דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (ב)

הקורא מתוך חומש – דינו כקורא בע"פ או כקורא מהכתב

מותר לאדם לקרוא לעצמו מתוך חומשים ונביאים שלנו, אע"פ שאינם כתובים על קלף ובדיו. וראה במקור האם אפשר גם להוציא אחרים ידי חובה בקריאה זו [כגון בקריאת הפטרה, או אם חסר מילים בס"ת ומשלים מתוך חומש].

מקור: מבואר בגמ' (גיטין ס.) שמותר לכתוב את התורה לא בשלימות, משום "עת לעשות לד' הפרו תורתך", או משום שמגילה מגילה ניתנה.

ודן החזו"א (או"ח סי' ס) נפק"מ בין טעמים אלו - האם מותר לכתוב חומש שלא על גבי קלף, שאם טעם ההיתר הוא משום "עת לעשות לד'", מותר. וכן נפסק להלכה, שמותר לכתוב חומש שלא ע"ג קלף משום "עת לעשות לד'".

[היתר זה של "עת לעשות לד'" מתיר את האיסור המבואר בגיטין (שם) לכתוב חומש, אע"פ שאינו כותב ס"ת שלם, וכן אינו כותבו בקלף ובדיו. כמו כן היתר זה מתיר לקרוא בחומש, גם לשיטות הסוברים שאיסור דברים שבכתב נאמר גם כשקורא לעצמו.

וכתב עוד החזו"א (יובא להלן) שאף אם יש לו ס"ת לפניו, מותר לקרוא מתוך החומש, ולא אומרים שכיון שההיתר הוא משום "עת לעשות לד'", אזי אם אפשר לקרוא מתוך ס"ת צריך לקרוא דוקא מתוכו. ובענין דברי הט"ז(סי' רפה ס"ק ב, לענין קריאת שמו"ת מתוך ס"ת) שבקריאה בחומש לא יוצא משום "דברים שבכתב", עי' מש"כ על דבריו הפמ"ג (שם)].

ויש להסתפק האם ההיתר של "עת לעשות לד'" מתיר רק לקרוא לעצמו מתוך החומש, אבל אינו נחשב כקורא מתוך הכתב לעניין להוציא אחרים יד"ח, או שהוא אף מתיר להוציא אחרים יד"ח (ויש לחלק בין דברי התוס' והריטב"א בענין ספרים שנכתבו בשאר לשונות, לבין חומשים). ומצינו ג' שיטות בדבר:

שיטה א – קריאה מחומש דינה כקריאה בע"פ

דעת החזו"א (ידים סי' ח ס"ק טו) שהקורא מתוך חומש דינו כקורא בע"פ [אלא שאינו עובר איסור, וכנ"ל], והרי זה דומה למה שכתבו התוס' (שבת קטו. בשם הרב פור"ת) שהקורא בספרים שלא ניתנו להיכתב, ונכתבו שלא כדין [נכתבו בשאר לשונות, ולא בלשון הקודש] נחשב כקורא בע"פ, וכן מבואר בריטב"א (גיטין ס.), וע"ע מה שכתב החזו"א (שם ס"ק י) בדעת תוס', ובמש"כ (או"ח סי' ס ס"ק ט) שאף שהותר לקרוא בהם משום "עת לעשות לד'", אינו נחשב כקורא מתוך הכתב.

ובזה יתבאר טעם הקפדת הגר"א (מעשה רב קלו) והלבוש (סי' רפד, מובא במג"א שם ס"ק א) לקרוא בנביא שלם מתוך קלף, דאף שמבואר בגמ' (גיטין שם) שאפשר לקרוא הפטרה גם בספר שאינו נביא שלם [בשונה מקריאת התורה שצריך דוקא ס"ת כשר, וכפי שחילק בזה הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תפז), ובכל בו (סוף סי' כ) כתב "ובהפטרה ששאלת אני אומר שאין מקפידים בה ומברכים על הקריאה אפי' בלא ספר"], אעפ"כ הקפידו הגר"א והלבוש לקרוא מנביא שלם בקלף, כיון שההיתר "עת לעשות לד'" מתיר רק לקרוא לעצמו מחומש, אך לא להוציא אחרים, כנ"ל.

