הלכות שבת - מעמר

איסוף צעצועים העשויים מעץ מהרצפה בשבת

שאלה: האם מותר לאסוף צעצועים העשויים מעץ כקפלה וקוביות מהרצפה בשבת, או שיש לחוש בזה למלאכת מעמר.

תשובה: מותר, שכן דעת הפוסקים שמלאכת מעמר אינה אלא במקום גדילתם[1], ושלא במקום גדילתם מותר לכתחילה[2], ועוד שיש דעות בראשונים שאין מעמר באופן שנאספו וחזרו והתפזרו[3], ועוד כתבו הפוסקים שאין מעמר בדבר שהשתנה מצורת ברייתו[4], והקפלות או הקוביות נשתנו מצורת ברייתם[5].

אלא שאם התפזרו על שטח נרחב[6] יש שכתבו לאסור לאוספם משום עובדין דחול[7], ויש שכתבו להתיר בזה שאין בזה משום עובדין דחול[8] ולמעשה אפשר לסמוך להקל בזה.

שואל ומשיב | מתוך קובץ פסקי הלכות מרבינו שליט"א

האם אפשר לבשל באותו הסיר דגים ואח"כ בשר?

מעיקר הדין מותר, אך יש המחמירים בכך (חולין קיא' ב', ט"ז יו"ד סי' צה' ס"ק ג', טור יו"ד סי' קטז').

האם אפשר לאפות באותו תנור דגים ומיד לאחר מכן בשר או להיפך?

מותר, אך יש מחמירים להשאיר את התנור דולק כמה דקות בין אחד לשני (חולין קיא' ב', ט"ז יו"ד סי' צה' ס"ק ג', טור יו"ד סי' קטז', ובפרט לגבי תנור שזה רק זיעה. והיש מחמירים ס"ל שחיישינן שנשאר ממשות בעין ולכן משאירים דולק כדי שישרף ויכלה).

מה דין דגים ובשר שנתבשלו יחד?

המאכל והסיר נאסרו. אמנם יש מקילים להמתין 24 שעות ולהשתמש בסיר כך, אך להלכה יש להחמיר ולהגעיל (פת"ש יו"ד סי' קטז' בשם התפארת למשה).

האם אפשר לאפות באותו זמן דגים ובשר ביחד כשאחת התבניות מכוסה ולא נכנס או יוצא ממנה אדים?

מותר, ואף אם התבנית התחתונה מגולה ועולים ממנה אדים לתבנית שמעליה (עי' פמ"ג סי' קח', הגהות רעק"א יו"ד קטז' שכתבו שאף אם בשעת בישול הבשר נוגעים הדגים בסיר מבחוץ ליכא חשש).

האם אפשר לאפות בשר ואחר כך חלב או להיפך בתנור בתא אחד?

אסור, ואף אם אחד מהם מכוסה.

סיר שבישלו בו בשר ובאותו יום בישלו בו פרווה?

דעת השו"ע שמותר לאוכלו עם חלב, אך דעת הרמ"א שלכתחילה יש לחוש לדעת הריב"ן שאין לאוכלו עם חלב ומ"מ א"צ להמתין אחריו ו' שעות, אך אם כבר נתערב עם חלב מותר לאוכלו (יו"ד סי' צה).

תנור שבישלו או אפו בו בשר, ואחר כך באותו יום אפו בו פרווה בתבנית פרווה, האם המאכל הפך לבשרי?

האוכל נשאר פרווה ואפשר לאוכלו עם חלב (יו"ד סי' צה'. בתנור כיון שהתבנית פרווה ורק עולים אדים אין דינו כבשרי, וזאת מפני שפעמים רבות האדים לא יורדים למטה, וכן בד"כ האדים נשרפים, וזה שונה מסיר שבו הדין שאוכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי אין לאוכלו לכתחילה עם חלב, מפני ששם זה בליעה ממש).

האם מותר לפרק בשבת רגל של כסא תינוק התפוסה למקומה באמצעות פין שצריך ללחוץ עליו?

