במה נוהג

א. השוחט בהמה טהורה [שור, כבש או עז] מצוה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן

ב. מצוה זו אינה נוהגת לא בחיה ובעוף, ולא בבכור.

ג. אם הבהמה נמצאה טריפה, פטור מנתינת המתנות [ואפילו ספק טריפה]. בטריפה שהיא מחמת חומרא, נח' האחרונים (עי' דרכ"ת סי' סא ס"ק כז).

ד. אף כשמטרת השחיטה היא לא לאכילה [אלא לכלבים או רפואה] - חייב בנתינת המתנות.

החייבים במצוה

ה. רק ישראל חייב במצווה זו, אך לוי וכהן [או בת כהן] פטורים.

ו. שותפות כהן או כהנת, או בת כהן, וכן שותפות גוי, פוטרת ממצוה זו. אך צריך לרשום, דהיינו לעשות סימן בבשר שהוא פטור מהמתנות.

ז. ישראל הנשוי לבת כהן, פטור ממצוה זו.

ח. קיום המצוה הוא אף בשותפות, ובתנאי שהשותפות היא בראש או בזרוע או בבני מעיים. אך אם השותפות היא בשאר חלקי הגוף, פטור מנתינת המתנות.

מה נותנים

ט. נותנים לכהן את חלקי הבשר הבאים:

י. [א] זרוע ימין,שהוא שני הפרקים העליונים [- החלק העליון] של הרגל הקדמית הימנית בבהמה, והוא מה שנקרא [בארץ] בשר מס' 8, ושריר בננה מס' 88 [ומעט מבשר מס' 5 ומס' 6]. ולהלן יתבאר כיצד מוכרים כיום בחנויות בשר מס' 8.

יא.  נחלקו הראשונים האם צריך לתת גם את העור, ולמעשה נכון לתת לכהן גם את העור.

יב. [ב] לחיים, שהוא הלשון והלחי התחתון.

יג. [ג] קיבה. ויש לתת אותה יחד עם השומן העוטף אותה.

למי נותנים

יד. את הזרוע לחיים וקיבה נותנים לכהן, או לבת כהן [אף שנשואה לישראל].

טו. במקום שיש כהן, יש לתת את הבשר עצמו. אך במקום שאין כהן, יכול לתת לכהן את שווי המתנות, ולפני שיאכל את הבשר ישום את שווי המתנות [ורבים נהגו לשום אף בפחות משווים] (יו"ד שם ס"י, פת"ש ס"ק ד, דרכ"ת ס"ק נט).

טז. רבים נהגו לסכם עם כהן קבוע שיקבל סכום מסוים על כל בהמה שישחטו, וזה מועיל מדין מכירי כהונה.

סדר הנתינה

יז. השוחט יתן לבעלים את המתנות, והבעלים יתן את המתנות לכהן [מעיקר הדין, החובה מוטלת על הבעלים. ויש מהדרים שהבעלים יהיה גם שלוחו של השוחט לתת לכהן].

יח. הבעלים [והשוחט] יכולים לעשות שליח לתת את המתנות לכהן.

יט. לפני הנתינה, יאמר "[לשם יחוד וכו'] הֲרֵינִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת נְתִינַת הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה לַכֹּהֵן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב 'וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה', לְתַקֵּן אֶת שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ, הִיא וְכָל מִצְוֹת הַכְּלוּלוֹת בָּהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן. ויהי נועם" וכו' (כה"ח סי' סא ס"ק ד).

כ. יש אומרים שצריך לברך על נתינת המתנות (רוקח סי' שסו, וי"א שכן נהג הגר"א, עי' פאה"ש סי' ג סל"ט), אולם דעת רוב הראשונים שאין מברכים (עי' שו"ת הרשב"א סי' יח, ועי' שו"ת הרא"ש כלל מט ושו"ת הריב"ש סי' קלא), וטוב לברך בלי שם ומלכות.

כא. בנוסח הברכה יש כמה נוסחאות, ונראה שיאמר "בָּרוּךְ אַתָּה מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָתֵת זְרוֹעַ לְחַיִּים וְקֵבָה לַכֹּהֵן".

כב. להלכה אין מברכים שהחיינו על מצוה זו. ונכון שהבעלים יקח פרי או בגד חדש, ויברך עליו "שהחיינו", ויכוון לפטור את המצוה [ובפרט אם זו פעם ראשונה בחייו שמקיים מצוה זו].

כג. הכהן המקבל מתנות כהונה אינו מברך שהחיינו (עי' פסחים קכא: ושו"ת הרשב"א ח"א סי' שלח).

צורת אכילת המתנות

כד. הכהן יאכל את המתנות בדרך העריבה לו, ואם אין לו עדיפות כיצד לאכול – יאכלם צלויות, וטבולות בחרדל [אם ערב לו לאכלם כך] (שו"ע שם סי"ב, ע"פ המבואר בחולין קלב:).

כה. אין במתנות קדושה, והכהן יכול להאכילן אף לבעלי חיים ולגויים (שם ס"ג).

קניית לשון ובשר מס' 8 בזמננו

כו. אף שאסור לישראל לאכול מתנות כהונה ללא רשות הכהן, משום גזל השבט, ואם אכלן [או הזיקן] חייב בדיני שמים [אך לא בדיני אדם] (שו"ע שם סל"א), מותר לקנות לשון ובשר מס' 8 בזמנינו, מכמה טעמים:

[א] נהגו כשיטות שאינו נוהג בחו"ל, (עי' יו"ד סי' סא סכ"א, ביאור הגר"א ס"ק כ, פר"ח ס"ק לב, פלתי ס"ק ו, שו"ת חת"ס יו"ד סי' שא), ובזמננו הבשר הקפוא מגיע מחו"ל.

[ב] גם המשחטות בארץ רובן בבעלות גויים, וכיון שהוא שותפות גוי אין חיוב מתנות כהונה.

[ג] ישנו ספק אם הזרוע היא של רגל ימין או רגל שמאל, והמוציא מחבירו עליו הראיה [אמנם טעם זה אינו מועיל לגבי לשון].

[ד] להלכה מתנות כהונה נגזלות (יו"ד שם), והמתנות שנמכרות בחנויות כבר נגזלו מהכהן, ואין איסור לקנותן ולאכלן.