בעניין כוונה בקריאת שמע ובהזכרת שמות השם (א)

"שמע ישראל וכו'" (דברים ו, ד) "והיה אם שמוע וכו'" (דברים יא, יג)

חובת הכוונה ב"שמע ישראל"

מבואר בגמ' (ברכות יג:) שהתנאים נחלקו עד היכן צריך לכוון בקריאת שמע, "ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר"מ, אמר רבא הלכה כרבי מאיר".

ונחלקו הראשונים האם כוונת הלב הנ"ל היא לעיכובא או שהיא רק לכתחילה. דעת הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ב ה"א) שכוונה זו היא לעיכובא, ואם לא כיוון לא יצא יד"ח, וכן היא דעת הרשב"א במסקנתו (ברכות שם), וכ"ד עוד ראשונים . אמנם בתחילה כתב הרשב"א שכוונה זו היא רק לכתחילה.

להלכה פסק השו"ע כדעת הרמב"ם ודעימיה שהכוונה בפסוק הראשון מעכבת, וז"ל (סי' ס ס"ה) "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו", וכן כתב ( סי' סג ס"ד) " עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה, מודה הכא".

מהי הכוונה הנצרכת – שיטות הראשונים

עוד נחלקו הראשונים מה היא הכוונה הנ"ל הנצרכת בפסוק הראשון, ויש בדבר ג' שיטות – י"א שדברי הגמ' עוסקים בכוונה הרגילה "כוונת המצוות" שמכוונים כשמקיימים את כל המצוות (עי' ר"ה כח) , י"א שצריך להבין את פירוש המילות, וי"א שבפס' ראשון צריך את כוונת קבלת עול מלכות שמים, וכלדקמן.

[א] דעת הרמב"ן (ר"ה, דף ז מדפה"ר) שהגמ' עסקה בכוונת המצוות הרגילה (ועי' בדברי הלחם משנה, הל' שופר פ"ב ה"ד), וכל דברי הגמ' הולכים רק בשיטת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, ובאמת לשיטות שמצוות אין צריכות כוונה, אף בפס' ראשון אין צריך לכוון.

אמנם דברי הרמב"ן לא נפסקו להלכה, וכוונת המצוות הרגילה נצרכת בכל הקריאת שמע, ולא רק בפסוק הראשון.

[ב] דעת הריטב"א (ברכות שם)שהגמ' התכוונה שצריך לכוון בפס' הראשון את פירוש המילים (וז"ל הריטב"א "שיכוון לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו"), וכן מבואר בספר הבתים (הלכות ק"ש שער ג, ס"א), ובכד הקמח ( ערך תורה).

[ג] דעת האשכול (מהד' אוירבך, סי' ו) והמאירי (ברכות שם) שמדובר על כוונה לקבל עול מלכות שמים (ז"ל האשכול "וכוונה דקאמר רבא פירושו שיכוין לקבל עליו עול מלכות שמים בלבו כדכתיב על לבבך". וז"ל המאירי "ועיקר המחלוקת בדבר זה הוא כוונת הלב ר"ל שיכוין לבו ליחד את שמו יתברך"), וכן מבואר בספר השולחן (לתלמיד הרשב"א, הל' ק"ש שער ב) ובארחות חיים בשם הרי"ץ גיאות (ק"ש סו"ס יט). [וע"ע רא"ה בחידושיו (ברכות שם), ובספר ההשלמה ובספר המאורות ובספר המכתם (ברכות שם) שכתבו שבפסוק ראשון צריך כוונת הלב], ובחי' הרשב"א (ברכות שם) מבואר שדי בקבלת עול מלכות שמים (דזה לשונו "אבל כאן צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב"), וכן מבואר ברשב"א (שו"ת, ח"א סימן שדמ) (וז"ל "אלא שהתפלה וקרית שמע יש בהן כונה אחרת והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים אחרים כדי שיהו פיו ולבו שוים בבקשת הרחמים ובייחוד ובקבלת עול מלכות שמים ובסדור השבחים".

אמנם בשו"ת הרשב"א (שם) כתב "אבל מכאן ואילך כל שקורא מילותיה כתקנן, אע"פ שלא כיון ליבו בכונותיה ובקבלת עניניה", ומשמע מדבריו שאחרי פסוק ראשון אף אם לא כיון פירוש המילות יצא ידי"ח ומשמע שבפסוק ראשון מעכב פירוש המילות, וצ"ע סתירת הדברים).