אם משאיר את הרגל מחוברת ליותר מיום אחד אסור, מפני שהכנסת הרגל נדונית כ'תקיעה' ויש בזה איסור בנין וסתירה בכלים, ואף אם רגיל לפרק ולחבר מידי יום יש להחמיר (שבת מז, סי' שיג' סע' ו, שו"ע הרב סי' שיג' סע' כא, חזו"א סי' נ).

האם מותר לצאת לנסיעה אל מחוץ לעיר לפני תפילת מנחה?

לדעת המשנ"ב יש להתפלל קודם, ובשעת הצורך מי שמיקל בזה כשיודע שבודאי יספיק להתפלל בזמן יש לו על מה לסמוך (או"ח סי' פט', מ"ב ס"ק יט')

---

[1] במשנה בביצה (לא ע"א) שנינו "מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר", ובתוספות שם (ד"ה מן הקרפף) הקשו כיצד מביא מן המפוזר הרי זה מעמר שהוא אב מלאכה, ותירצו התוספות שלא שייך עמור אלא במקום שגדלים שם, והביאו ראיה ממשמעות לשון הגמרא בשבת (עג ע"ב) "אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר", ומשמע דווקא ממלחתא חייב ולא במקום אחר, וכן כתבו גם הרשב"א והר"ן על הדין המבואר בגמרא (ביצה לג ע"ב) "תנו רבנן מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי שמעון מתיר", וביארה הגמרא שהאוסר סבר שנראה כאוסף להיום וליום אחר, ורבי שמעון סבר שקדרתו מוכיחה שניכר לכל שאוסף עבור קדרתו ולא לצורך מחר, וכתבו הרשב"א (שם) והר"ן (יט ע"א מדפי הרי"ף) שיש לדקדק מדברי הגמרא שדנה לאסור רק משום גזירה שנראה כאוסף עבור מחר ולא משום מלאכת מעמר והרי שאין מעמר אלא במקום גידולו, וכן כתב הסמ"ג (לאוין סה), וכן כתב בכסף משנה (הלכות שבת פ"ח ה"ו) בשם הרמ"ך, וכן נראה לשון הטור (סימן שמ) שכתב שאסור לקבץ המלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו, וכן העתיק גם בשולחן ערוך (שם ס"ט) ומשמע בדבריהם שלא נאסר אלא במקום גידולו, וכן כתבו המגן אברהם (סקט"ז) והמשנה ברורה (שם סקל"ה) שרק במקום גידולו הוא שעובר במלאכת מעמר.

ואולם ברמב"ם (הלכות שבת פכ"א הי"א) כתב שמי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט מעט מעט ואוכל ולא יתן לתוך הסל כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבוא לידי עימור, ומקור דין זה הוא בגמרא בשבת (קמג ע"ב) וביאר שם הרמב"ן טעם האיסור משום בורר, והרשב"א הביא ממורי הרב שביאר הטעם משום טורח ומשום עובדין דחול, וכתב בשלטי הגבורים (פרק כלל גדול) שמבואר בדברי הרמב"ם שעובר על מלאכת מעמר גם שלא במקום גידולו, ודלא כדעת התוספות והראשונים האמורים שכתבו שאין מעמר אלא במקום גידולו, וכן כתב בכנסת הגדולה (הגהות הטור שם) וכתב שם לדקדק כן גם מדברי המרדכי והגהות מימוני, וסיים דבריו שם "ותמהני על רבינו בית יוסף ז"ל שלא הזכיר מזה כלום וצריך עיון", וכבר העיר על דבריו באליה רבה (שם סקי"ח) שהבית יוסף (סוף סימן שלה) הביא את דברי הרמב"ם ואחר כן הביא את דברי הסמ"ג שאין מעמר אלא במקום גידולו, ועוד תמה על דבריו שבהגהות מימוני גם כן כתב בהדיא שאין איסור מעמר אלא במקום גידולו והובאו דבריו בבית יוסף הנ"ל, וכתב שם באליה רבה שכיון שהביא הכסף משנה מדברי הרמ"ך כן משמע שסובר שגם דעת הרמב"ם שאין מעמר אלא במקום גידולו, ובפרי מגדים (אשל אברהם סקי"ז) נראה שכתב ליישב שכל דברי הרמב"ם שאסר גם שלא במקום גידולו זהו דווקא כאשר מדבקם לגוף אחד ממש, אבל כאשר אינו מדבקם לגוף אחד אינו חייב אלא במקום גידולו, וכן כתב בנשמת אדם (כלל יג אות א) ובזה כתב שם לבאר גם הטעם שלא הזכיר הרמב"ם לגבי מלח שאוספו ממשרפות המלח, אלא כתב בסתם שאין מקבצין המלח, ומשמע שאף שלא במקום גידולו עובר משום מעמר, וכן דקדקו בדבריו בשלטי הגבורים (שם) ובכנסת הגדולה (שם), וכתב בנשמת אדם דכיון דחיוב מעמר הוא גם שלא במקום גידולו כאשר עושהו לאחד משום כך השמיט הרמב"ם שדווקא במקום גידולו, ובמשנה ברורה (סקל"ח) העתיק את דברי הנשמת אדם להלכה.

