דיני קידוש

עוד דיני קידוש ראה בעלוני אזמרה לשמך מס' 28 - 35

חינוך קטן לקידוש

כתוב בפרשתנו (שמות פרק כ'): 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', ואיתא בגמ' פסחים (קו' ע"א): 'תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' - זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין - תלמוד לומר: 'זכור את יום השבת לקדשו'.

אף קטן וקטנה שהגיעו לגיל שמבינים ענין הקידוש - יש חיוב לחנכם לשמוע קידוש, וכן פסק המ"ב (סי' שמג' ס"ק ג'): 'ודע דשעור החינוך במצות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו, בכל דבר לפי ענינו, כגון היודע מענין שבת - חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה'.

האם מותר להאכיל קטן לפני קידוש

מותר לתת לקטן עד גיל בר מצוה לאכול לפני קידוש בין בקידוש הלילה ובין בקידוש היום (מ"ב סי' רסט' ס"ק א'). ומקור במגן אברהם (שם), ובדבריו מבוארים כמה טעמים להתיר לתת מאכל לקטן לפני הקידוש [המג"א מדבר לגבי קידוש בבית הכנסת שנותנים לקטן לשתות את כוס הקידוש אף שאין יוצאים בזה ידי חובת קידוש שהרי אינו במקום סעודה, ומזה נלמד לענינינו] -

א. כיון שהאיסור נובע מחמת הזמן ואין האוכל אסור בעצמו – אין בזה איסור ספיה.

ב. במצוות עשה אין איסור ספיה.

ויש בזה אריכות, עיין מג"א סי' תעא', תרטז' ותרמ'.

אך יש לדון שאף שאין איסור ספיה עדיין יהיה אסור לקטן לאכול מדין חינוך, ואפשר שכיון שהוי עינוי לקטן - אין בזה דין חינוך, ועיין סימן קו' במג"א ובמ"ב שם, וצ"ע.

אמירת 'ויכלו' מתוך הכתב

יש לדון האם פסוקי 'ויכלו' שבקידוש צריך שיאמרו מתוך הכתב, שהרי קי"ל 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ'.

כתב הרא"ש (פרק ערבי פסחים סי' טו') והוב"ד בטור (סי' רעא') שהטעם שאומרים 'ויכלו' בקידוש כדי להוציא את בניו ובני ביתו שלא התפללו.

ובהגהות מיימוניות (הל' שבת פרק כט') הביא בשם המדרש (וכן הוא ברוקח ומובא במ"ב סי' רעא' ס"ק מה') שחייב אדם לומר 'ויכלו' ג' פעמים בשבת, הראשון בשמו"ע של ערבית, והשני לאחר התפילה, והשלישי על הכוס. ולפי המבואר בגיטין ס' ובאו"ח סי' מט' שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, א"כ מן הדין היה שצריך לומר 'ויכלו' מתוך הכתב, אלא שמבואר באו"ח (סי' מט') שדברים השגורים בפי כל רשאי לאומרם בע"פ.

אמנם כתב המג"א (שם ס"ק יא' בשם הב"ח) שאף בדברים השגורים בפי כל מותר רק לאומרם בינו לבין עצמו, אבל אסור לאומרם בע"פ להוציא אחרים יד"ח, ולפי זה צריך לומר 'ויכלו' מתוך הכתב, אמנם הפמ"ג (שם א"א סק"א) כתב להקל שאם הפסוקים שגורים בפי הכל, יכול לאומרם בע"פ אף להוציא אחרים יד"ח, וכן למעשה המנהג להקל בזה כיון שסומכים על שיטות אלו שבדבר השגור בפי כל מותר לאומרו בע"פ אף להוציא אחרים יד"ח, ומטעם נוסף שדין זה שאין להוציא אחרים יד"ח הע"פ הוא רק כשמוציאים ציבור של עשרה, אבל במקום שאין דין ציבור ומוציא אחרים אף שהם יותר מעשרה - אין חיסרון באמירה בע"פ.