מהי הכוונה הנצרכת – דעות האחרונים, והלכה למעשה

ונחלקו בכך האחרונים - רעק"א ( ברכות יג,: ומקורו במכתבי רעק"א מכתב ד, הובא בכו"ח ח"ב סי סג) כתב שדי בקבלת עול מלכות שמים ולא צריך להבין את פירוש המילות [ויש להסתפק האם כוונתו שאף לכתחילה לא צריך , ועי' היטב לשון השו"ע הנ"ל], וכהאשכול והמאירי וספר השולחן [והרשב"א] הנ"ל.

אמנם במשנ"ב ( סי' סב ס"ק ג) מבואר שמעכב להבין את פירוש המילים (וכ"נ במשנ"ב סי' ס ס"ק ז, ובמג"א שם סוף סק"ד, ובפמ"ג פתיחה כוללת ח"ג אות ו), וכהריטב"א וספר הבתים הנ"ל.

ולהלכה נראה שיש לחוש שפירוש המילים מעכב כהמשנ"ב וכמבואר בריטב"א ובספר הבתים הנ"ל, אך המיקל ואינו חוזר שוב יש לו על מה לסמוך, שכן מבואר באשכול ובמאירי [וברשב"א] הנ"ל.

ונראה שגם לפמש"נ שיש לחוש שפירוש המילים מעכב, אין מדובר על כוונת אותיות השם, שבהם הכוונה אינה מעכבת.

וכן נראה שאף לפי המשנ"ב הנ"ל שכוונת פירוש המילים מעכבת, אם הבין את פשטות המילים ושם לב מה אומר, אף שלא כיוון את ביאורם, יצא בדיעבד יד"ח.

קבלת עול מלכות שמיים בקריאת שמע

מבואר במשנה (ברכות יג:) שעניין קריאת פסוק שמע ישראל הוא קבלת עול מלכות שמים (וז"ל המשנה "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כן יקבל עליו עול מצוות"), וכן הוא בספרי (פרשת שלח אות קטו ) "איזו היא פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים וכו', אין אתה מוצא אלא פרשת שמע" ע"כ, [ועי' ברכות טו, טז, כא: תדא"ר פכ"ו, וע"ע ספרי דברים ו ב]. ולכן יש לכוון לקבל עול מלכות שמים, וכפי שיתבאר להלן.

האם כוונה זו מעכבת

לכאורה נראה שכוונה זו מעכבת, ואף אם כיוון את כל פירוש המילים - אם לא כיוון לקבל עול מלכות שמים, לא יצא ידי חובה. וכן מבואר בחת"ס (ר"ה כח:, ועי' בשו"ת ערוגות הבושם או"ח סי' טז), וכן מוכח בראשונים הנ"ל הסוברים שהכוונה היא קבלת עול מלכות שמיים. ובסידור היעב"ץ (הל' ק"ש) ובבא"ח (שנה א, פ' וארא אות ו) כתבו שלפני קריאת שמע יש לכוון לשם מצוות קריאת שמע ולשם מצוות ייחוד השם, שזהו קבלת עול מלכות שמים [והם שתי מצוות נפרדות, כמבואר ברמב"ם (ספה"מ עשה ב ועשה י), ובחינוך (מצוה תיז ומצוה כ)].

אמנם בסידור השל"ה , וכן בגר"א (מעש"ר אות לז) כתבו רק לכוון לשם מצוות קריאת שמע , ולא הזכירו מצוות עשה של ייחוד השם, וצ"ל שהוא משום שהיא מהמצוות התמידיות ולא רק בזמן קריאת שמע. ועיין באבודרהם (דיני קריאת שמע) שכתב שבקריאת שמע יש מצוות קבלת עול מלכות שמים ומצוה נוספת של יחוד השם.

גדר חיוב הכוונה בהזכרת שמות השם

לא מצינו בחז"ל ובשאר הראשונים מקור לכך שצריך לכוון את פירוש השם כשמזכירים שם השם.

אולם הטור (סי' ה, ובהגר"א כתב שמקור הטור הוא בספר היראה לרבינו יונה) כתב "ויכון בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו, ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו, באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל, ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והוה ויהיה, ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי קל לשון כח וחוזק הוא", וכן הוא בארחות חיים (דין מאה ברכות סי' ג), וכ"פ השו"ע (סי' ה).