ומכל האמור מבואר דעת הפוסקים שאין מלאכת מעמר אלא במקום גידולו, וגם לדעת הרמב"ם כל שאינו מחברם לאחד ליכא חיוב מעמר אלא במקום גידולו.

[2] במאירי (שבת עג ע"ב) כתב שכל שאינו מקום גידולו מותר, ומשמע שמותר לכתחילה ולא רק שאינו חייב, וכן דקדק בטל אורות (האחרון) מדברי המהרש"ל (ביצה פ"ד סימן ו), וכן כתבו בערוך השולחן (סימן שמ ס"ח) ובמשנה ברורה (סימן שמ סקל"ז) שהטעם שכתב השולחן ערוך בלשון איסור אף על גב שאם יעשה כן חייב חטאת, להורות שאם נתפזרו פירות בבית אין איסור כלל אלא מותר לכתחילה, ומשמע בדבריו שמשום מלאכת מעמר אין מקום איסור כלל באיסוף חלקי הקפלה או קוביות העץ שהתפזרו בבית.

אלא שלכאורה יש להעיר בזה, שכל המקור בדברי הראשונים שמעמר הוא רק במקום גידולו הוא מהמשנה בביצה שהתירה לכנוס עצים מהקרפף ביום טוב, ובגמרא שם "אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף", והקשתה הגמרא שבמשנה מבואר להתיר גם במפוזרים ותירצה הגמרא שהמשנה שיטת יחידאה היא, ובטעם האיסור במפוזרין פירש רש"י שם כיון שמסיח דעתו מהם והרי זה מוקצה, אבל הר"ן שם (יז ע"א מדפי הרי"ף) הביא אחרים שפירשו את טעם האיסור שמגבב עצים הרי הוא מעמר, ומן הדין היה מותר כשאר מלאכות אוכל נפש שהותרו ביום טוב, ורבנן החמירו במפוזרין כיון שנראה כאוסף לצורך מחר, ומשמע בדבריו שדנו בזה משום מעמר אף שאין זה מקום גידולו, שהרי הוא כתב [כמובא לעיל] הטעם שהתירו במכונסין הוא משום שאין זה מקום גידולו, ובהכרח שאף שלא במקום גידולו אסרו מדרבנן, וכאן שהוא אוכל נפש היה ראוי להתיר לגמרי, ובמפוזרין כיון שנראה כמכין לצורך מחר שאין זה צורך אוכל נפש אסור, ובים של שלמה (ביצה פ"ד סימן ו) כתב לחלוק על הר"ן דאין היתר אוכל נפש מתיר מלאכת מעמר, ומשום כך בשדה אסור מן התורה וגזרו אף במכונסין, ואילו בחצר שאין זה מקום גידולו אלא שנראה כעושה לצורך מחר אסור רק במפוזרין, ולכאורה נראה מתבאר דלדעת הר"ן אסרו חכמים גם שלא במקום גידולו, וכל הנידון ביום טוב הוא משום שהוא מלאכת אוכל נפש, ואילו לדעת הים של שלמה כל שהוא שלא במקום גידולו מותר אם לא שנראה כמכין לצורך מחר, וכבר עמד בזה באגלי טל (מעמר אות ב סק"ז) שבדברי הר"ן מבואר שאסור מדרבנן גם שלא במקום גידולו, ולפלא על המשנה ברורה שבהלכות יום טוב (סימן תקא סקי"א) העתיק לדברי הר"ן שטעם האיסור במפוזרין הוא משום מעמר, ובהמשך דבריו שם (סקי"ב) הביא את מחלוקת הר"ן והים של שלמה, ולכאורה לדברי הר"ן בהכרח שאסור מעמר שלא במקום גידולו מדרבנן, שאם לא כן אין מקום לאסור במפוזרין כלל שהרי אין זה מקום גידולו ואין צריך לזה שהיא מלאכת אוכל נפש.

