נידונים בעניין "שלוחו של אדם כמותו"

שלוחו של אדם כמותו בשליחות מעשה

שאלה: האם אדם יכול לבקש מחבירו שילך לחתונה במקומו מדין שליחות, והמשלח יוכל לומר לחתן שהשתתף בחתונתו.

תשובה: אע"פ שדין "שלוחו של אדם כמותו", מייחס גם את המעשה למשלח, כאן אינו יכול לומר כן, כיון שהוא רק מעשה בלא שום דין, וכמבואר בחת"ס שבמקור.

מקור: בפרשת השבוע (שמות ז, יז)נאמר "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי", ויש לתמוה הרי בסמוך (פס' יט)נאמר שאהרן הוא שהכה ביאור.

וביאר הריב"א בפירושו על התורה (שמות יז, ה) שכיון שמשה שלח את אהרן נחשב כאילו הוא עצמו הכה את היאור כי שלוחו של אדם כמותו [ומש"כ שאמרו כן במפורש בגמ' פסחים, לא נמצא בגמ' שלפנינו], וכ"כ במושב זקנים לבעלי התוס' (עה"פ בפרשת בשלח דלהלן, הודפס בפרק יד, ז), [וכ"פ המלבי"ם (בפירושו 'התורה והמצוה', שמות ז, טו)], וכן מבואר ברשב"ם עה"פ "ויעשו כן משה ואהרן" (שמות ז, כ)שאהרן היה שלוחו של משה. ובפירושי התורה לר' חיים פלטיאל (תלמיד חבר של המהר"ם מרוטנבורג, שמות יז, ה) כתב במפורש שמפס' זה נלמד ששלוחו של אדם כמותו.

[והנה בפרשת בשלח נאמר "ומטך אשר הכית בו את היאור" (שמות יז, ה), והקשתה הגמ' (סנהדרין צט:) "וכי משה הִכהו והלא אהרן הִכהו, אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ועי' ב"ב ט.) וצ"ע על הראשונים הנ"ל מסוגיא זו].

• שליח בהבאת ביכורים:

והנה כתב הרשב"ם (ב"ב פא: ד"ה ולקחת) שאם אדם שלח שליח להביא ביכורים, יכולים הבעלים לומר "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה" מכיון ששלוחו של אדם כמותו. והתוס' שם (פב. ד"ה עד) חלקו על זה וכתבו "ואין נראה שיקראו בעלים כדמשמע בירושלמי". מבואר בתוס' שכיון שלא הביא בעצמו אלא ע"י שליח לא יכול לומר "הנה הבאתי".

והקשה בצפנת פענח (עה"ת, כאן) לפי דברי התוס', כיצד אמר משה "הנה אנכי מכה במטה" מדין שלוחו של אדם כמותו, הרי מבואר בירושלמי ובתוס' שדין שלוחו של אדם כמותו לא מספיק בשביל שהאדם יוכל לומר שהוא עשה זאת בעצמו, וצ"ב בדברי הראשונים דלעיל.

• ביאור טעם הירושלמי והתוס':

ובאמת יש לעיין בדברי הירושלמי והתוס', מדוע המשלח אינו יכול לומר על הבאת השליח "הנה הבאתי". ובשלמא אם עניין השליחות הוא רק לייחס את תוצאת השליחות למשלח, מובן הדבר שהמשלח לא יכול לומר שהוא עשה זאת, אך הרי אינו כן, ולא רק תוצאת השליחות מיוחסת למשלח אלא גם המעשה עצמו מיוחס לו, כמבואר בשחיטת הפסח "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב, ו), והקשתה הגמ' (קידושין מא:) "וכי כל הקהל כולן שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד. אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו". ומבואר שגם בשליחות מעשה, המעשה עצמו מתייחס למשלח, ולכן אפשר לומר שכל הקהל שחט.

ובכלי חמדה (במהדורות הישנות הוא בקונטרס המילואים, פרשת יתרו, אות ד), ביאר שהטעם הוא משום שהבאת ביכורים נחשבת מצווה שבגופו, דמלשון הפס' "ולקח הכהן הטנא מידך", מבואר שהוא כמו מצות הנחת תפילין, שצריך לקיימה באבר מסוים, וכיון שהוא מצווה שבגופו, לא מועיל בזה שליחות (עיין תוס' רי"ד ריש פ"ב דקידושין, וקצוה"ח סי' שפב), ולפי זה מיושב קושיית הצפנת פענח הנ"ל.