שיטה ב – תלוי אם החומש מדויק [חסרות ויתירות]

שיטה שניה מצאנו בחת"ס (או"ח סי' סח) שכתב שכשקוראים את ההפטרה שלא מתוך קלף, על הציבור לומר בפיו את ההפטרה, כדי שלא יצאו יד"ח בקריאת הבעל קורא שלא מתוך הכתב, משום דין דברים שבכתב (ועי' חת"ס גיטין מה: ד"ה דלמא). אמנם, מבואר בחת"ס (או"ח שם) שכל זה הוא רק בפרשיות ההפטרות הנדפסות בחומשים ש"אין שום אחד מהם המדוקדק בחסירות ויתירות, ובצורות אותיות ותגים כראוי" [ונראה מדבריו ששייך שיהיו חומשים שיהיה בהם דין כתב, ואז לא יצטרכו הציבור לקרוא].

שיטה ג – קריאה מחומש דינה כקריאה מתוך הכתב

שיטה שלישית מצאנו בשו"ע הרב (סי' רפד ס"ד) שכתב שהקורא מחומשים שלנו דינו כקורא מתוך הכתב, ולכן קוראים בהפטרה מתוך חומש ולא מתוך קלף, ואף מוציאים יד"ח את האחרים. וכן הוא בא"ר (סי' קמג ס"ק ה) שקריאה בחומשים שלנו לא נחשבת כקריאה בע"פ, ואם חסר מילים בס"ת, משלים מתוך החומש, ומועיל אף להוציא אחרים יד"ח. וכן הוא בפמ"ג (סי' רפה משב"ז ס"ק ב, סי' קמג משב"ז ס"ק ב) [ולא כתבו האחרונים הנ"ל כחילוק החת"ס, שתלוי אם החומש מדוקדק בחסירות ויתירות].

ויש לבאר שכיון שהותר לכתוב בזמננו את החומש אף שלא בקלף משום "עת לעשות לד'", נחשב כקורא מתוך הכתב, וכמו שביאר האבנ"ז (יו"ד סי' שעו ס"ק כו). ועי' עוד במשנ"ב (סי' מט ס"ק א, סי' שלד ס"ק לט).

איסור "דברים שבכתב" לנשים

אף נשים שייכות בדין "דברים שבכתב".

מקור: יש להסתפק האם שייך איסור זה אף בנשים, שהרי מצינו כמה דרכים בביאור טעם האיסור (כמבואר בגיליון הקודם), ואם הטעמים לא שייכים בהם, ממילא גם האיסור לא שייך בהם, וכפי שכתב בשו"ת משאת בנימין (סי' סב) לעניין סומא, שהאיסור לא נאמר כלפיו מפני שטעמי האיסור לא שייכים בו (וראה להלן דין סומא).

והנה לראשונים (שהובאו בגיליון הקודם) הסוברים שטעם האיסור הוא משום שבקריאה בע"פ ישנן הרבה דרשות שא"א לדרוש, כגון חסירות ויתירות וכו' - יש להסתפק אם שייך טעם זה בנשים - שמא דין זה נאמר רק באנשים המחויבים בלימוד, ולא בנשים שאינן שייכות. אולם כתב החת"ס (יו"ד סי' רנד) שאין ללמוד נפק"מ מטעם זה בלבד, כיון שיש טעמים נוספים. ולכן למעשה נראה שאף בנשים יש איסור זה, אף שלא שייכים בהן כל הטעמים [וכן מבואר בדברי השד"ח (מערכת חליצה, סי' א, לג)שהביא מדברי האחרונים שדנו האם החולצת צריכה לומר את פסוקי החליצה מתוך הכתב].

ולפי זה צ"ע כיצד לומדות הנשים תורה מחומשים שלנו, שהרי התבאר לעיל שהטעם שהותר לקרוא בחומשים שלנו הוא משום "עת לעשות לד'", וכיון שלדעת החזו"א אף אחר שהותר לקרוא בהם, הקורא בהם אינו כקורא מן הכתב אלא כקורא ע"פ [אלא שאינו עובר איסור], נמצא שאין להתיר זאת לנשים, שכיון שאינן חייבות במצות ת"ת, לכאורה אין להן את ההיתר של "עת לעשות לד'", וא"כ צ"ע כיצד מותר להן לקרוא מתוך חומש.

