בעניין ברכת כהנים

"וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו, כז)

מצוות ברכת כהנים לישראלים

דעת החרדים – גם הישראלים מקיימים מצוה בברכת כהנים

כתב החרדים (פרק יב מצוה יח) וז"ל "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים ליבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה".

ונחלקו האחרונים בביאור דבריו - דעת ההפלאה (כתובות כד: ד"ה רש"י ד"ה דאיסור) שכשם שיש מצוה על הכהנים לברך, כך יש מצוה נפרדת על הישראלים להתברך (וז"ל נלענ"ד פשוט דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל, ה"נ איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים. וכן מצינו בכל מקום, אע"ג דבתורה אינו מפורש הצווי אלא על העושה, המצוה על שניהם, כגון ביבם "יבמה יבא עליה" והמצות עשה גם עליה"), ואילו בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' מו) כתב שאין לישראלים מצוה בפני עצמה, אלא מאחר שהכהנים לא יוכלו לקיים את המצוה לולא הישראלים, נמצא שהישראלים מסייעים לכהנים לקיים את מצוותם (וז"ל "נראה בהדיא כוונתו בהיפוך ממ"ש ההפלאה בשמו [של החרדים], דהרי חשיב האיסור עשה לזר למצוה בפ"ע. מלבד זה מה שהקדים שמצות הזר להתברך כנ"ל, וע"כ כונתו רק שהזרים הם בכלל המצוה, דייקא בכלל, לפי שזולתן א"א לכהנים לקיים המצוה שעליהן "כה תברכו", א"כ מקבלי הברכה הם מסייעים ידי עושי המצוה. אבל משום זה לא מקרי מצות עשה על הזרים, ומה"ט לא כתב כן ס' החרדים גם במצות פו"ר וגם לא במצות יבום שגם האשה בכלל המצוה"). וראה באזמרה לשמך (גיליון 4) הרחבה בנדון זה.

מצוות הישראלים - חיובית או קיומית

דעת ההפלאה (הנ"ל) ותשובת חת"ס (או"ח סי' כב) שיש חובה על הישראלים להתברך מהכהנים [כשקראו כהנים], אך בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' לא) כתב שאין הישראלים חייבים ללכת להתברך, אלא שהם מקיימים מצווה כשהם מקשיבים ומקבלים את הברכה.

דעת החרדים להלכה

הראב"ד (בשם ספר המקצועות, מובא בפירוש המיוחס לראב"ד תמיד לג:) כתב שהכהן מוציא את הישראל ידי חובה בברכה (עי' עמק ברכה, ענייני נשיאות כפים, אות ז), אך הריטב"א (סוכה לא:, לענין איסור בל תוסיף בקיום מצוות נשיאת כפיים פעמיים) כתב במפורש "ליכא חיובא אישראל להתברך ומצוה דכהן הוא". ונמצא שהראב"ד סבר כדעת החרדים, שיש על הישראל מצוה להתברך, ואילו הריטב"א סבר שאין מצוה (עי' מנח"ח מצוה שעח בזה).

הרעק"א (בגליון השו"ע) העתיק את דברי החרדים הנ"ל, וגם הבאור הלכה (ריש סי' קכח) כתב על דברי החרדים הנ"ל "והעתיקוהו האחרונים". אמנם בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קסז) כתב שרוב הפוסקים חולקין על דברי החרדים (וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' כב, שהוזכר לעיל). ובשו"ת דבר אברהם (הנ"ל) כתב שאין בזה מחלוקת, ולכו"ע כשהישראלים מכוונים לקבל ברכתם הם מקיימים מצווה, אך אין חובה על הישראלים ללכת לשמוע, עיי"ש.

איסור בל תגרע לישראלים

שאלה: לדעת החרדים הנ"ל, שגם הישראל מקיים מצוה בברכת כהנים, האם ישראל שנכנס או יוצא [באופן המותר] באמצע הברכות, עובר על "בל תגרע".

תשובה: אינו עובר ב"בל תגרע".