• הלכה למעשה בנידון דידן:

ועפ"י המבואר מכל הנ"ל, שבשליחות מעשה, המעשה מתייחס למשלח ונחשב הדבר כאילו המשלח עשה את המעשה בעצמו, ולכן משה יכל לומר שהוא זה שהיכה על היאור. נראה שגם בנידון דידן, יכול לומר שהוא השתתף בחתונת חבירו.

אמנם יש לדון על פי דברי שו"ת חת"ס (או"ח סי' רא) שכתב וז"ל "ופשוט דלא שייך שלוחו כמותו במילי דעלמא, אם אומר ישב ילך ידבר וכדומה שיהיה כאלו הוא יושב הולך ומדבר, הוא דבר בטל, לא נאמרו הדברים אלא בקיום מצוה או בעובר עבירה או בקנין ומכירה" עכ"ל.

ולפי"ז בנידון דידן בחתונה, כיון שהוא רק מעשה, לא מועיל בזה שליחות ולא נחשב שהמשלח השתתף [ומה שמצינו לגבי משה, הוא מפני שהיה לו מצוה להכות, ובזה תועיל שליחות]. עוד יש לדון, שכיון שהחתן רוצה לראות דווקא את האדם הזה בעצמו, לא יועיל בזה שליחות.

שליחות בעכו"ם ודין עם ישראל לפני מתן תורה

התבאר לעיל, שע"י דין שלוחו של אדם כמותו, נחשב הדבר שמשה רבינו הכה בעצמו את היאור. וידוע הנידון כיצד היה דינם של עם ישראל קודם מתן תורה, אם כישראל או כבני נח.

ונראה להוכיח מהנ"ל שדינם היה כדין ישראל, דאם לא כן, א"א לומר שאהרן היה שליח של משה, משום ששליחות נאמרה רק ביהודים ולא בעכו"ם (עי' קידושין מא:, ב"מ עא:, גיטין כג:). ולפי"ז צ"ב ביותר מדוע הגמ' בקידושין לא הוכיחה את דין שליחות מהנ"ל.

אך י"ל שאף אם דינם כבני נח, עדיין אפשר לומר ששליחות אהרן הועילה, והוא עפ"י השיטות (שיתבארו להלן) ששליחות מעשה מועילה בבני נח. ולפי"ז מובן מדוע הגמ' בקידושין לא הוכיחה דין שליחות משליחותו של אהרן, כיון שאין משם ראיה לדין שליחות בישראל.

ויש לבאר עוד עפ"י דברי המשאת בנימין (הובא במג"א, סי' תמח ס"ק ג) ששליחות מגוי לגוי מועילה. אך כבר דחה המג"א את דבריו (ועי' ש"ך חו"מ סי' רמג ס"ק ה, וקצוה"ח סי' קצד, ועי' שו"ת באר יצחק או"ח סי' ג).

אך יש להקשות על הגמ' בקידושין הנ"ל, שדין שליחות נלמד משליחות שחיטת קרבן פסח במצרים, והרי אם דינם של עם ישראל קודם מתן תורה היה כבני נח, כיצד מועילה השליחות. ויש לבאר שהשליחות מועילה כיון שהוא רק שליחות מעשה, ושליחות מעשה מועילה אף בבני נח (ויבואר לקמן).

ונמצא מבואר לפי"ז שהגמ' בקידושין למדה שליחות בישראל משליחות בבני נח. וא"כ שוב יש להקשות מדוע הגמ' לא למדה זאת משליחותו של אהרן. וכן צ"ב איך אפשר באמת ללמוד דין שליחות בישראל משליחות בבני נח. ובפשוטו נראה מהגמ' שאף לפני מתן תורה היה דינם כישראל, וא"כ לא קשיא מידי (ועי' שו"ת באר יצחק הנ"ל).

שליחות גוי במעשה מצוות

שליחות גוי בהדלקת נרות שבת

שאלה: האם זקן שלא יכול להדליק נרות שבת, יכול לשלוח את העובד הזר שלו להדליק עבורו.

