לשון הרע בשידוכים

"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה" (במדבר יד, לז)

כיצד לברר בשידוכים

שאלה: אדם הבא לברר על שידוך לבנו או לבתו, כיצד מותר לו לברר.

תשובה: מותר לו לברר כל דבר שהוא רוצה לדעת לצורך השידוך, אף שיתכן שיספרו לו דברי גנות, כיון שאין מטרתו לשמוע את גנות חברו, אלא להציל את עצמו שלא יבוא לידי נזק (כלל ד סע' יא).

ויש להקפיד על התנאים הבאים:

[א]. להודיע לאדם שמברר אצלו שהבירור הוא לצורך שידוך [שרק באופן זה המשיב אינו עובר איסור, כיון שאז מטרת סיפורו אינה לגנות אלא להיטיב עם השואל. ונראה שאם ברור שמטרת השאלה היא לצורך שידוך, לא צריך לומר זאת במפורש] (כלל ד שם).

[ב]. לא יברר אצל מי שהוא משער שהוא שונאו [ומצוי הדבר בהצעות שידוך של גרושים, שאין לברר אצל הצד השני אלא אצל אנשי המקצוע/רבנים שעסקו בזה], ואפילו אם אין זו שנאה גמורה (בהגהה שם).

[ג]. לא יאמין לתשובת הנשאל אלא רק יחשוש לדברים (הל' לשה"ר כלל ו ס"י).

כללים לעונים בשידוכים

שאלה: מה מחויבים לענות בבירור לצורך שידוך.

תשובה: [א]. מותר לנשאל לענות על כל שאלה שנשאל, כיון שזה לצורך השידוך [ולפעמים אם משקר, עובר על "לפני עיוור", כי נותן עצה רעה לשואל], ואפילו אם זה חסרון קטן, אם יש בו משמעות, יספרו [ולפעמים אם נראה לעונה שאלו סתם פרטים שאין צורך כ"כ בידיעתם, מותר לומר "איני יודע" אף אם יודע, ולפעמים גם מותר לשקר לשואל, אם יודע ומכיר שהשואל מחפש סתם מעלות שאין שום צורך בהם, ויש לשאול חכם בכל מקרה לגופו].

[ב]. חסרונות שלא נשאל עליהם במפורש, ואינם חסרונות גדולים (וראה להלן מהם חסרונות גדולים), אין לספר מעצמו, אך אם השואלים הם קרובים וידידים [שסומכים עליו], יש לספר גם חסרונות קטנים מדין "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז, ועי' כתובות דף נב ודף פו). וכן כל אדם שביקשו ממנו שיברר את הדברים, וסומכים עליו לחלוטין, עליו לספר גם חסרונות קטנים.

[ג]. אסור למשיב להגזים בחסרונות.

[ד]. אם יש דברים שלא יודע בבירור, צריך לומר שכך שמע אך אינו יודע בבירור.

[ה]. אם יודע בבירור שהשידוך לא מתאים, אסור לומר את הסיבות לכך, אלא רק יאמר ששידוך זה לא מתאים (הל' רכילות כלל ט ס"ב, בתנאי הד') [ולפי"ז נראה שאם הדבר אפשרי, יש לשאול את המברר מה הוא מחפש, ואם ישמע שהשידוך כלל לא מתאים, יאמר זאת למברר מבלי לספר את החסרונות].

[ו]. אסור לספר פגמים וחסרונות של ההורים או של המשפחה, אא"כ אלו דברים חמורים (הל' רכילות בציורים סוף כלל ט ס"ז).

[ז]. אם הבחור המדובר יושב ולומד אך אינו מוכשר/חריף/ידען - אין לספר זאת [אא"כ נשאל על כך במפורש], אך אם המדובר אינו לומד כלל - צריך לספר [אפילו אם לא נשאל על כך].

