נידונים בברכות התורה (ב)

נחלקו הפוסקים כיצד צריך לנהוג אדם המסופק אם בירך ברכות התורה:

דעת השאגת אריה (סי' כד-כה ) שצריך לברך, כיון שהוא ספק דאורייתא. אמנם לדעתו יש לברך רק את ברכת "אשר בחר בנו" [אך יש מהאחרונים (עי' פר"חסי' מז סק"א) שחולקים וסוברים שצריך לברך את כל הברכות].

אולם לבני ספרד דין ברכות התורה כדין שאר ברכות, ואין מברכים מספק (עי' כה"ח שם ס"ק ב. בדעת השו"ע שברכות התורה מדרבנן, כדמוכח מסי' רט ס"ג "כל הברכות , אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה"]. והכה"ח (סי' מו ס"ק נב) כתב שיברך בלא הזכרת שם ומלכות, והבא"ח (שנה א, פ' וישב סע' יב) כתב שיהרהר שם ומלכות בליבו.

ולמעשה ינהג באחד מהאופנים הבאים:

לצאת מאדם אחר - יבקש ממי שעדיין לא בירך ברכות התורה שיוציאו ידי חובתו, וישמע ממנו ויכוון לצאת (משנ"ב סק"א).

אהבה רבה (אהבת עולם) - מאחר ואפשר לצאת יד"ח ברכות התורה בברכת אהבה רבה, לפיכך ינהג כך:

יכוון לצאת ידי חובה בברכה זו, וכן ילמד [אפי' מעט] תורה מיד לאחר התפילה. ובדיעבד - אף אם לא כיוון לצאת ולא למד מיד לאחריה - יצא ידי חובה, הואיל ויש כאן ספק אם בכלל חייב לברך. ואם אמר אשרי ובא לציון, או שהיה קריאת התורה, נחשב שלמד לאחר התפילה (וכפי שנתבאר בגיליון הקודם).

מקור: משנ"ב (סי' מז ס"ק א בשם הפמ"ג). ואף שדעת החיי אדם שאם לא למד לאחר התפילה, לא יצא יד"ח ברכות התורה, בנדון דידן שהוא מסופק אם בכלל צריך לברך, ואינו חוזר ומברך (ועי' בפמ"ג בפתיחה לסי' מו, שכתב שמברך משום ספק ספיקא).

לצאת מאשה המברכת – יתבאר בהמשך הגיליון.

קריאת התורה – בימים שיש בהם "קריאת התורה", יכול לעלות לתורה ולכוון לצאת יד"ח ברכות התורה בברכות הקריאה (ואף שזה רק ברכת אשר בחר בנו, די בכך וכמו שיתבאר להלן, עי' ערוך השלחן סי' מז ס"ו).

אם אינו יכול לצאת באופנים אלו, כלומר שאינו יכול לברך ברכת "אהבה רבה" [וכגון שלא התפלל עד לאחר זמן תפילה, שלא מחמת אונס ואף אין מי שיוציאו ידי חובה - לבני אשכנז יברך ברכת "אשר בחר בנו" בלבד (וכפי שנראה מהמשנ"ב שהכריע כהשאגת אריה, ויל"ע מדברי המשנ"ב ס"ק כח שכתב שגם בברכות התורה אומרים סב"ל, ויש לחלק ששם הוא ספק בעיקר החיוב), ולבני ספרד לא יברך משום סב"ל (וראה לעיל מש"כ מהכה"ח והבא"ח).

אופנים נוספים לצאת ידי חובת ברכת התורה

מלבד ברכת אהבה רבה, ישנם אופנים נוספים שבהם אדם יוצא יד"ח ברכות התורה, ואלו הם:

עלייה לתורה - העולה לתורה ומברך ברכת "אשר בחר בנו", נפטר מברכת "אשר בחר בנו" שבברכות התורה, אך עליו להשלים לאחר הקריאה את ברכות "לעסוק בדברי תורה" ו"והערב נא", ולאחריהן יאמר את הפס' שנוהגים לומר (שערי אפרים שער ד סי' יג, משנ"ב סי' קלט ס"ק לב), והכה"ח (ס"ק מז) כתב שיכוון בברכה זו לצאת יד"ח לא רק על עליה זו, אלא על כל מה שילמד במשך היום. [ויל"ע מדוע צריך לומר את הפסוקים, הרי יצא כבר ב"אשר בחר בנו", ולמד אחר הברכה [דקריאת התורה נחשבת לימוד (כפי שיבואר להלן)], ומדוע צריך ללמוד שוב לאחר שאר הברכות].