מקור: מבואר בגמ' (ר"ה כח,: וכ"פ השו"ע סי' קכח סע' כז) "מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, כגון "השם אלקי אבותיכם יוסף עליכם", ת"ל "לא תוסיפו על הדבר"". ומבואר שכהן שמוסיף ברכה משלו, עובר ב"בל תוסיף". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קה) שהוא הדין לכהן שמחסר ברכה מברכת כהנים, שעובר ב"בל תגרע" [ובעמק ברכה (ענייני נשיאות כפים, אות ו) כתב שיש להיזהר בתפילת נעילה לסיים את כל הברכות בברכת כהנים ביום, מפני שאם יסיימוה בלילה, יעברו ב"בל תגרע"].

ויש להסתפק האם ישראל שנכנס או יוצא באמצע הברכה, גם יעבור בבל תגרע או לא.

[הספק הנ"ל הוא רק באופן שהישראל מכוון לשם מצוה, וכדעת החרדים הנ"ל, אך אם הוא יכוון שלא לקיים את המצוה להתברך (כוונה הפכית), ודאי שלא יעבור על "בל תגרע" (בה"ל סי' לד ד"ה יניח). ונחלקו האחרונים אם גם בסתמא [שאינו מכוון כלום] עובר בבל תגרע (מדברי הבה"ל הנ"ל נראה שעובר, אמנם עי' ט"ז סי' תרנא ס"ק יז, ומג"א שם ס"ק כז בשם רבינו ירוחם לגבי בל תוסיף, ובה"ל סי' תרנא סי"ב ד"ה אבל, ובהגהות רעק"א או"ח סי' יג על המג"א ס"ק ח, ובמהר"ם שיק על סה"מ מצוה תנה-תנו, ובשו"ת בית שלמה או"ח סי' טז, ובשו"ת חלקת יואב או"ח סי' ב).

ונראה שאינו עובר על בל תגרע מג' טעמים:

[א]. כמבואר לעיל, יש הסוברים כי המצוה של הישראלים להתברך היא מצוות עשה קיומית ולא חיובית (דעת הדבר אברהם הנ"ל, ודלא כהפלאה והחת"ס הנ"ל). ולפי שיטתם נראה שאינו עובר בבל תגרע, כיון שמצינו בל תגרע [ובל תוסיף] רק במצווה חיובית ולא במצווה קיומית.

[אמנם יש לעיין עוד בנדון זה - אם יש בל תוסיף ובל תגרע במצוה קיומית - שהרי מסוף דברי הבה"ל (הנ"ל סי' לד) נראה שאף אם אין חובה להניח תפילין כל היום, שייך בזה בל תוסיף. וכן במגן גיבורים (סי' קכח, אלף המגן ס"ק לג) כתב שכהן שנשא כפיים פעמיים ביום [הפעם השנייה היא מצווה קיומית], והוסיף ברכה בפעם השנייה, עובר על בל תוסיף, ומבואר שנקט שיש בל תוסיף גם במצוה קיומית. וכן נראה בבה"ל (הנ"ל סי' תרנא) שהביא מחלוקת האם יש איסור בלקיחת לולב לחיבוב מצוה, ומשמע שבמצווה קיומית יש בל תוסיף. ועי' במאירי (ר"ה כח:) לענין איסור בל תוסיף באכילת מצה לשם מצוה ביום השמיני של פסח, וצ"ע].

[ב]. כיון שהכהן אומר ברכה שלימה, הרי המצוה נעשתה בשלימותה על ידו, ושוב אין הישראל ששומע רק חלק מהברכה עובר על בל תגרע.

[ג]. יתכן שאיסורי בל תוסיף ובל תגרע נאמרו רק במעשה או בדיבור, אבל לא בשמיעה (עי' כלי חמדה פרשת ואתחנן).

השומע ברכת כהנים באמצע שמו"ע

שאלה: אדם השומע ברכת כהנים בזמן שהוא מתפלל שמונה עשרה, מה יעשה.

תשובה: ימשיך להתפלל כדרכו, ולא יעצור [אפי' לא בשתיקה]. ואם הוא אוחז במקום ברכת כהנים [לאחר "מודים"] – יעצור ויקשיב (ויתבאר במק"א אם יענה אמן).