[ח]. אם זהו חיסרון שכל אחד יכול לראות בעצמו, לא יספר זאת אם לא נשאל, אא"כ זהו חיסרון עצום שוודאי שהצד השני לא ירצה להיפגש כלל בגללו.

[ט]. ההיתר לענות הוא רק כשדיבורו יגרום למניעת השידוך בלבד, ולא יגרום נזק נוסף למדובר, אלא יאמר שאין השידוך מתאים וכד'.

מקור: חפץ חיים (כלל ד סע' יא).

במש"כ בסע' א שמותר לענות על כל שאלה ששואלים אותו: טעם ההיתר הוא שכיוון שמברר לתועלת [בשידוך – אם השידוך מתאים או לא, ובעסקים – אם העובד/השותף טוב או לא], אי"ז דיבור של איסור לשון הרע, אלא זהו דיבור של מצוות חסד, וזהו בכלל "לא תעמוד על דם רעך" (וכמבואר בהל' רכילות כלל ט ס"א ובבמ"ח שם, וכ"כ בהל' לשה"ר כלל ד ס"י). אמנם סתם דיבור לשון הרע על חבירו אסור גם אם תצא לו תועלת מהדיבור, כגון שיקבל על כך כסף רב [ואין בזה את ההיתר של "לשה"ר לתועלת"], ואדרבה, אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לדבר לשה"ר (כמבואר בהל' לשה"ר ובהל' רכילות כלל א ס"ו), ורק כאשר התועלת היא "הצלת עשוק מיד עושקו", בזה מותר לדבר [אם מתקיימים התנאים].

במש"כ בסע' ז שאם לא נשאל במפורש על כשרונותיו המדויקים של המדובר, לא יספרם: טעם הדבר מבואר בח"ח (ציורים, ציור השלישי ס"ו) משום דאיהו דאזיק אנפשיה, שכיון שלא בירר על כך מסתמא נתרצה בדבר. אבל אם אינו לומד כלל, ודאי מקפיד, וצריך לספר זאת אף אם לא נשאל. וכן בכל דבר שיודעים בבירור שהמברר ודאי מקפיד על כך, צריך לגלות.

במש"כ בסע' ט שאם יגרם נזק למדובר, אסור לספר על כך: מבואר בח"ח שגם באופנים שע"י שלא יספר זאת ייקחהו לחתן, והחתן אינו הגון, אעפ"כ אסור לספר, וביאר בטעם הדבר (באמ"ח הל' לשה"ר כלל ו ס"ק ל) משום מאי חזית לסייע למברר ולהפסיד למדובר. ולכן בכל אופן שייגרם נזק, אינו רשאי לספר.

הדגשות נוספות:

יש לציין שאם יכול להיגרם נזק למספר, כגון שהמדובר ידע שהמידע הגיע ממנו, אינו חייב לספר, אך אסור להטעותו אלא יאמר שאינו יודע וכד'.

אם המשיב אינו יודע אם מותר לו לענות על שאלה מסוימת [-אם מתקיימים כל התנאים הנ"ל], יכול לומר שהוא צריך לברר את זה או לומר שאינו יודע [ואם זה לא אפשרי לענות כן, יכול לשקר]. ואם לאחמ"כ יתברר לו שמותר לענות, יוכל לחזור אל המברר ולומר לו.

יש להדגיש שצריך לענות כפי המקובל בדרך כלל, ולא לפי ההסתכלות האישית של הנשאל, שפעמים רבות אדם מפרש דבר מסוים לרעה או לטובה, ואנשים אחרים [והמברר בתוכם], לא מסתכלים על זה כך.

פעמים רבות הגדרה כללית יכולה להתפרש לכמה פנים, לכן יברר אצל השואל על מה בדיוק מתכוון לשאול (הל' רכילות כלל ט ציורים ס"ק א).

סיפור על חסרונות בשידוכים כשלא נשאל

שאלה: על אלו חסרונות של הבחור המדובר צריך לספר, גם כאשר המברר לא שאל עליהם במפורש.