אמירת ברכת הקידוש על כוס שביד אחר המקדש

מי שאחר לקידוש (כגון בישיבה) ונכנס כאשר המקדש באמצע אמירת ברכת הקידוש, האם יכול לומר בעצמו במהירות את כל הברכה ולסמוך על הכוס שביד המקדש.

נחלקו בזה האחרונים ולהלכה לא יסמוך על הכוס שאצל המקדש, ומי שאין לו יין אחר יקדש על הפת, אמנם אם ברך על הכוס של המקדש לא יחזור ויקדש.

מקור הדין - מבואר ברע"א (תשובה ז') שאי אפשר לומר את נוסח הקידוש על הכוס שאצל המקדש, אולם בשע"ת (סימן רצו' בשם הגהות יש נוחלין) סובר שמועיל לומר ברכת הקידוש על כוס שאצל המקדש, וכן דעת הברכי יוסף (סי' רצה' אות ד' ומח' מובאת בבה"ל סי' רעא').

ויש להביא ראיה מדברי הט"ז (סי' רע"א ס"ק יט', מובא במשנ"ב ס"ק עח') שאם קידש על כוס יין ונמצא שהיין חמוץ ומקולקל, צריך לקדש שוב, אבל אם היה בקבוק יין לפניו ודעתו הייתה לשתות מהבקבוק אח"כ, אין צריך לקדש שנית כי ברכת הקידוש חלה אף על היין שבבקבוק.

ומבואר שמהני ברכת הקידוש אף שאין הכוס נמצאת בידו, כיון שאחיזת הכוס היא לא לעיכובא, וא"כ תועיל ברכת הקידוש אף שהכוס ביד האחר, וכבר הוכיח כן בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' י' וח"ב סי' מא').

אולם יש לחלק ולומר ששונה מי שאומר את ברכת הקידוש על כוס חבירו ואינו שותה מאותה כוס לבין מי ששותה מהכוס אף שלא היתה בידו כשקידש, ולכן בדיעבד אם בירך את ברכת הקידוש על כוס חבירו - ישתה מעט מהיין.

ובמקרה שהמקדש אינו יכול להוציא ידי חובה (כגון חולה אלצהיימר או מי שלא מבטא המילים כראוי/מדלג וכדו') ואין אפשרות לקדש על היין או על הפת – יש לשאול חכם.

הנחת החלות על השולחן לפני הקידוש או לאחריו

המנהג המצוי והנפוץ הוא להביא את החלות לשולחן לפני הקידוש, ואז בודאי צריך לכסות את הפת בשעת הקידוש (עי' שו"ע סי' רעא' סע' ט' ובמ"ב שם שאם החלות מונחות על השולחן בזמן הקידוש הן צריכות להיות מכוסות, עיי"ש הטעמים לכך), והנידון הוא האם כך הדרך הנכונה לכתחילה, או שלכתחילה עדיף להביא את הפת רק אחרי הקידוש לפני הסעודה (באופן שאין בעיה של שינוי מקום, כגון שנמצא בחדר שרואה את מקומו ודעתו לכך).

והנה בסוגיה פסחים ק': מבואר שעדיף קודם לקדש ואחר כך להביא את החלות לשולחן, כיון שכך ניכר יותר שהבאת החלות לשולחן הם לכבוד שבת, שהרי כל יום יש לחם בסעודה, ואם מביאים את החלות לשולחן דוקא לאחר הקידוש בשונה מימות החול ניכר שהוא לכבוד שבת.

והקשו התוס' שם (ובשבת קיט') מהא דאיתא בגמ' שבת שם שכשאדם מגיע לביתו מבית הכנסת יהא שולחנו ערוך, ומבואר שצריכים החלות להיות מונחות על השולחן בשעה שבא לביתו מבית הכנסת, וכן הוא בטור (סי' רסב') - 'ויסדר שלחנו וכו' כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבה"כ'. ותרצו התוס' שבזמן חז"ל היו שולחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, וכוונת הגמ' בשבת שיהא השולחן ערוך במקום אחר ומוכן להביאו כשהוא ערוך למקום הסעודה לאחר הקידוש, אבל בזמנינו שיש שולחן אחד גדול לכולם, ומחמת גודלו וכובדו יארך הזמן עד שיביאוהו למקום הסעודה, לכן צריך להכין מראש את השולחן במקום הקידוש כשהוא ערוך ומוכן לסעודה, ולכן מכסים את החלות כדי שיראה שהחלות הגיעו רק אחרי הקידוש וניכר שהן באו לכבוד שבת (ויש עוד שני טעמים נוספים - זכר למן, ושלא יראה הפת בושתו).