מקור: לדעת החרדים הנ"ל שיש מצוה להקשיב לברכה ולהתברך, לכאורה צריך להפסיק ולשמוע את הברכה, מפני שאם לא יקשיב, לא יקיים את המצוה שלו להתברך. אמנם אף לדעת החרדים, אינו חייב להפסיק ולהקשיב, שהרי הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה [ולדעת הריטב"א (סוכה כה) שאסור לעוסק במצוה לעבור לקיים את המצוה השנייה, ואף אילו עבר למצוה השניה אינו יוצא בה יד"ח - אסור להפסיק באמצע התפילה כדי לקיים את המצוה של שמיעת ברכת כהנים. ואף אם ישתוק וישמע את הברכת כהנים, לא יקיים בזה מצוה כלל].

ונראה שאף אם העצירה לשמיעת הברכות אינה מפריעה לו בהמשך תפילתו, אין זה נחשב "אפשר לקיים שניהם" (עי' סי' לח) ועדיף שיפסיק, אלא הוא פטור לגמרי ממצות ברכת כהנים (טעם הדבר שאינו נחשב "אפשר לקיים שניהם", יתבאר באזמרה לשמך במק"א, לעניין פטור מנתינת צדקה באמצע התפילה, אף כשיכול לתת בקלות).

[ואין לומר שנשיאת כפים היא חלק מהתפילה, ואינה נחשבת מצוה אחרת, וכמבואר במשנ"ב (סי' קכח ס"ק קו) לענין נשיאת כפיים לכהן תוך כדי תפילת שמו"ע].

ולמעשה נראה שאסור להפסיק באמצע שמו"ע [אפי' בשתיקה] להקשיב לברכת הכהנים, עפ"י מה שהובא לעיל בשם החת"ס שרוב הפוסקים חולקים על החרדים, ולפיכך אין להפסיק עבור זה באמצע התפילה.

אולם נראה שאף שאדם שאינו מקשיב לברכות הכהנים אינו בכלל הברכה (כמבואר בסוטה מ, שו"ע סע' כו), נראה שבנדון דידן, כיון שאסור לו להפסיק לשמוע את הברכה, הרי הוא נכלל בברכה למרות שאינו שומעה, וכדין העם שבשדות (שו"ע שם סע' כד). ובשם החזו"א יש שמועות סותרות בענין זה.

ברכת כהנים בלי טלית

שאלה: כשאין לכהן אפשרות להתעטף בטלית - האם יכול לישא כפיו ללא טלית, או שיתעטף במגבת, סדין או שמיכה. והאם אפשר שיתעטפו שני כהנים יחד באותה טלית.

תשובה: לא יעלה בלי טלית, וכן לא יתעטף במגבת, סדין או שמיכה, וכן לא יתעטפו שני כהנים יחד באותה טלית (ראה במקורות דלהלן).

הסתכלות בכהנים בשעת הברכה

מבואר בגמ' (חגיגה טז.) שבנשיאת כפים שבבית המקדש היה אסור להסתכל [אפי' ראיה קצרה] על ידי הכהנים בזמן שמברכים את העם, משום השכינה שהייתה שורה על ידיהם בזמן שבירכו את העם בשם המפורש.

ומבואר שבזמן הזה [אחר חורבן בית המקדש] אין איסור להסתכל על הכהנים בשעת נשיאת כפיים. אמנם בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ח) מבואר שטעם האיסור להסתכל בכהנים בשעת הברכה הוא משום היסח דעת.

וכן פסק השו"ע (סע' כג) שאין להסתכל על הכהנים בשעת הברכה. וכתבו המג"א (ס"ק לה) והמשנ"ב (ס"ק פט) שהאיסור נאמר רק בהסתכלות מרובה [על הכהנים, וכ"ש על מקום אחר] שיכולה להסיח את הדעת, אבל בראיה קצרה אין איסור מדינא, אלא שנוהגים להימנע גם מראיה בעלמא זכר למקדש שבירכו בשם המפורש [ובזוהר (פ' נשא, הובא בכה"ח ס"ק קמ) משמע שטעם איסור ההסתכלות הוא מפני שאף בזמן הזה יש כבוד שכינה על ידי הכהנים (ועי' שיטת רש"י במגילה דלהלן, ובתוס' רא"ש שם)].