ונראה שאף שצריך לכוון באמירת השמות את פירושם, אך אינו עובר איסור אם אינו מכוון את פירושם, ומה שמבואר ביסוד ושורש העבודה (ח"ב פ"ב) ובחיי אדם (כלל ה) ומובא במשנ"ב (שם) העונש של מי שלא מכוון, והוא בכלל הוצאת ש"ש לבטלה, מדובר רק על מי שלא שם על לב כלל שמוציא שם השם מפיו, אבל אם יודע שמוציא שם השם מפיו, אף אם לא כיון את פירושו - אין זה בכלל הוצאת ש"ש לבטלה. וכן רבינו יונה כתב (אגרת התשובה) "והמזכיר את השם צריך להזכירו באימה וביראה" וכו', וכוונתו גם שיש לדעת שהוא מזכיר שם השם.

כוונת שאר שמות השם

ולא נתבאר להדיא באלו שמות צריך לכוון - האם רק בשמות הוי"ה, אדנות ואלוקים או גם בכל שאר השמות שאינם נמחקים.

ובפשוטו נראה שאף שהשו"ע נקט רק את השמות הנ"ל, כי הם השמות המצויים, לכאורה הוא הדין בשאר השמות שאינם נמחקים ואין טעם לחלק בזה.

כוונת השם בתפילה, בשמו"ת ובתהילים

לא נתבאר להדיא האם חייבים לכוון זאת רק בברכות או גם בתפילה, או גם בכל הזכרת שם השם, כגון באמירת תהלים או באמירת שנים מקרא או בלימוד תנ"ך וכדומה.

ובלשון הטור והשו"ע (הנ"ל) דין זה הוזכר בסמיכות לדין שצריך לכוון בשעת אמירת ברכות [וכן כותרת הסימן הוא "כוונת הברכות"], אולם בלבוש (שם) כתב " יכוון בברכותיו ובתפילותיו", ומבואר שכוונה זה נצרכת לא רק בברכות אלא גם בכל התפילה, וכן מוכח במשנ"ב (סי' תרנא ס"ק לז) שכתב שאין לנענע את ד' המינים בשעה שמזכיר את שם השם ב"אנא השם", מפני שצריך לכוון בשעת אמירת השם.

אמנם עדיין לא נתבאר האם דין זה נאמר בכל הזכרת השם גם מחוץ לברכות ולתפילה. ובכה"ח (סי' קע ס"ק ג) פשיטא ליה שדין זה נאמר בכל הזכרת השם.

מסירת מודעה [תנאי] בכוונת השם

כתבו האפיקי ים (סוף הספר, בפניני ים אות ג) ובסידור תפילה לדוד (לגאון מבוטשאטש) שימסרו מודעא בתחילת כל יום שמכוון את הפירוש בהזכרת השם כפי מה שנתבאר כל שם כפי פירושו [ויש לעיין למה לא די לכוון כן פעם אחת לכל החיים].

ולפי מה שנכתב לעיל שאף אם לא כיוון פירוש השם בקריאת שמע יצא יד"ח, אין זה נכון מה שכתבו בסידורים שבפסוק ראשון של קריאת שמע ובברכת אבות לא מועיל מסירת מודעא זו.

אמנם בעניין עצם הדבר שמועיל בזה מסירת מודעא - הדברים מחודשים, שכל מה שמצינו מסירת מודעא הוא לעניין נדר (נדרים כג, יו"ד סי' ריא) שמועיל מדין נדר בטעות שלא חל כלל (כמבואר בר"ן נדרים עה ע"ב ד"ה הא כדאיתא), אך אין זה שייך בהזכרת השם, מפני ששם כבוד השם הוא לחשוב על פירוש השם.

[ובט"ז (יו"ד סי' רדע) סובר שמועיל תנאי אם ישכח לקדש את שם השם בספר תורה, אמנם שם הוא עניין אחר, מפני שיש להחיל דין לשמה, ועל זה יש הסוברים שמועיל דין תנאי. וגם זה לא פשוט שהוא מועיל, אך בהזכרת שם השם שהוא מדין כבוד השם לא מצינו שמועיל מודעא].

אמנם נראה לפי מה שנתבאר לעיל שעיקר החובה היא לדעת שאומר שם השם, אם יודע שאומר את שם השם, יש להקל לגבי המחשבה על פירוש השם, שבאופן שקשה לחשוב כל פעם על הפירוש, יכול לסמוך על מסירת מודעא זו , אך לכתחילה יש לחשוב אף על הפירוש ולא לסמוך על מסירת מודעא זו.