ברכת ישתבח

הפסק בט"ו שבחים שבברכת "ישתבח"

איסור הפסק – איסור דיבור או בנשימה אחת

בברכת "ישתבח" יש ט"ו שבחים, ואין להפסיק באמירתם, והמפסיק עונשו גדול. אך אין צורך לאומרם בנשימה אחת.

מקורות והרחבה:

בטור (סוף סי' נא) כתב שיש ט"ו שבחים ב"ישתבח", וכן הביא המשנ"ב (סי' נג ס"ק א). ויש חולקים על מנין זה ומונים רק י"ג שבחים, כיון שאינם כוללים את המילים "ברכות והודאות" (כ"ה בזוהר פרשת תרומה, ועי' מעשה רב סי' לא, חיי"א ח"א כלל יח ס"ד).

ונחלקו האחרונים האם איסור הפסק באמירת השבחים, הכוונה שיש לאומרם בנשימה אחת - כן דעת השל"ה (ענייני תפילה, ריש דין ק"ש של ערבית), הובא במג"א (ריש סי' נג), ובבאה"ט (שם ס"ק א). או שהכוונה שיש לאומרם ברצף, אך אין צריך לאומרם בנשימה אחת - כן דעת הגר"א (מעשה רב, שם) והחיי"א (שם), וכך פסק המשנ"ב (שם ס"ק א) והכה"ח (שם, ס"ק ב, שכן משמע בזוהר).

ובסידור היעב"ץ (דינים לפני ישתבח) ובבא"ח (ש"א פרשת ויגש סע' טו) כתבו שבדווקא אין לאומרם בנשימה אחת, מפני שיש לאומרם בנעימה כמסדר שבחו של מלך.

הפסק לדבר שבקדושה

כל דבר שבקדושה שמותר להפסיק עבורו ב"ברוך שאמר" [לאחר שהזכיר שם השם שבאמצע הברכה], מותר להפסיק עבורו גם בברכת "ישתבח" באמצע אמירת השבחים. וראה במקור.

מקורות והרחבה:

כן התבאר בהרחבה באזמרה לשמך גיליון 315, מדברי המשנ"ב (סי' נא ס"ק ב). ובבא"ח (שם) כתב שצריך ליזהר שלא לבוא לידי עניית דברים שבקדושה באמצע השבחים בישתבח, ולכן הרואה שהציבור מגיעים לומר דברים שבקדושה, ימתין עד שיענה עימהם, ולאחמ"כ יתחיל את השבחים. והוסיף שאם הפסיק באמצע השבחים לדברים שבקדושה, יחזור ויאמרם מתחילה "כי לך נאה וכו'". אולם להלכה נראה שיכול להמשיך מהיכן שהפסיק.

אולם בלקוטי מהרי"ח (סוף סדר פסוקי דזמרה ד"ה שיר ושבחה) כתב שלא יענה כלל אפילו לדבר שבקדושה [שמותר לענות בברכת ישתבח] כדי שלא להפסיק באמצע השבחים.

ולהלכה יענה אמן על כל הברכות [למעט אמן שלאחר ברוך שאמר או ישתבח ששומע מאחר], וכן לקדיש, ולקדושה יענה רק את הפסוקים "קדוש" ו"ברוך", אך לא "ימלוך", וכל שכן שלא יפסיק לשאר ההוספות שמוסיפים בשבת. ובמודים דרבנן, יפסיק למילים "מודים אנחנו לך" בלבד, וכמו שנתבאר בגליון הנ"ל לענין "ברוך שאמר".

אחר שהזכיר שם השם שב"ברוך אתה השם", שבחתימת ישתבח

אם כבר הזכיר שם השם שבחתימת ישתבח, לא יענה על שום דבר שבקדושה. ואם ענה, ישמע מאחר מתחילת "ישתבח" ואם אין לו ממי לשמוע, לא יחזור ויברך (עי' משנ"ב סי' נא ס"ק ב, סי' נד ס"ק ג, בה"ל סי' סו ד"ה לקדיש ולקדושה).

המסיים פסוקי דזמרה לפני הציבור

יחיד שסיים 

יחיד המסיים פסוד"ז קודם הציבור, לא ימתין אחר אז ישיר עד שיגיע השליח ציבור לישתבח, אלא יאמר ישתבח וימתין שם.