כהן בעל מום, ומנהג התעטפות בטלית

מבואר בגמ' (מגילה כד:) שכהן בעל מום לא יישא את כפיו. ובטעם הדבר ביארו תוס' (חגיגה שם ד"ה בכהנים, עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל) שכהן בעל מום יגרום שהציבור יסתכל עליו בשעת הברכה ויסיח את דעתם. וכן פסק השו"ע (סע' ל, ובמשנ"ב שם. אמנם התוס' בחגיגה פירשו בדעת רש"י במגילה שטעם הדבר שכהן בעל מום לא ישא כפיו הוא משום שאסור להסתכל בכהנים, עיי"ש ברש"י ובתוס', ובמש"כ התוס' רא"ש במגילה שם).

וכתב הב"י (סי' קכח, ונפסק במג"א ובמשנ"ב ס"ק קיד) שבמקום שנוהגים הכהנים להתעטף בטלית בזמן נשיאת כפיים, גם בעל מום מותר לישא את כפיו, שכיון שא"א לראותו לא יהיה היסח דעת. אמנם במקומות שלא נהגו להתעטף בטלית, אין לכהן בעל מום לישא את כפיו, אפי' אם יתעטף בטלית [ואפי' אם כל הכהנים כולם יתעטפו בטלית מחמתו], מפני שעצם השינוי להתעטף בטלית, יגרום להיסח דעת.

והנה מן הדין הכהנים נושאים כפיים ללא טלית [וכך היה המנהג עד אחר זמן הגמ', וכמו שהוכיח המור וקציעה (סי' קכח סע' כג)], אולם הב"י כתב שנהגו בארץ מצרים [ומשם התפשט המנהג לכל המקומות] להתעטף בטלית בשעת נשיאת הכפיים, כדי שהכהנים לא יסתכלו בעם, ולא העם יסתכל בכהנים (רמ"א שם), כדי שלא לבוא לידי היסח הדעת.

אופנים שונים כשאין טלית

לכאורה נראה שכיון שהעיטוף בטלית הוא רק מנהג, כשאין טלית יש לישא כפיים ללא טלית. אולם למעשה נראה שכשם שמצינו שבעל מום לא ישא את כפיו עטוף בטלית במקום שלא נהגו להתעטף בטלית כדי שלא יסיח את דעת הציבור, כך גם בזמננו שרגילים להתעטף בטלית, אם הכהן לא יתעטף בטלית הרי זה יגרום להיסח הדעת מן הברכה, ולכן נראה שכהן שאין לו טלית לא ישא את כפיו, אלא יצא מבית הכנסת [לפני שמגיע החזן לרצה (עי' סי' קכח ס"ק יב וס"ק קסג)].

אם יש שני כהנים וטלית אחת - נראה שאין לשניים להתכסות בטלית אחת מהטעם הנ"ל, אע"פ שזה פחות ניכר מנשיאת כפיים בלא טלית כלל, עדיין זה נראה שונה ויגרום להיסח דעת [ודווקא בזמן הגמ' התעטפו כמה בטלית אחת (עי' סנהדרין כ), אך בזמננו אין זה מצוי].

התעטפות במגבת, סדין, שמיכה וכד'- כיון שיגרום להיסח דעת, אין להתעטף בהם וכנ"ל.

לברך מאחורי הפרוכת - נראה שמותר [ואין זה מוגדר "שימוש" בתשמיש קדושה], אך אם הציבור יראה זאת, אין לעשות כן מפני שזה גורם להיסח הדעת וכנ"ל.

לקחת את הטלית מהש"ץ - אם זה לא יגרום לו להפרעה בכוונה, מותר [ואף שהש"ץ צריך להיות מעוטף בטלית (עי' ר"ה יז, מג"א סי' יח), באופן זה שמוריד לזמן קצר, יש להקל].

וטעם הדבר שצריך להקשיב לברכה ולא להסיח דעתו ממנה, הוא כדי להיות כלול בברכה, ולדעת החרדים הוא גם משום קיום המצווה של הישראלים (ועי' דבר אברהם הנ"ל).