תשובה: אף ששיטת המג"א ועוד אחרונים שאפשר לעשות כן [והיהודי יברך], להלכה נפסק כדעת הרעק"א שכיון שאין שליחות לגוי, אינו מקיים את המצוה בכך.

מקור: כתב המג"א (או"ח סי' רסג ס"ק יא) שאפשר לומר לגוי להדליק נרות שבת, ויברך היהודי את הברכה על סמך הדלקה זו. אך בהגהות רע"א על השו"ע (שם) הקשה שהרי אין שליחות לעכו"ם, וא"כ הישראל אינו מקיים את מצוות ההדלקה ע"י הדלקת הגוי.

וצ"ל שדעת המג"א שיש שליחות מעשה לגוי, ולכן יכול היהודי לומר לגוי להדליק עבורו נרות שבת, והיהודי יקיים בזה את מצוות ההדלקה (ויעויין לקמן).

שליחות גוי בשריפת חמץ

שאלה: האם זקן שלא יכול לשרוף את החמץ בעצמו, יכול לקיים מצוות "תשביתו" ע"י שישלח את העובד הזר שלו לשרוף עבורו את החמץ.

תשובה: מקיים מצות "תשביתו" [וראה במקור בביאור החילוק בין נידון זה לנידון דלעיל].

מקור: כתב המג"א (או"ח סי' תמו סק"ב) שאפשר לומר לגוי שישרוף את החמץ, ובהגהות רע"א על השו"ע (שם) וכן החת"ס (בשו"ת או"ח סי' קי, ויו"ד סי' שכא) הקשו על דבריו, שהרי אין שליחות לעכו"ם (ב"מ עא), ואיך אפשר לשלוח גוי לשרוף את החמץ.

• ויש לבאר את דברי המג"א בב' אופנים:

[א] אין שליחות לעכו"ם דווקא בדברים שצריך לפעול חלות, כגון גיטין וקידושין ומכירה, אבל בדברים שצריך רק מעשה, וכמו במצוות "תשביתו", שצריך רק פעולת שריפה, בזה יש שליחות לגוי [וכן יש בזה שליחות לקטן], ופעולת השריפה מתייחסת למשלח. וכן כתב הנתיה"מ (סי' קפב) שיש שליחות מעשה לגוי וקטן.

[וכ"כ האמרי בינה (פסח סי' טו) בדעת המג"א. אמנם מלשון השו"ע (חו"מ סי' קפח) והרמב"ם (הל' שלוחין פ"ב ה"א)משמע קצת שלא מועיל, וז"ל "אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם"].

[ב] כיון שעיקר מצוות 'תשביתו' מתקיים ע"י התוצאה, שלא יהיה חמץ בבית, לכן אפשר לקיימה בכל אופן שהוא, ואף על ידי גוי וקטן, דכיון שלמעשה אין חמץ בבית, קיים את המצוה. וכ"כ הקוב"ש (יבואר להלן).

שליחות גוי בטבילת כלים

שאלה: האם אפשר לברך על טבילת כלים, כאשר גוי מטביל את הכלים בשליחות היהודי.

תשובה: נחלקו בכך האחרונים, ולהלכה אינו מברך.

מקור: כתב הט"ז (יו"ד סי' קכ ס"ק יז) שיהודי ששולח גוי לטבול כלים, אינו יכול לברך על הטבילה, מפני שאין שליחות לעכו"ם.

אך לדברי המג"א והנתיה"מ הנ"ל שיש שליחות מעשה לגוי, נראה שיוכל לברך על הטבילה. ואכן כתב הפר"ח (שם ס"ק מ) שאפשר לטבול כלים על ידי גוי, והישראל יברך על הטבילה. ונראה שסובר כהמג"א והנתיה"מ הנ"ל שיש שליחות מעשה בגוי [ועי' בבית מאיר, שחולק על דברי הפר"ח הנ"ל].

