחלקו הראשונים האם מה שסוכה שדפנותיה הן עשרה טפחים בלבד, והסכך גבוה מהן הרבה, הסוכה כשרה [כדלעיל], הוא אף כאשר יש מעל הדפנות סכך פסול [פחות מרוחב ד' אמות], כגון תקרת בית או גג רעפים וכד', ורק לאחר הסכך הפסול [מצידו] מתחיל הסכך הכשר, או שמא הוא דווקא כאשר הסכך הכשר מעל הדפנות ואין ביניהם סכך פסול [ולענין אוויר ראה לקמן אות ה].

כלומר, נחלקו הראשונים האם כאשר אין הדפנות מגיעות לגובה הסכך, ג"כ אפשר לומר דופן עקומה, ולפי"ז אם יש סכך הפסול [פחות מד' אמות רוחב] בין המחיצות לסכך הכשר, הסוכה כשרה מדין דופן עקומה. או שמא כל מה דאמרינן דופן עקומה הוא דווקא כאשר הדופן היא בגובה הסכך, דרק באופן זה אם יהיה פחות מד' אמות סכך פסול, הסוכה תהא כשרה מדין דופן עקומה, אבל כשהדופן אינה מגיע לגובה הסכך, אזי אף שיש פחות מארבע אמות סכך פסול בין הדופן לסכך הכשר, לא אמרינן דין דופן עקומה, והסוכה פסולה.

לדעת הר"ן (סוכה דף ד) והריטב"א (שם) הסוכה פסולה, דכל מה דאמרינן דופן עקומה הוא רק אם המחיצות הן בגובה הסכך, אך כשאינן מגיעות לגובה הסכך הסוכה פסולה. ואילו לדעת הטור (סי' תרלב) אף אם הדפנות אינן מגיעות לגובה הסכך, ניתן לומר דופן עקומה והסוכה כשרה.

ה. ביאור מחלוקת הראשונים - אי אמרינן ב' הלכות בסוכה

וביאר הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן יב) שלדעת הר"ן לא אומרים שתי הלכות בסוכה, ולכן כאן כיוון שצריך לומר שתי הלכות בשביל להכשיר את הסוכה - גם גוד אסיק וגם דופן עקומה – הסוכה פסולה. אך לדעת הטור שאומרים שתי הלכות, הסוכה כשרה.

וכתב הגרעק"א דלפי זה יש ראיה לדינא שההלכה אינה כהר"ן, אלא שפיר אפשר לומר שתי הלכות, וכפי שהובא לעיל [אות א] מדברי השולחן ערוך (סי' תרל סעיף ט) שכאשר דפנות הסוכה גבוהים עשרה טפחים בלבד והסכך גבוה מהן הרבה, ובנוסף הסכך אינו ממש מעל הדפנות ממש אלא יש בינו לבין הדפנות רוחב פחות מג' טפחים, הסוכה כשרה מפני שאומרים גוד אסיק ולבוד. ומוכח דס"ל לשולחן ערוך כדעת הטור, דשפיר אפשר לומר ב' הלכות. וכשם שהטור סובר שניתן לומר גוד אסיק ודופן עקומה, כך פסק השו"ע שניתן לומר גוד אסיק ולבוד. נמצא שלדעת הרעק"א ניתן לומר שתי הלכות בסוכה.

אכן במשנ"ב (סי' תרלב סק"ד) מבואר בשם הפרי מגדים והבכורי יעקב, שאף שיש להחמיר כשיטות שלא אומרים גוד אסיק ודופן עקומה, מ"מ לבוד ודופן עקומה אומרים.

ומוכח מדברי האחרונים הנ"ל שפירשו את שיטת הר"ן והריטב"א דלא כהרעק"א. הרעק"א ביאר בדעת הר"ן והריטב"א דמה דלא אמרינן דופן עקומה כשהמחיצות אינן מגיעות לגובה הסכך, הוא משום שלא אומרים שתי הלכות יחד, אך מדברי האחרונים המובאים במשנ"ב, הסוברים שאף שלא אומרים גוד אסיק ודופן עקומה [כלומר, שכשהמחיצות אינן מגיעות לגובה הסכך, ויש ביניהם סכך פסול, הסוכה פסולה], אך לבוד ודופן עקומה אומרים, מוכח שהוא מטעם אחר.