שמיעת ברכות העולה לתורה - השומע את העולה לתורה מברך ברכות התורה, ומכוון לצאת בה ידי חובתו, עיקר ההלכה שלא יצא יד"ח ברכת "אשר בחר בנו", אולם כיון שיש חולקים וסוברים שיצא [אפי' אם העולה לא כיון להוציאו], לכתחילה יש לחוש לדבריהם, ולשמוע ברכות התורה מאחר או לכוון בברכת אהבה רבה.

מקור: יש לדון האם ברכות העולה לתורה הן חובה שלו, ואינו מוציא את הציבור יד"ח, ולצד זה לא יועיל לשמוע את ברכות העולה לתורה, או שהן חובת ציבור [כלומר שהן חובה על כל אחד ואחד מהציבור, והעולה מוציא את הציבור יד"ח], ולצד זה אפשר לצאת יד"ח ברכות התורה בברכתו [אפי' אם לא מכוון להוציא, כיון שהוא כמו חזרת הש"ץ ,שעיקר כוונת החזרה היא להוציא אחרים].

אך עיקר ההלכה שאינן חובת ציבור, אלא שחוששים לשיטה זו (וכפי שהתבאר בהרחבה בגיליון 184 לעניין השלמת מאה ברכות בשבת בברכות העולים לתורה).

ולכן אף אם כיון לצאת יד"ח בברכת העולה לתורה לא יצא יד"ח, אלא שיש לחוש שמא יצא, ולכן ישמע מאחר או שיכוון באהבה רבה. אמנם אם אין לו מי שיוציאו או שאינו יכול לברך באהבה רבה [כדלעיל], יברך ברכות התורה בעצמו.

לצאת מאשה - אשה אינה מוציאה את האיש יד"ח ברכות התורה. אך אם כבר שמע ממנה, יראה לצאת בברכת חברו או באהבה רבה. ואם אינו יכול לצאת באלו, לא יחזור ויברך. ובמקרים שהדין הוא שהאיש צריך לשמוע ברכות התורה מאחר ואין לו ממי לשמוע [ואינו יכול לכוון באהבה רבה], ישמע מאשה.

מקור: השו"ע (שם סע' יד)פסק שנשים מברכות ברכות התורה, ובטעם הדבר נחלקו האחרונים. דעת הגר"א שאינן חייבות מעיקר הדין, אלא שהן יכולות לברך ככל ברכת המצוות שהזמן גרמן, ולדבריו אינן יכולות להוציא אנשים (בה"ל שם).

הב"י והמג"א (שם ס"ק יד, בשם האגור) כתבו בטעם הדבר שהן חייבות בברכות התורה, משום שהן חייבות בידיעת המצוות שלהן, וכן משום שעליהן לקרוא פרשת הקרבנות [כלומר, פרשת התמיד]. וכתב הבה"ל (שם) שלטעם זה נשים יכולות להוציא אנשים, וכ"פ הפמ"ג. אך בברכ"י (ס"ק ח, הובא בשע"ת ס"ק א) מבואר שאף אם חיוב ברכות התורה מדאורייתא, חיוב הנשים הוא רק מדרבנן [כיון שאין חיובן מחמת מצות ת"ת], ולכן אינן יכולות להוציא אנשים יד"ח בברכות התורה.

ולכן למעשה אין לצאת לכתחילה בברכות התורה מאשה, כיון שלדעת הגר"א והברכ"י אינן מוציאות אנשים. אך בדיעבד לא יחזור ויברך, משום דעת הפמ"ג הנ"ל.

[וצ"ע בדברי הגר"א, שהרי רק לדעת הרמ"א (סי' יז וסי' תקפט) נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא , אך לדעת השו"ע (שם) הן אינן מברכות. וא"כ צ"ע כיצד הגר"א ביאר בדעת השו"ע שנשים מברכות ברכות התורה משום שמברכים על מ"ע שהזמן גרמא].