נמצא שלדברי התוס' בזמנינו כיון שהלכה פסוקה היא שצריך שימצא שולחנו ערוך כשחוזר מביהכנ"ס, יש להביא את החלות לשולחן לפני הקידוש. וכן מבואר בשו"ע הרב (שם סע' יז), 'עכשיו ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאו אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה, נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש ולפרוס מפה לכסות הפת עד אחר הקידוש, בין שמקדש על היין בין שמקדש על הפת וצריך שתהא גם מפה תחת הפת על השלחן כדי שתהא הפת בין שתי מפות זכר למן שהיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה' (ועיין ערוך השולחן סי' רעא' סעיף כב', ודבריו צ"ע מהמבואר בסוגיא פסחים הנ"ל ובתוס' שם שמבואר בדבריהם להיפך).

אמנם במעשה רב (קיח') כתב: 'בשעת קידוש על היין לא יהא הלחם על השולחן'. ומבואר שדעת הגר"א שלא נפסק להלכה כדעת התוס', אלא שגם בזמנינו שהשולחנות גדולים צריך להביא את החלות לשולחן לאחר הקידוש. וצ"ע לשיטתו כיצד ליישב קושיית התוס' מהגמ' שבת הנ"ל שצריך שהשולחן יהיה ערוך עם החלות בשעה שחוזר מבית הכנסת.

ונראה שהגר"א סבר ש'שולחן ערוך' אין הכוונה לחלות, אלא למפה נאה וכלי אכילה נאים. וכן נראה לכאורה שזו היא דעת הרשב"ם (בפסחים שם) שמשמע מדבריו שגם בזמן חז"ל השולחן היה לפניהם ואת הפת היו מביאים אחרי הקידוש.

נתבאר שלדעת התוס' וכן פסק השו"ע הרב וכן מנהג העולם - להביא את החלות לשולחן לפני הקידוש, ויש לעיין האם השולחן צריך להיות ערוך כבר מבעוד יום או רק בשעה שחוזרים מבית הכנסת, ובלשון הגמ' (שבת קיט':) משמע שדי שיהיה ערוך כשחוזרים מביהכ"נ, ואולם יש משמעות בדברי הטור (סי' רסב') ובספר התרומה (סי' רמו') שכבר לפני כניסת שבת השולחן יהיה ערוך, ויל"ע.

גם יש לדון מתי יש להביא את שאר המאכלים, האם לפני קידוש או לאחריו, ונתבאר שהשולחן צריך להיות ערוך מבעוד יום, ונחלקו התוס' והרשב"ם האם 'ערוך' הכוונה בכלים נאים או במאכלים, ולדעת התוס' וכן המנהג כנ"ל צריך שיהיה ערוך במאכלים, ולכן מכסים את הפת כדי שיראה שהפת באה רק לאחר הקידוש ולכבוד שבת, ולכאו' לפי"ז גם את שאר המאכלים יצטרכו לכסות כדי שיהיה נראה שבאו לכבוד שבת, וברשב"ם (פסחים שם) הביא ראיה מהמשנה בדף קיד' ומשמע מדבריו שגם שאר מאכלים יש להביאם בשבת לאחר הקידוש, ואכן יש נוהגים כך להביא את שאר המאכלים לאחר הקידוש, אבל המנהג הנפוץ שמביאים את שאר המאכלים לפני הקידוש וצ"ע מדוע אין מכסים את שאר המאכלים, או שיביאו אותם רק לאחר הקידוש.