• שליחות גוי במצוות שעיקרן הוא התוצאה

ובקובץ שיעורים (ביצה אות כה) כתב כביאור השני דלעיל, שמצוות 'תשביתו' עיקרה היא התוצאה, ולכן אפשר לקיימה ע"י גוי. וביאר בזה את דברי שו"ת הרשב"א (ח"א סי' שנז) שבית דין יכולים לשלוח גוי לקיים דין מיתת בית דין [ושריפת בת כהן], משום שהעיקר הוא התוצאה. וכן ביאר בזה את הדין שאפשר לקבור מת ביו"ט ע"י גוי (ביצה ו), שכיון שעיקר המצוה הוא התוצאה, שהמת יהיה קבור, לכך ניתן לקיימה בכל אופן שהוא, אף ע"י גוי [אך צ"ע על זה מדברי הרשב"א (ב"ק נא.)שהחופר בור ע"ישליח גוי פטור, כיון שאין שליחות לגוי].

• ביאור דעת המשנ"ב בנידונים הנ"ל

ולהלכה כתבו החק יעקב והשו"ע הרב (או"ח סי' תמו), וכ"פ המשנ"ב (שם סק"ז) שאפשר לשלוח גוי לבער את החמץ. ולפי זה נראה שהוא הדין שאפשר לשלוח קטן לבער את החמץ, אך צריך ידיעה מישראל אחר שאכן הגוי והקטן שרפו את החמץ.

וצ"ע בהכרעת המשנ"ב, מדוע במצוות הדלקת נרות שבת פסק (סי' רסג ס"ק כא) כהרע"א שאין שליחות לגוי וא"א לשלוח גוי להדליק נרות, ואילו במצוות שריפת חמץ פסק כהמג"א שאפשר לשלוח גוי [ולא חשש לקושיית רע"א].

וצ"ל שסבר המשנ"ב כביאור הב' דלעיל, שאכן אין שליחות מעשה לגוי וקטן, אלא שניתן לקיים מצות שריפת חמץ ע"י גוי, כיון שבמצוות שעיקרן הוא התוצאה, אפשר לקיימן בכל אופן שהוא, ולכן אפשר לשלוח גוי לשרוף חמץ, אך בהדלקת נרות שבת, שעיקרה הוא המעשה, אי אפשר לשלוח גוי שידליק עבורו נרות.

• מילה ע"י גוי

והנה פסק השו"ע (יו"ד סי' רסד ס"א)כמאן דאמר (ע"ז כז) שמילה ע"י גוי כשרה, ואין צריך לחזור ולמול. והקשה הרעק"א (בחידושיו לע"ז שם) הרי אין שליחות לעכו"ם, ואיך יקיים האב מצוות מילה ע"י מעשה הגוי.

ולפי דברי המג"א והנתיבות הנ"ל שיש שליחות מעשה לגוי אתי שפיר. אך הרעק"א שהקשה כן אזיל לשיטתו, שאין שליחות מעשה לגוי, כמבואר לעיל לגבי הדלקת נרות שבת ושריפת חמץ. ולכך הוצרך הרעק"א שם לבאר שהטעם שמילת הגוי כשרה, הוא משום שעיקר המצווה של האבא הוא לדאוג שהבן יהיה מהול, ולכן יכול למול אף ע"י גוי. ולכן גם החת"ס הסובר שאין שליחות מעשה לגוי (כנ"ל לגבי שרפת חמץ), כתב בתשובותיו (יו"ד סי' קלב, רצו, שכא) שאף למ"ד מילה בגוי כשרה, אינו מקיים מצוות מילה, משום שאין שליחות לגוי [ולא סבר בזה כהרעק"א הנ"ל, שהאב מקיים מצוות מילה ע"י מילת הגוי]. ובזה ביאר מדוע מילה דוחה שבת, הרי אפשר למול ע"י גוי, ותירץ שכיון שבמילה ע"יגוי לא מקיימים מצוה, לא נחשב שאפשר למול בשבת.

• בניית מעקה ע"י שליח ופועל גוי

ובנידון דלעיל, האם יש שליחות מעשה בגוי, תלויים דברי המחנה אפרים (הל' שלוחין סי' יא, ועיי"ש בהגהות הרעק"א, ובמנח"ח מצוה תקמ"ו) בנידון קיום מצוות מעקה ע"י שליח גוי שמתקין את המעקה, ואכמ"ל.