והמסופק אם חייב לברך, שדינו הוא שחייב לשמוע ברכות התורה מאחר - אם אין לו ממי לשמוע או שאינו יכול לברך אהבה רבה - יראה לצאת בברכות התורה מאשה, ולא יברך בעצמו, ויסמוך על הדעות שנשים יכולות להוציא אנשים בברכות התורה.

לצאת מקטן- השומע ברכות התורה מקטן לא יצא יד"ח, אך לכתחילה לא יברך בעצמו אלא יראה לצאת שוב מאדם גדול. ואם אין לו ממי לשמוע, וגם אינו יכול לצאת בברכת אהבה רבה - לבני אשכנז יברך רק ברכת אשר בחר בנו, ולבני ספרד לא יברך כלל.

מקור: הבה"ל (שם בשם הפמ"ג) כתב שודאי שקטן אינו מוציא את הגדול בברכות התורה, מפני שהרבה פוסקים סוברים שברכות התורה מדאורייתא, ולשיטות אלו לא יצא, וכדין חד דרבנן שאינו מוציא חיוב דאורייתא (עי' סי' קפו).

ואם כבר שמע מקטן, לבני אשכנז- כיון שחיוב ברכות התורה הוא מדאורייתא, לא יצא יד"ח, ולכן יש לו לצאת מאחר או לכוון באהבה רבה. ואם אין לו אחר או שאינו יכול לומר אהבה רבה, יברך ברכת אשר בחר בנו בלבד, וכנ"ל בדין המסופק אם ברך ברכות התורה.

אך לבני ספרד - כיון שחיוב ברכות התורה הוא מדרבנן, לא יברך שוב אף ברכת "אשר בחר בנו", אלא יצא מאחר או יכוון באהבה רבה. ואם אין לו אחר או שאינו יכול לומר אהבה רבה, לא יברך כלל, משום שהדבר תלוי במח' הראשונים (תוס' מגילה יט ד"ה ורבי, אור זרוע ח"א סי' קצח, ר"ן מגילה ו: ד"ה מתני) אם המחויב מחמת תרי דרבנן מוציא יד"ח את המחויב מחמת חד דרבנן. ואף שפסק המשנ"ב (סי' קפו ס"ק ז) להחמיר, מידי ספק לא יצאנו. וגם הדבר תלוי במחלוקת הראשונים (ברכות מח) אם חיוב חינוך על הבן או על האב, שלסוברים שהחיוב על האב, אין הבן יכול להוציא גדול. ולמעשה מידי ספק לא יצאנו, וכיון שלדעת השו"ע ברכות התורה מדרבנן, לכן לא יחזור ויברך, כיון שהוא ספק דרבנן.

לצאת מאחר המברך אהבה רבה - השומע ברכת אהבה רבה מאדם אחר, לא יצא יד"ח ברכת התורה, אפי' אם כיוון לצאת. טעם הדבר הוא משום שיוצאים יד"ח ברכות ק"ש [שדינן כתפילה] רק כשיש עשרה, וכמו בחזרת הש"ץ (סי' נט ס"ד).

דברים האסורים והמותרים קודם ברכות התורה

פסוקים בתפילה, קרבנות, סליחות - לבני אשכנז מעיקר הדין רשאי אדם לומר פסוקים הנאמרים בתפילה [כגון הפסוקים הנאמרים לפני הכניסה לבית הכנסת ולפני הנחת תפילין, אמירת "מה טובו", קרבנות, סליחות וכיו"ב] לפני ברכות התורה, הואיל ואין כוונתו לשם לימוד. אולם נהגו להחמיר ולברך ברכות התורה לפני אמירתם (רמ"א סי' מו סע' ס"ט, אולם עי' מטה יהודה ס"ק טו שביאר שרק יחידים נהגו להקפיד לברך לפני). ולבני ספרד יש לברך את ברכות התורה לפני אמירתם (שדעת השו"ע שם שנכון לחוש לשיטות המחייבות, אולם עי' ברכ"י סי' מו ס"ק יד)

קריאת שמע, קריאת מגילה - בשעת הדחק [כגון שזמנם עובר], מותר לקרוא קריאת שמע או לשמוע קריאת מגילה לפני ברכות התורה, ונכון שיכוון בפירוש בעת אמירתם שכוונתו רק לקיום מצוות הקריאה ולא לשם לימוד תורה.