ובהכרח שהביאור בדעת הר"ן והריטב"א הוא שבשביל לומר דין דופן עקומה חייבים שהמחיצות יהיו סמוכות ממש לסכך, ולא סגי בגוד אסיק, כי בגוד אסיק אין הביאור שהאוויר סתום, אלא שדין הוא שמהני [עי' בחי' הגר"ח (הל' סוכה) ובחזו"א (בגליונות שם)], משא"כ בלבוד הוי כסתום ממש.

[ולפי"ז הנדון אי אמרינן לבוד ודופן עקומה בסוכה גם תלוי במחלוקת הנ"ל, דלדעת הרעק"א הוי פלוגתא טור ור"ן, ופסק השו"ע כהטור דמהני, ולפרי מגדים והבכורי יעקב לכו"ע מהני. ואמנם לדעת החזו"א (או"ח סימן עז ס"ק ז) לא אומרים לבוד ודופן עקומה].

ו. דפנות סוכה מעמודים או מחבלים

יש לעיין האם ניתן לעשות את דפנות הסוכה מעמודים או מחבלים [ובלשון הגמ' (עירובין טז) נקרא: מחיצת שתי – מחיצת אורך, או מחיצת ערב – מחיצת רוחב], או שצריך מחיצה שלימה של שתי וערב [אורך ורוחב].

שורש הנידון הוא במבואר בגמ' (סוכה דף ז ע"א) שדופן סוכה כדופן שבת, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים עיי"ש ובפשוטו מבואר דמהני אף מחיצה העשויה כולה מעמודים, ובין עמוד לעמוד יש פחות מג' טפחים, והסוכה כשרה.

אכן בתוס' (דף טז ע"ב ד"ה בפחות) מבואר שלא מועיל מחיצת שתי בסוכה. וביארו האחרונים מדוע אין דבריו נסתרים מהמבואר בסוכה דף ז ע"א שמועיל מחיצת שתי, ויש בזה כמה דרכים:

המהר"ם (סוכה טז) כתב עפ"י המבואר בגמ' (עירובין טז) שנחלקו התנאים האם מועיל מחיצת שתי בעירובין, דהסוגיה בסוכה דף ז אזלא כשיטת התנאים המכשירים מחיצת שתי [ודלא כפי שנפסק להלכה], והתוס' שפסל אזל בשיטת התנאים הפוסלים, וכפי שאכן נפסק להלכה שלא מועיל מחיצת שתי.

אכן המהרש"א שם מתרץ שיש חילוק בין מחיצת ערב שפסולה למחיצת שתי שכשרה, כלומר חבלים הפרוסים לרוחב [כמצוי בימינו בסוכות – מחיצת ערב] אינו מועיל, אבל עמודים הפרוסים לאורך [-מחיצת שתי] מועילים. ובכך מבאר המהרש"א את דברי התוס' – דמה דמבואר בגמ' בדף ז' שמועיל היינו מחיצת שתי דווקא, אך מחיצת ערב פסולה.

אולם המגן אברהם (סי' תרל) חולק על דבריו, וס"ל שאין כל חילוק בין מחיצת שתי למחיצת ערב, ובכל אופן כתב התוס' דאין המחיצה מועילה. ומה דמבואר בגמ' בדף ז' שמועיל מחיצת שתי, היינו דווקא כשיש בסוכה ארבע דפנות, ובזה מועיל בין מחיצת שתי ובין מחיצת ערב, אבל אם הסוכה עשויה רק בשלש דפנות, לא סגי במחיצת שתי או ערב אלא צריך מחיצה שלימה.

להלכה פסק המשנה ברורה (סי' תרל' ס"ק ז', וס״ק כב') כדברי המג"א, שלא מועיל לעשות בסוכה מחיצת שתי או מחיצת ערב, אלא אם כן הסוכה עשויה מארבע דפנות [מלבד הפתח].

נמצא שסוכה העשויה מפריסת חבלים או עמודים מועילה לדעת המגן אברהם והמשנה ברורה רק אם יש לה ארבע דפנות, אבל אם יש לה רק שלש דפנות אינה כשרה.

אמנם החזו"א (או"ח סי' עה ס״ק יב) חולק על המגן אברהם והמשנה ברורה, וסבירא ליה שאין לחלק בין שלש דפנות לארבע דפנות, ובכל אופן מחיצת שתי או ערב לא מועילה [וכדברי התוס']. ומחדש החזו"א דמה שאמרו בגמ' (בדף ז) דמהני מחיצת שתי, היינו כשעשאה מעבר לשבעה טפחים של השיעור סוכה, כלומר שלאחר שעשו מחיצת סוכה שתי וערב ז' טפחים, אפשר להאריך אותה בלא גבול עם חבלים או עמודים, אבל דופן שלימה העשויה משתי או מערב, לא מועילה.