ומכל מקום להכרעת ההלכה כיון שלא הזכירו הפוסקים כלל את דעת האוסרים גם שלא במקום גידולו, וכתב המשנה ברורה שגם מדרבנן לא אסרו בזה כלל, על כן מותר לאסוף משחקים העשויים מעץ כיון שאין זה מקום גידולו, ובפרט שבמשחקים אלו יש מקום נוסף להתיר על פי דעת הראשונים הסוברים שאין עימור אחר עימור וכל שנאסף והתפזר אין בו משום מעמר, ועוד יש להתיר בזה על פי דעות הסוברים שאין מעמר בדבר שהתשתנה מברייתו, וכפי שיתבאר כל זה בסמוך.

[3] בתוספות רי"ד (שבת עג ע"ב) כתב "אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחילת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר", וכן כתב גם הריטב"א (שם) ליישב את הקושיא מהמשנה בביצה (לא ע"א) שהתירה לאסוף עצים מהקרפף ביום טוב, ואולם בדברי הראשונים (שהובאו בהערה הקודמת) שהוכיחו מהמשנה בביצה שהתירה לאסוף עצים מהקרפף ביום טוב שאין מעמר אלא במקום גידולו מוכרח שלא חילקו בין אם כבר נאסף והתפזר או שאוסף בתחילה, שאם היו סוברים חילוק זה שוב אין מקור לחלק בין מקום גידולו לשלא במקום גידולו, ונמצא שכל שנחוש לדעת המחמירים כנגד סתימת הפוסקים לחוש למעמר שלא במקום גידולו הרי שבהכרח יש לחלק בין אופן שעדיין לא נאסף לאופן שכבר נאסף שהרי משנה ערוכה היא בביצה שמותר לאסוף עצים מהקרפף ביום טוב ובהכרח שהמשנה התירה כיון שכבר נאסף וחזר והתפזר כמבואר בתוספות רי"ד ובריטב"א.