אולם למעשה יש לסמוך על שיטת התוס' והרא"ש (הובאו בגיליון הקודם) שאיסור דברים שבכתב נאמר רק במוציא אחרים יד"ח, ולכן מותר לנשים ללמוד מתוך חומשים שלנו אף שאי"ז "מתוך הכתב" ממש.

סומא, מקום חשוך ,אין ספר לפניו

סומא, וכן מי שמחמת חולשת עיניו או מחמת חשיכה אינו יכול לקרוא מתוך הכתב, ואף מי שאין בידו ספר באותה שעה- רשאי לומר פסוקים בעל פה שלא מתוך הכתב, מדין "עת לעשות לד'", ובפרט כאשר אינו מוציא אחרים יד"ח.

מקור: כתבו התוס' (ב"ק ג: ד"ה כדמתרגם) שהותר לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ משום "עת לעשות לד'". אולם דעת התוס' (שבת קטו. ד"ה לא, סוטה לט. ד"ה כיון), והריטב"א (מגילה ג.) והמאירי (מגילה כד.) שאף סומא אסור באמירת דברים שבכתב בע"פ. ובשו"ת הרדב"ז (החדשות, סי' י) ביאר טעמם, שלא התירו משום "עת לעשות לד'" ליחידים, אלא רק לציבור כולו [ויתכן שתוס' סברו שאף סומא נחשב כציבור, כיון שמתירים לכל מי שהוא סומא].

ונראה שהשו"ע (סי' נג סע' יד, סי' קלט ס"ג) פסק כדעת האוסרים, שכתב שם שסומא אינו קורא בתורה משום שאסור לקרוא בע"פ, ומבואר שם שאין זה דין מסוים בקריאת התורה, אלא זהו משום דין "דברים שבכתב".

ומדברי הרמ"א (סי' קלט הנ"ל בשם מהרי"ל) שכתב שנהגו להעלות סומא לתורה, אין ראיה שהותר לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, כיון שלהלכה אין העולה קורא עם הבעל קורא אלא הוא יוצא בקריאת הבעל קורא מדין שומע כעונה (עי' משנ"ב שם ס"ק יב בשם הט"ז, ובגר"א שם, ובבה"ל ריש סי' קמא). ואף לשיטות (עי' ב"ח סי' קמא וערוה"ש סי' קלט) שגם סומא צריך לקרוא אחר הבעל קורא, סומכים על השיטות שאין איסור דברים שבכתב כשקורא אחר הבעל קורא (ועי' עוד להלן).

אולם למעשה פסק המשנ"ב (סי' מט ס"ק א) כדעת המג"א (ס"ק א) שמותר לסומא לקרוא דברים שבכתב בע"פ משום "עת לעשות לד'", וכן הוא בכה"ח (שם ס"ק ה). ואמנם דעת רבים מהראשונים שאין היתר מיוחד לסומא, אך כשאינו מוציא אחרים יד"ח ודאי יש להקל (וע"ע בגיליון הקודם).

להוציא יד"ח בקריאה בע"פ כששגור בפי כל

יש הסוברים שההיתר לומר בע"פ פסוקים השגורים בפי כל (ראה בגיליון הקודם), לא נאמר כאשר הוא מוציא אחרים יד"ח בפסוקים אלו, ויש להחמיר כשיטה זו.

מקור: כתב הפמ"ג (סי' מט א"א ס"ק א, בדעת הב"ח ס"ק א) שמותר לומר בע"פ פס' השגורים בפי כל, אף כשמוציא אחרים יד"ח. אך אם הוא שגור רק בפיו, אף בפי השומעים אינו שגור, אינו יכול לאומרם בע"פ ולהוציאם יד"ח בכך. אולם דעת המג"א (ס"ק א) שההיתר "שגור בפי כל" לא נאמר כאשר מוציא אחרים יד"ח. ונראה מדברי המשנ"ב (ס"ק ז) שחשש לדבריו.

אמירת פסוקי 'ויכולו' שבקידוש בע"פ

המנהג הרווח להקל לומר פסוקי "ויכולו" בע"פ, אפי' שהמקדש מוציא את השומעים ידי חובה. ואף אם מקדש בציבור של עשרה אנשים ומעלה, יכול לאומרם בע"פ.