מקור: מג"א (סי' נג ס"ק ד, הובא במשנ"ב שם ס"ק ט ובכה"ח שם ס"ק י) כתב שהיחיד לא ימתין, אלא יאמר ישתבח מיד. וה"ה אם סיים פסוד"ז בשבת קודם שהש"ץ סיים, לא ימתין ב"שוכן עד", אלא יסיים ויאמר ישתבח מיד, וימתין שם (משנ"ב שם).

ש"ץ שסיים

שליח ציבור שהגיע לסוף פסוקי דזמרה, ורואה שעדיין אינו יכול לומר קדיש, אין דינו כיחיד [שצריך להסמיך את "ישתבח" ל"אז ישיר", וימתין לאחר "ישתבח"], אלא ימתין לפני "ישתבח", ויסמיך את ברכת "ישתבח" לקדיש.

ויכול להמתין שם כמשך הזמן שלוקח לציבור לומר את כל פסוד"ז ["שהה כדי לגמור את כולה"], שהוא שיעור חצי שעה. ובדיעבד, אף אם השהייה כדי לגמור את כולה הייתה מחמת אונס, אינו חוזר לברוך שאמר, אלא מסיים ישתבח.

מקורות והרחבה בדין "שהה כדי לגמור את כולה":

לדעת השו"ע (סי' סה ס"א, סי' קד ס"ה), דין "שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש", נאמר רק על שמו"ע ולא על ק"ש, ואפילו אם לא שהה מחמת אונס. אך לדעת הרמ"א (סי' סה) דין זה נאמר אף בק"ש ובשאר דיני התורה, ובתנאי שהשהייה הייתה מחמת אונס.

ונחלקו האחרונים האם דין זה נאמר אף בפסוקי דזמרה: לדעת הפר"ח (סי' נא ס"ק ד) דין הפסק בפסוד"ז שווה להפסק בק"ש. ואם נאנס ושהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. ולדעת המג"א (סי' נג ס"ק ה) אף בנאנס, אינו חוזר לראש.

ולהלכה פסק המשנ"ב (סי' נג ס"ק י, סי' עט ס"ק ז) שאף אם שהה באמצע פסוד"ז כדי לגמור את כולה מחמת אונס גופו, ממשיך ממקום שהפסיק.

וצ"ע מדברי המג"א (סי' תכב ס"ק ט) שאם שהה כדי לגמור את כולה בהלל, ראוי לחזור בלי ברכה, ואילו בפסוד"ז כתב שאין צורך לחזור.

כיצד משערים שיעור "כדי לגמור את כולה":

שיעור "כדי לגמור את כולה" הוא כל אחד לפי הזמן שלוקח לו לומר את כל פסוד"ז (עפ"י המבואר בסי' סה).

ואף שהמג"א (סי' נג סק"ה) הביא בשם המהר"ם מינץ (סי' ח, בשם המהרי"ל, הל' תפילה), שיכול להפסיק ולהמתין לפני ישתבח חצי שעה, היינו דווקא בש"ץ, ששם השיעור נמדד לפי הזמן שלוקח לציבור לומר פסוד"ז - חצי שעה [ומבואר מזה שמנהגם היה לומר פסוד"ז במשך חצי שעה]. אבל ביחיד, השיעור נמדד לפי הזמן שלוקח לו עצמו לומר את פסוד"ז.

היכן ימתין הש"ץ: וביפה ללב (ס"ק ה) כתב שימתין קודם "והיה השם למלך", כדי להסמיך את האות ד' שבמילה "אחד" בסוף "אז ישיר", לאותיות י' וש' שבתחילת ישתבח, ובכך יוצא השם "שקי" (עפ"י החסד לאלפים, לבעל הפלא יועץ, סי' נג סק"ב, עיי"ש). אולם מעיקר הדין, ההמתנה היא לפני ישתבח, וכנ"ל.

טעה ה"שליח ציבור" וסיים ברכת "ישתבח" בטרם התאסף מניין, דינו כדלהלן:

אם שהה זמן עד שנתקבצו עשרה שסיימו פסוקי דזמרה - יחזור ויאמר שלושה פסוקים מתוך פסוד"ז, ולאחריהם יאמר את הקדיש.