ואולם באגלי טל (מעמר אות ב סק"ג) כתב לבאר את שיטת הרמב"ם שלא הזכיר במעמר שיהיה מקום גידולו, ואסר דיבוק פירות גם שלא במקום גידולו, וביאר האגלי טל שדעת הרמב"ם שדין גידולי קרקע האמור במעמר הוא כמו שנאמר בטוחן שאין טוחן אלא בגידולי קרקע שהטחינה היא פעולת תיקון הדבר והכשרתו לאכילה, ומטעם זה אין טוחן אחר טוחן כיון שבטחינה השניה אינו מחדש תוספת שלא הייתה בטחינה הראשונה, וכמו כן הוא גם במעמר שאין מעמר אלא בגידולי קרקע ומשום כך אין מעמר אלא במקום גידולו היינו באסיפה הראשונה ולא בשניה שהרי אין שום תוספת באיסוף השני לאחר שכבר נאסף במקום גידולו, ורק כאשר מקבצם כולם לאחד יש תוספת בעימור השני ולכן חייב עליו גם שלא במקום גידולו, ומשום כך לא הזכיר הרמב"ם מקום גידולו שאין תנאי דווקא במקום גידולו אלא שיהיה עימור הראשון, ואולם כתב שם האגלי טל שכיון שמדרבנן יש עימור גם בשאר דברים שאינם גידולי קרקע והיינו שאין המלאכה דווקא במחדש בדבר את האיסוף, שוב ממילא אסור מדרבנן גם העימור השני, ולכן נקט לחומרא בדעת הרמב"ם לאסור מדרבנן גם מעמר בבית ובדבר שאינו גידולי קרקע, ומכל מקום עיקר הכרעת ההלכה היא שאין מלאכת מעמר אלא במקום גידולו כמבואר בלשון הטור ושולחן ערוך ומגן אברהם ומשנה ברורה כמבואר לעיל. ועיין בסמוך שהתבאר טעם נוסף להקל באיסוף צעצועים גם אם נחוש להחמיר לאסור שלא במקום גידולו ובעימור השני.

[4] בערוך השולחן (סימן שמ ס"ג) כתב שפשוט הוא דלא שייך מעמר אלא בתבואה ופירות שלא נאפו ולא נתבשלו וגם לא נטחנו שעדיין הם כנקצרים וכנתלשים, וכן כתב בשביתת השבת (מעמר ס"ד) ובבאר רחובות שם (סק"ט) כתב שכן נראה פשוט ועוד הביא לדברי הערוך השולחן, וכתב שאף שבכלכלת שבת כתב שמסדר אותיות הדפוס חייב משום מעמר אין זה נראה דאם כן המקבץ את הכפות והמזלגות יתחייב משום מעמר, וכן כתב בתהילה לדוד (סימן שמ סק"ח) שעימור לא שייך אלא בדבר שהוא כברייתו.

[5] כן נראה פשוט שכל עצים שנסרום והוקצעו נחשבים כנשתנו מצורת ברייתם, ששוב אין באסיפתם את צורת המלאכה שהיא באסיפת עצים מהשדה להביאם לביתו.

[6] ושיעור זה הוא שאסיפתם ניכרת כמלאכה, שאינו יכול לאסוף את כולם בשחייה אחת, אלא צריך ללכת הנה והנה בכדי לאוספם, [ויש שכתבו שכל שמקבצם על ידי מטאטא בפעם אחת בלא ללכת אחת הנה ואחת הנה גם נחשב כמקום אחד, ואין בזה את גזירת חכמים משום עובדין דחול].