מקור: טעם הדבר, כיון שפס' אלו שגורים בפי כל. ואף שנתבאר לעיל שיש להחמיר שלא להוציא אחרים יד"ח כאשר אומר פסוקים בע"פ, אפי' שהם פס' השגורים בפי כל - היינו דווקא כאשר מוציא "ציבור" ידי חובה, אך בקידוש הוא מוציא רק את בני ביתו שהם יחידים, ובזה אין להחמיר (כמבואר באזמרה לשמך גיליון 127). ואף באופן שמקדש ליותר מעשרה אנשים, מותר למקדש לומר את הפסוקים בעל פה, מפני שאין דין לקדש ב"ציבור", ושווה דין המקדש בציבור למקדש יחיד, שאין צריך לומר מתוך הכתב.

קריאה בע"פ מייד לאחר שראה ספר

הרואה שורה בספר, ועוצם עיניו וקוראה בעל פה תוך כדי דיבור לראייתו - אין בזה איסור "דברים שבכתב וכו'" (א"א לגאון מבוטשאטש, סי' קמב ס"ק ב, לענין קריאה כמה מילים בתורה שלא מתוך הספר, מיד לאחר שהסתכל בספר).

ניגון של פסוקים

מותר לשורר ולזמר לחנים של פסוקים [אפי' אם אינם שגורים בפי כל], ואינו בכלל האיסור.

מקור: [א] כיון שאינו מוציא אחרים יד"ח (עפ"י המבואר בגיליון הקודם שנהגו להקל בזה). [ב] שגור בפי כל (עפ"י המבואר שם). [ג] כיון שהוא כאומר בדרך שבח, תפילה ותחנונים (ומבואר שם שמותר, ועי' בארץ צבי סי' כ). [ד] לפעמים שייך בזה הטעם שאינו מתכוון לשם לימוד (ראבי"ה, הובא בגיליון קודם).

דברים שבחובה

יש שכתבו שכל דבר שהוא חובה לאומרו, כגון ברכת כהנים וק"ש, מותר לאומרו בע"פ, אפי' שלא בזמן החיוב. ולמעשה אין להקל בזה אלא אם יש צד נוסף להקל.

מקור: כתבו הרבינו יונה (ברכות ה. מדפה"ר) והחרדים (סי' י אות ב) שדברים שהם בחובה, מותר לקוראם בע"פ אפי' שלא בזמן חובתם, משום שהם ניתנו ליקרא בע"פ. אולם הריטב"א (יומא ע) כתב שהאיסור הוא רק בדברים שבחובה, ולא בשאר דברים.

ובחידושי הרעק"א (ברכות ט:) כתב שמדברי הראשונים המובאים בב"י ובשו"ע, שמותר לומר ק"ש ופרשת התמיד [ופסוקי דזמרה] מטעמים אחרים [או משום שהוא שגור בפי כל, או משום שאינו מוציא בזה אחרים יד"ח], נראה שהשו"ע לא פסק טעם זה. ולכן להלכה נראה שאין לסמוך על היתר זה לחוד, אולם יש להקל בזה בצירוף צד נוסף לקולא.

לחש

יש מי שכתב שאם אומר את הפסוקים בלחש אין בזה איסור משום "דברים שבכתב", ולמעשה ראה במקור.

מקור: הכל בו (דיני תפילה סי' יג) והארחות חיים (דף מה, בדיני תחינות ומזמורים) כתבו שמסיבה זו קוראים "למנצח" בלחש. ויש לדון אם מועיל לצרף סברא זו כסניף נוסף להקל, וע"ע חקרי לב (ח"א סי' יג). אך אם לא מוציא אחרים יד"ח נהגו להקל בכל אופן (וכמבואר בגיליון הקודם).

טירחא דציבורא

במקום שקיים חשש ל'טירחא דציבורא', וכגון שדורש לרבים ואין ספר לפניו, מותר לומר פסוקים בעל פה כדי שלא להטריח את הציבור (עי' משנ"ב ס"ק ג, וע"ע מרדכי מגילה סי' תשצג, ובפרט כשאינו מוציא אחרים יד"ח).

שינון ובחינה

המשנן את לימודו לשם חזרה, וכן הבוחן את עצמו על ידיעותיו - רשאי לומר פסוקים בעל פה לצורך כך (ריטב"א יומא שם. ויל"ד האם יש להתירו גם כמו שהתירו למי שאין ספר לפניו, מפני שלעניין זה הם כסומא שהתירו לו משום "עת לעשות לד'", ובפרט שאינו מוציא אחרים יד"ח).