ז. דפנות סוכה ממעקה של מרפסת או מסורגים

והנה כל זה במחיצת שתי או מחיצת ערב, אבל אם המחיצה עשויה משתי וערב יחד, ודאי מהני, וכמבואר בעירובין (דף טז) שהשיטה המחמירה שם סוברת שכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה, ומבואר דמחיצת שתי וערב הוי מחיצה שלימה.

והנה במעקה של מרפסת או בסורגים – העמודים הם מחיצת שתי, ובנוסף ישנו פס ברזל למטה ולמעלה שמחברם. ויש לדון האם זה נחשב מחיצת שתי וערב המועילה כמחיצה גמורה ומהני בסוכה, או שדינו רק כמחיצת שתי.

ובשער הציון (סי' שס סק"ב) כתב בשם הפרי מגדים שהוא נחשב למחיצת שתי וערב, ולפי זה נמצא שמעקה הוא מחיצה מושלמת לסוכה [אכן אם המעקה הוא מעל 'מוזייקא', יש בזה נידון רחב ואכ״מ].

אכן החזו"א (או"ח סי' עז סק"ד) חולק על השער הציון, ולדעתו צריך שיהא שתי וערב בכל שלשה טפחים, וכיוון שבסורגים הפס ברזל המחבר את העמודים נמצא רק למטה ולמעלה ולא בכל גובה העמודים, נמצא שאין כל שלשה טפחים מחיצת ערב, וא"כ דין הסורגים כדין מחיצת שתי בלבד שאינה מועילה בסוכה.

ח. דפנות סוכה מתריסים

והנה נידון זה שייך גם בתריסים כשהשלבים שלו פתוחים [כאשר אורך כל שלב הוא יותר מג' טפחים] - לדעת המשנה ברורה נחשב מחיצת שתי וערב, אך לדעת החזון איש נחשב רק כמחיצת ערב, ולא מועיל.

אכן יש אופן שמועיל לכולי עלמא, והוא שאם יש בנוסף לתריסים גם מעקה, אזי שוב אין צריך שהתריסים יהיו סגורים ואפשר לפותחם, כיון שאם הם בתוך שלשה טפחים למעקה, נמצא שיש כאן מחיצת שתי [-המעקה], ובתוך ג' טפחים יש מחיצת ערב [-התריסים הפתוחים], והוי מחיצת שתי וערב ומהני לכולי עלמא (כמבואר בחזו"א שם).

ט. דפנות סוכה מסדינים

יש לדון האם סדינים יכולים לשמש כמחיצה. ונראה דתלוי עד כמה הם מתוחים. אם רוח מצויה מזיזה אותם, הסוכה פסולה [ולדעת החזו"א הסוכה פסולה רק אם הם זזים שלשה טפחים], ולכן כתב רבינו פרץ (מובא בטור ושולחן ערוך סי' תרל סעיף ט) שאין נכון לעשות את הדפנות מסדינים, אף על פי שקשרן טוב, מחשש שמא הקשירה תתנתק מבלי שישים לב, ושוב הו"ל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, ופסולה (כמבואר בסוכה כד).

וכתב השולחן ערוך (שם) שהרוצה לעשות מחיצה מסדינים, יעשה מחיצת שתי או ערב. וכתב המגן אברהם דלשיטתו שלו [הובאה לעיל אות ו] מחיצת שתי או ערב מועילה רק אם יעשה את המחיצה בכל ארבע דפנות הסוכה, אבל אם יעשה מחיצת שתי או ערב רק בשלש דפנות, אינו מועיל.

אכן בשער הציון (ס' תרל ס"ק מט) חלק על דבריו, וכתב בשם האליהו רבא והבכורי יעקב דמהני אף אם עושה כן רק בג' דפנות, ואף שבעלמא אם עושה מחיצת שתי או ערב צריך ארבע מחיצות, כאן שעושה את המחיצות מסדינים הקשורים היטב, אין צריך מחיצת שתי או ערב בכל ד' המחיצות, כיון שהמחיצות הנוספות על הסדינים הן רק לחומרא, ולכן מהני כשהמחיצת שתי או ערב אינן בכל ד' הדפנות אלא בג' דפנות בלבד.