תשובה: בהתקיים כל התנאים דלהלן, יש לספר את החיסרון למברר, גם כאשר הוא לא שאל זאת במפורש:

[א]. שיהיה ברור שהחיסרון הוא חיסרון רציני, שאנשים ודאי מקפידים על כך [כגון מידות רעות קיצוניות, כגון קמצנות, כעסנות ואכזריות, ומרבה בביקורת], ויהיו רוצים לבטל את השידוך או להתגרש [אף שלא יעשו כן בפועל מחמת קושי הגירושין]. ובמחלה - אם המחלה מפריעה לחיים תקינים [כגון שסובל מהמחלה הידועה ל"ע, בעיות נפשיות אמיתיות וכדו'].

אולם בחסרונות שיש לשער שלאחר שהשידוך ייגמר יתרצו בזה, אסור לספר מעצמו [וכגון מיגרנה כרונית, אסטמה, אלרגיות קלות וכד'], אך אם נשאל על כך במפורש, בכל אופן יש לספר, וכדלעיל [לענין מחלות סכרת, אולקוס, צליאק וכדו', יש לעשות שאלת חכם האם לספר].

[ב]. לא להגזים.

[ג]. להתכוון לתועלת ולא מחמת שנאה [ואם יכול, יכוף את עצמו לכווון רק לתועלת].

[ד]. רק אם תהיה תועלת מהסיפור, אבל אם זה לא יועיל, אין היתר לספר.

[ה]. אין אפשרות למנוע את השידוך בלי לספר זאת.

[ו]. ההיתר לענות הוא רק כשדיבורו יגרום למניעת השידוך בלבד, ולא יגרום נזק נוסף למדובר, אלא יאמר שאין השידוך מתאים וכד'.

[ז]. רק אם יודע את החיסרון בעצמו, אבל אם רק שמע מאחרים אין לספר אלא יאמר "שמעתי כך וכך, אך אינני יודע זאת במדויק, ויש לברר זאת" (עי' ח"ח בציורים ס"י).

אם ידוע שהמשודך מתכנן לספר על חיסרון מסוים רק לאחר כמה פגישות (ונתבאר להלן), אין לספר זאת בתחילה, אא"כ זהו חיסרון שברור שיורידו את השידוך בגללו (וכפי שנתבאר להלן).

מקור: במש"כ בסע' א בעניין חסרונות רציניים: הכוונה היא למחלות שבגללן כופים את האיש לגרש (ומבוארים בשו"ע אבה"ע סי קנד), או במומים המבטלים את הקידושין אם נמצאו (ומבוארים שם סי' לט סע' ג-ד).

במש"כ בסע' ג שצריך שיתכוון לתועלת: יש לתמוה מדוע אסור לספר כשמספר מחמת שנאה, סוף סוף אם לא יספר, ייגרם נזק למברר.

ונעתיק לשון הפתחי תשובה (איסרלין, או"ח סי' קנו) "וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל ספרי מוסר הרעישו העולם על עוון לשה"ר, ואנכי מרעיש העולם להיפוך על עוון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו וכו', היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע, הלא עוונו גדול מנשוא שעובר על לא תעמוד על דם רעיך וכו', וכן בעניני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו, כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו. ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר עד פה תדבר ולא יותר, והכלל בזה שהדבר מסור ללב - אם כונתו לרעת האחד הוא לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו, הוא מצוה רבה.

הסתרת מידע על ידי אחד הצדדים

שאלה: איזה דברים חייבים הצדדים לספר האחד לשני, ואיזה דברים מותר להעלים.

תשובה: צריך לספר דברים עקרוניים וחסרונות גמורים, ואפי' דברים שלא היו מתגרשים מחמתם. אולם חסרונות שאינם גמורים, לא חייבים לספר, אא"כ הצד השני שאל על כך.