מקור: נתבאר בגיליון הקודם שמותר לקיים מצוה לפני ברכות התורה. ולעיל נתבאר האם מקיימים מצות ת"ת בק"ש [וה"ה במגילה]. ולכן נכון שיכוון להדיא שלא לשם מצוות ת"ת, ואז לכו"ע אינו מקיים בזה מצוות ת"ת, ויכול לקרוא או לשמוע לפני ברכות התורה.

קריאה בתורה ושמיעתה - לפני ברכות התורה, אין לשמש כבעל קורא, ואף אין לשמוע קריאת התורה. ולפיכך אדם שעתיד לשמוע או לקרוא קריאת התורה, יברך ברכות התורה קודם לכן.

מקור: כמבואר בגמ' (ב"ק פב) ובמשנ"ב (פתיחה לסי' קלה) שקריאת התורה נחשבת לימוד לעניין ברכות התורה. ואינו יוצא בברכת העולה, כמבואר לעיל [ויל"ע שלא יועיל לכוון שלא לקיים בזה מצות ת"ת, כפי שנתבאר לעיל לעניין ק"ש ומגילה, כיון שעיקרו נתקן לקיום מצות ת"ת].

אם קריאת שמע וקריאת התורה נחשבים לימוד

נתבאר לעיל (ובאריכות בגיליון הקודם) שבכדי לצאת יד"ח ברכות התורה בברכת אהבה רבה, צריך ללמוד לאחר התפילה. ומקור הדין בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) "והוא ששנה על אתר", וביארו התוס' (ברכות יא: ד"ה שכבר) שצריך ללמוד מיד אחר התפילה בלי היסח דעת. והקשה הב"י (סי' מז) מדוע צריך ללמוד תורה לאחר מכן, והרי תמיד לומד לאחר ברכת אהבה רבה, שהרי קורא ק"ש.

ותירץ הב"י ב' תירוצים: [א] דברי הירושלמי הם רק למ"ד (ברכות שם) שמברכים אהבה רבה לאחר ק"ש [ולתירוץ זה, הקורא ק"ש ל"צ ללמוד לאחר התפילה].[ב] וז"ל "ק"ש ותפילה לא חשיבי לימוד לענין זה, דדברי תחנונים ותפילה לחוד ודברי תלמוד תורה לחוד, וק"ש כדברי תפילות נינהו".

וצ"ע מדוע ק"ש לא נחשב לימוד, הרי מבואר בגמ' (נדרים ח,. מנחות צט:) שמקיימים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה" ע"י ק"ש שחרית וערבית, ומוכח שמקיימים מצות ת"ת בק"ש.

וכן צ"ע מהמבואר בגמ' (ברכות יג.)שהלומד תורה והגיע לפרשת ק"ש, אם כיון גם לצאת בזה יד"ח ק"ש, יצא [אף שעיקר כוונתו הוא לת"ת], ומוכח שהכוונה לת"ת לא סותרת לכוונה לשם מצוות ק"ש.

וכן יש להעיר מהמבואר בגמ' (ברכות י:) שגדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מן העוסק בתורה, ומשמע שם שהטעם הוא משום שהקורא ק"ש בעונתה מקיים גם מצות ת"ת וגם מצות ק"ש.

ויש ליישב, וכפי שמדויק בלשון הב"י "ק"ש ותפילה לא חשיבי לימוד לעניין זה", כלומר שלעניין כל שאר הדינים ק"ש נחשב לימוד תורה (וידוע תי' החזו"א על הקושיה ממגילה ג שמבטלים ת"ת למקרא מגילה), אך לעניין ברכות התורה לא נחשב. וטעם הדבר הוא מפני שכדי להתחייב בברכות התורה צריכים לימוד לשם לימוד (וראה מה שנתבאר בגיליון הקודם לעניין אשרי ושיר של יום).

ובמשנ"ב (שם ס"ק יז) כתב וז"ל "קריאת שמע הוי רק כדברי תפלה, כיון שאינו אומר זה לשם לימוד", ומשמע מדבריו שאם יכוון גם לשם מצות ת"ת, יועיל.

ובמשנ"ב (שם) כתב "ונראה דאם קרא קריאת שמע לאחר זמן ק"ש דהוי כקורא בתורה, אפשר דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך, אפילו אם לא למד אחר כך מיד", והרי גם כשקורא ק"ש אחר הזמן, אינו מכון לשם מצות ת"ת, ואפ"ה מועיל.