אם תכף לאחר שסיים ברכת ישתבח נשלם המניין - יאמר את הקדיש מיד בלי להוסיף פסוקים, ואף שלא היו עשרה בשעת אמירת הפסוד"ז.

מקור: מצינו סתירה במשנ"ב - בסי' זה (ס"ק יא, בשם דרך החיים) כתב שצריך לומר ג' פסוקים לפני הקדיש (וראה רמ"א להלן סי' נד ס"ג). ומאידך להלן (סי' נה ס"ק ב) כתב שבקדיש שאחר פסוד"ז, הש"ץ לא צריך לחזור על ג' פסוקים, אפילו אם לא היו עשרה בזמן פסוד"ז.

ועל כרחך החילוק בזה כמתבאר בפנים, דכאן מדובר שהש"ץ עצמו הוצרך להמתין ולהפסיק בין ישתבח לקדיש, ולכן צריך לחזור על הפס', ובסי' נה מדובר שהש"ץ לא הפסיק כלל, אלא שלא היו עשרה בזמן הפסוד"ז.

הפסק לאחר ישתבח קודם הקדיש

משסיים את ברכת "ישתבח" ועד תחילת הקדיש שלפני ברכת "יוצר" - מן הדין מותר להפסיק בדיבור לצורך מצוה, ונהגו שלא להפסיק אלא למצוה עוברת בלבד.

מקורות והרחבה:

בשו"ע (סי' נד ס"ג) כתב "המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו. ויש מי שאומר שלצרכי ציבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק". והוא דעת רב עמרם גאון והכל בו (הובאו בב"י שם). וכתב המשנ"ב (ס"ק ו) שה"ה לכל דבר מצוה. וברמ"א (שם) מוכח שהוא אף לצורך מצוה שאינה עוברת [שכתב שנהגו להזמין לדין תורה בין ישתבח ליוצר].

אך ממה שכתבו הרי"ף והרא"ש (סוף פרק היו עומדין) שאין להפסיק בין ברוך שאמר עד אחר שמו"ע, נראה שאסור להפסיק אף לדבר מצוה.

ולמעשה, נהגו שלא להפסיק בין ישתבח ליוצר אף לא לדבר מצוה (עי' דרכי משה שם, ערוך השלחן שם ס"ד, כה"ח ס"ק יא, וכתב שכן משמע בשו"ע סי' נא ס"ד שכתב ליזהר מלהפסיק בין ברוך שאמר עד סוף שמו"ע).

אך למצוה עוברת יפסיק, וכפי שנתבאר לעניין ברכות ברקים ורעמים באמצע פסוד"ז (אזמרה שמך גיליון 317). וכן לדבר שהוא מסדר התפילה, יכול להפסיק, שסומכים על עיקר הדין שיכול להפסיק לכל דבר מצוה, וכפי שיתבאר להלן.

גדר בין ישתבח לקדיש - בתהלה לדוד (סי' נא ס"ק ג) צידד שדינו כאמצע הפרק בפסוד"ז, ונפק"מ גם לגבי שאילת שלום. אולם הדברים מחודשים, ובפשוטו נראה שדינו כבין הפרקים, וראייתו צ"ע (וראה מש"כ התהל"ד בסי' קכד, הובא להלן, בעניין עניית ברוך הוא וברוך שמו שם).

לימוד ואמירת תהלים בין ישתבח לקדיש

אין ללמוד בפיו וכן אין לומר תהלים בין ישתבח ליוצר [-לקדיש].

מקור: במג"א (סי' נד ס"ק ב, הובא במשנ"ב שם ס"ק ד) הביא בשם האר"י, לקרוא "שיר המעלות" בעשי"ת בין ישתבח ליוצר, והניח הדבר בצ"ע [ואף שכתב המשנ"ב (סי' תכב ס"ק טז, הובא לעיל) שיכול לומר הלל בין ישתבח ליוצר, הוא מחמת שהם כמזמורים של פסוד"ז].

ובערוך השלחן (שם ס"ב) ביאר בטעם ההיתר לומר שיר המעלות, שכיון  שהוא  מסדר  התפילה,  אינו  חשוב  כהפסק.  אך  אין  לומר תהלים בין ישתבח לקדיש, כיון שאינם מסדר התפילה, ונתבאר לעיל שנהגו שלא להפסיק בין ישתבח ליוצר, אף לא לדבר מצוה.