שו”ת בדיני אבילות בחג הסוכות

שאלה: כיצד נוהג אבל בהקפות שבהושענות.

תשובה: בני ספרד נהגו שהאבל מקיף כרגיל, אך לדעת הרמ"א אבל אינו מקיף [אך בהושענא רבה, יש סוברים שאבל מקיף, כדי שלא תהיה אבילות בפרהסיא (סידור היעב"ץ)], ויש הסוברים שיכול להקיף. ונכון שהאבל יחזיק את ספר התורה בזמן אמירת ההושענות כפי הנהוג.

מקור: רמ"א סי' תרס ס"ב, אולם בחיי אדם (כלל קמח סע' יט) כתב "המקיף לא הפסיד ושכר מצוה בידו". ועי' סידור היעב"ץ.

והקשו האחרונים על הרמ"א, מדוע אבל אינו מקיף, והרי זה אבלות בפרהסיא.

ויש ליישב זאת בכמה דרכים:

[א] אף שאין אבלות בפרהסיא, מ"מ לא הותרה שמחה בפרהסיא (נחלת שבעה סי' יז).

[ב] דיני אבלות הנוהגים כל י"ב חודש, נוהגים אף באבלות בפרהסיא (ש"ך וגר"א יו"ד סי' שצג).

ולפי זה נמצא שאף באדם שאם לא יקיף, כולם יבינו שזה בגלל האבלות, גם לו אסור להקיף. אולם בערוך השולחן (סי' תרס ס"ד) כתב וז"ל "אם לא שהאבל הוא גדול העיר ומוכרח להקיף". ויתכן שטעמו הוא שבאופן זה אין עושין כהרמ"א וכמו שכתב החיי אדם שהמקיף שכר מצוה בידו.

שאלה: האם אבל יכול ללכת לשמחת בית השואבה.

תשובה: באמירת המזמורים - אין שום מניעה מלהשתתף. ובזמן הריקודים והנגינות - אם הולך בשביל ילדיו, מותר להיות שם מבלי לרקוד [ויש מקלים בכל אופן להשתתף מבלי לרקוד, וצ"ע].

מקור: עי' בספר פרי האדמה ח"א דף מא (הו"ד בכה"ח סי' תרסט ס"ק לט), שו"ת זקן אהרן (הלוי) סי' ריג, ועי"ע בשו"ת זרע אמת ח"ב סי' קנז.

בפשוטו אסור לאבל להשתתף בשמחת בית השואבה [וגם מצינו שאבל אינו מקיף], כיוון שהוא דברים שבצנעא, ונוהג אבלות שבצנעא אף בסוכות, ולא מובן היטב טעמם של המקילים להשתתף. אולם אם הולך בשביל ילדיו, מותר, כיוון שאין כוונתו ליהנות מזה.

שאלה: האם מותר לאבל להדליק מוזיקה חול המועד.

תשובה: אסור, אבל מותר להשמיע שירים בבית, אם האבל אינו מתכוון להקשיב וליהנות מהשירים (יו"ד סי' שצא, או"ח סי' תרס).

שאלה: האם אבל רוקד עם הספר תורה בשמחת תורה.

תשובה: אינו רוקד כרגיל, אבל עושה הקפה אחת עם הספר תורה.

מקור: לדעת הרמ"א (סי' תרס ס"ב) אבל אינו מקיף. ולפי"ז היה מקום לומר שאף בהקפות של שמחת תורה לא יקיף. אולם יש לחלק, שהטעם שאבל אינו מקיף בלולב הוא משום שההקפות הם זכר למקדש, ואבל לא הקיף במקדש (עי' ב"ח שם ס"ק ג). אך בשמחת תורה, כיוון שהוא שמחה של סיום, ומותר לאבל להשתתף בשמחת סיום שלו, וכ"ש כאן שזה סיום שלו ושל הציבור כולו, נראה שמותר לו להקיף. [עי' משנ"ב סי' תרסט ס"ק ח שמותר לאבל להשתתף בסעודה בשמחת תורה, כיוון שהיא סעודת סיום אף של האבל עצמו].

אולם יש למעט בריקודים כיוון שזה שמחה ממש, ועי' כה"ח (סי' תרסט ס"ק לג), וכמו שנתבאר לעיל לעניין הקפת אבל עם הלולב.