[7] במשנה ברורה (סימן שמ סקל"ז) אחר שכתב להתיר מעמר שלא במקום גידולו ציין לדבריו בסימן שלה (בסעיף ה) ששם נתבאר בשולחן ערוך שפירות שהתפזרו בחצרו אחת הנה ואחת הנה אסור לאוספם אלא לאכילה, ומקור דין זה הוא בגמרא בשבת (קמג ע"ב) ונתבאר שם טעם הדין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ובבית יוסף הביא מהר"ן שהקשה מהמבואר בגמרא בכלכלה שאבן בתוכה ששופך את הפירות והאבן ואחר כן אוסף את הפירות, והרי שמותר לאסוף את הפירות, והביא שם מרבינו יונה שכל האיסור הוא רק בפירות שהתפזרו אחת הנה ואחת הנה שיש טורח מרובה באסיפתם ומשום כך אסרו בזה משום עובדין דחול, וכן הביא גם מהרשב"א, ועוד הביא מהרמב"ן שהעמיד בפירות שהתערבו בחול ועפר שיש בזה משום בורר, ועוד הביא מהרמב"ם (הלכות שבת פכ"א הי"א) שנראה בדבריו שגזרו בזה שמא יבוא לידי מעמר, ובמגיד משנה כתב שהוא חשש רחוק וטעמו צריך עיון, ולכאורה יש נפקא מינה לדינא בין הטעמים שלדעת הרמב"ם שאסר משום חשש מעמר אין איסור זה שייך אלא בכללי מלאכת מעמר שהיא דווקא בגידולי קרקע, ובחצר ששייך בה מלאכת מעמר מן התורה, ולא בבית שלא שייכת בו מלאכת מעמר מן התורה כלל שאינו מקום גידול כלל, אבל לטעם המבואר ברבינו יונה וברשב"א יהיה אסור לכאורה גם בבית וגם בשאר דברים שאינם גידולי קרקע שהרי טעם האיסור הוא משום טורח ועובדין דחול ואין זה שייך לכללי מלאכת מעמר כלל, וכמו לשיטת הרמב"ן שאסר משום בורר שפשוט שאין זה תלוי היכן נשפכו ומה נשפך אלא כל שנתערבו בעפר וצרורות שיש ברירה באסיפתם הרי זה אסור משום בורר, ובמשנה ברורה (סימן שלה סקי"ז) כתב לבאר בדעת השולחן ערוך את טעם האיסור משום דהוי עובדין דחול, וכמו שמשמע בלשונו שהעתיק הדין בנתפזרו אחת הנה ואחת הנה, ולפי זה איסור זה הוא גם בבית וגם בדברים שאינם גידולי קרקע, ואמנם שבלשון השולחן ערוך כתב פירות שנתפזרו בחצר, אבל בחיי אדם (כלל יג ס"א) העתיק הדין גם בפירות שהתפזרו בביתו, וכן כתב בקיצור שולחן ערוך (סימן פ ס"י), וכן נראה בדברי המשנה ברורה (סימן שט סקי"א) בדין כלכלה שאבן בתוכה שכתב שיזהר שלא יתפזרו הפירות אחת הנה ואחת הנה ולא חילק בין בית לחצר, ומשמע שכל שנתפזרו אחת הנה ואחת הנה בכל אופן אסור, ולפי זה יש להחמיר במשחקים שהתפזרו על שטח נרחב שלא לאוספם בשבת.

[8] שאסיפת משחקים אינה נחשבת כטורח מלאכה אלא זוהי צורת התשמיש בהם בפיזורם ואסיפתם ורק באסיפת פירות שיש בזה טורח מלאכה כמו בעת לקיטתם אסרו משום עובדין דחול, ויתכן להביא על זה גם את דברי האליה רבה (סימן שלה סק"ה) שכתב שבשמחת תורה שנוהגין לפזר פירות והבנים מלקטים ונותנים לסלים ולקופות, מותר כיון שעושים כן משום שמחה, ולכן לא הקפידו, ומשמע בדבריו שכל שאין זה נראה כטורח מלאכה לא אסרו בזה, ומשום כך אסיפת משחקים שזהו חלק מתשמישי המשחק אין בו טורח מלאכה ואין זה בכלל האיסור דרבנן, ויש שכתבו עוד שכל שנתפזרו בבית אין לראותם כמפוזרים אחת הנה ואחת הנה שהבית מחשיבם כמקום אחד וכמו שכתב הרמב"ם (תרומות פ"ג הי"ח) שפירות המפוזרים בבית נחשבים כמוקף לתרום מזה על זה כיון שהבית מחשיבם יחד, ואולם יש לעיין אם סברא זו שייכת גם כאן שטעם הוא משום טורח ועובדין דחול, ועוד יש שכתבו שכל מה שאסרו חכמים טורח זה משום עובדין דחול הוא כיון שנראה כמעמר וממילא כל גזירת חכמים זו אינה אלא בפירות ודברים ששייך בהם עימור ולא בדברים שאינם בכלל מלאכת מעמר, וכיון שהתבאר שקפלות וקוביות אינם בכלל מלאכת מעמר גם אינם בכלל גזירת חכמים זו.