ולכן חייבים לספר על מחלות פנימיות המצריכות נטילת תרופות או טיפולים רפואיים קבועים, וכן על בעיות נפשיות.

זמן הסיפור: באופנים שנתבארו שצריך לספר, לפעמים אינו חייב לספר מיד, אלא רק לאחר כמה פגישות. אך אם אלו חסרונות שברור שיורידו את השידוך בגללן, יש לספר זאת כבר בתחילה כדי שלא לצער את הצד השני.

אין חובה לספר חסרונות שהם ידועים ומפורסמים על המדובר ומשפחתו [שכיון שלא טרחו לברר, הרי נחשב שהחליטו לא להקפיד על כך והפסידו לעצמם, אך דבר טוב לספר עכ"פ בסוף הפגישות, כדי שלא יכעסו על כך (ועיין ספר חסידים סי' תקז).

מקור: אם אלו חסרונות גמורים, הרי זה בכלל אונאה וגניבת דעת, וכמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רכח ס"ו) לעניין חיוב הודעה ללוקח על מום במקח.

אולם מבואר בגמ' (יבמות מה) שהאמוראים הורו לאדם שנולד מאמא יהודייה ואבא גוי, שכיון שלא יכול להתחתן במקומו [כיון שכולם מכירים את הפגם], שילך למקום שלא מכירים אותו, ויסתיר את הפגם הנ"ל, ויתחתן שם עם בת ישראל. ודנו הפוסקים מדוע אין בכך אונאה וגניבת דעת.

וביאר הקהלות יעקב (יבמות סי' מד) לחלק בין מקח טעות במקח וממכר למקח טעות בשידוכים, שכיוון שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, אזי עד שהאדם מצא שידוך המתאים לו, הוא מתרצה בשידוך זה על אף המום, ולכן אין זה מקח טעות אלא א"כ הוא מום גמור שידוע שמחמתו לא היו מתרצים בשום אופן. אבל במקח וממכר, שאין לקונה עניין בחפץ זה [עם המום] דווקא, ויכול גם לקבל חפץ דומה תקין, בזה יש מקח טעות אע"פ שבסוף מתרצה בדבר אחר שיקנה.

ומבואר בדבריו שמומים כאלו שאם היו נודעים אחרי החתונה לא היו מתגרשים מחמתם, לא צריך המשודך לספר לצד השני [אם לא שאלוהו]. אולם הדברים מחודשים, ויש לדחות את הראיה מהסוגיא ביבמות כי האמוראים שהורו לו כן סברו שאין בזה שום קפידא שאביו גוי, שחיסרון זה הינו מום רק כשיודעים ממנו, ולכן במקומו שאנשים ידעו על כך, לא רצו להתחתן איתו, אבל במקום שלא ידוע מכך, אין בזה שום חיסרון, ולכן יכול להעלים זאת (ובסוגיא זו - עי' עוד שו"ת חת"ס אבה"ע ח"ב סי' קכה, שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' לב, שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיד), אבל בדבר שאנשים מקפידים על כך, צריך להודיע, אף אם לא היו מתגרשים לאחר שזה נודע להם. לכן למעשה יש לספר בכל אופן על מומים וחסרונות גמורים.

בעיות נפשיות בעבר

שאלה: אדם שסבל בעברו מבעיות נפשיות, האם מחויב לספר על כך בשידוכים.

תשובה: אם יש חשש שזה יחזור או שלוקח תרופות, חייב לספר. אך אם אין חשש שיחזור ולא לוקח כדורים, אינו חייב לספר.

מקור: מבואר בשו"ע (אבה"ע סי' לט ס"ו) שיש חילוקי דינים במומין שנתרפאו לאחר הקידושין, ונראה משם שמומים שנתרפאו לפני הקידושין ולא עלול לחזור, הרי אלו מומים שלא מקפידים עליהם, ולכן אין צריך לספר.