ובאזמרה לשמך (גיליון 317) נתבאר בהרחבה שאין להוסיף מזמורים באמצע פסוד"ז, אף לא בין שירת הים לישתבח.

השלמת פסוקי דזמרה

אם דילג על חלק מפסוקי דזמרה, ואחר שסיים ישתבח, רואה שיש לו שהות להשלימם קודם שיתחיל החזן קדיש, יכול להשלים את המזמורים שדילג [ולכתחילה ישלימם לפני ישתבח].

מקורות והרחבה:

כתב הרמב"ם (הל' תפילה פ"ז הי"ג) שיש שנהגו לומר פרשת הים ופרשת האזינו אחר ישתבח קודם יוצר אור. גם בספר העיתים (הל' ברכות סי' קע) ובספר האשכול (הל' תפילה וק"ש סי' ה) כתבו שראוי היה לברך ישתבח קודם שאומר שירת הים ונשמת. ומוכח שאין איסור לומר פסוקים בין ישתבח ליוצר. ולכאורה ה"ה אמירת שאר פסוד"ז.

ואמנם נתבאר לעיל שנהגו שלא לדבר אפילו לצורך מצוה בין ישתבח לקדיש [ולכן אין לומר שם תהלים], מ"מ מצינו בשע"ת (סי' רפא ס"ק א) שאם דילג על "נשמת", ישלים אחר ישתבח קודם יוצר אור [אך שמא יש לדחות, שהוא דין מיוחד ב"נשמת", כיון שיש שיטות שהיא חלק מברכת ישתבח].

וכ"נ מהרמ"א שכתב (סי' נג ס"ג) שאם הפסיקו אחר שסיימו ישתבח, יחזור הש"ץ ויאמר מקצת מפסוד"ז לאחר ישתבח כדי שיוכל לומר קדיש. ומוכח שיכול לומר פסוד"ז אחר ישתבח.

ובאזמרה לשמך (גיליון 317) נתבאר בהרחבה שאם יכול, לכתחילה ישלים את הפסוד"ז שדילג לפני ישתבח.

ברוך הוא וברוך שמו

אחר ישתבח קודם קדיש - יכול לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדין מצוה עוברת (שנתבאר לעיל שיכול להפסיק).

מקורות והרחבה:

כ"כ הא"א (לגאון מבוטשאטש, תניינא, סי' נז).

ומדברי שו"ע הרב (סי' קכד ס"ח,  וז"ל "ומ"מ כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים, אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית אמן כגון בפסוד"ז") [וראה מה שנתבאר בהרחבה באזמרה לשמך גליון 316 בדעת המג"א בדין ב"ה וב"ש] נראה לכא' שכיון שאסור להפסיק בין ישתבח לקדיש לדבר הרשות, ה"ה שאסור להפסיק לב"ה וב"ש.

אמנם נראה שעניית ב"ה וב"ש לא גרע מדבר מצוה שמותר להפסיק עבורו בין ישתבח לקדיש.

וראה מש"כ התהלה לדוד (שם סק"ד, וז"ל "לכאורה בין ישתבח ליוצר מותר לענות ב"ה וב"ש דעדיף מיתברך וישתבח, אבל מלשון הרב ז"ל ס"ח "אין מפסיקין לאומרו בכ"מ שאסור להפסיק לדבר הרשות" ע"כ, משמע דגם בין ישתבח ליוצר אסור דגם שם אסור להפסיק, אלא לדבר מצוה, כמ"ש בסי' נד ס"ג, וצ"ע למה גרע מיתברך וישתבח").

ולמעשה נראה שמותר לענות ב"ה וב"ש בין ישתבח ליוצר,והאחרונים הנ"ל שאסרו לומר ב"ה וב"ש גם במקום שמותר לענות אמן, איירי בפסוד"ז, וי"ל שדווקא שם שאסור להפסיק אף לדבר מצוה, אסור להפסיק לב"ה וב"ש [ואף שנקטו בלשונם "כל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות", אסור להפסיק לב"ה וב"ש].